דניאל 3 – נאמנים עד לתוך כבשן האש

נבוכדנאצר מקים צלם זהב עצום ומכנס את פקידי ממלכתו לחנוכתו. עם האות הניתן באמצעות כלי הנגינה, על כולם להשתחוות לפניו.

שלושה יהודים, שדרך, מישך ועבד־נגו, מסרבים.

כאשר הם מובאים לפני המלך, הם אינם מנסים לברוח ואף לא לעורר מרד. הם פשוט מצהירים שאינם יכולים לעבוד את הצלם. הם יודעים שאלוהים יכול להצילם, אך מוסיפים דבר מה מהותי: גם אם לא יציל אותם, הם יישארו נאמנים.

נבוכדנאצר, בזעמו, מצווה להשליך אותם לכבשן לוהט ביותר.

אולם אז המלך רואה ארבע דמויות המתהלכות בחופשיות בתוך האש.

שלושת האנשים יוצאים ללא כוויות, בגדיהם אינם פגועים, ואפילו ריח אש אין בהם.

אז נבוכדנאצר מכיר בכך שאלוהיהם שלח את מלאכו כדי להצילם.

נבוכדנאצר מקים בבקעת דורא צלם זהב שגובהו שישים אמה ורוחבו שש אמות, כלומר כ־27 עד 30 מטרים גובה וכ־3 מטרים רוחב (דָּנִיֵּאל 3.1).

הביטוי „צלם זהב” אינו אומר בהכרח שהוא היה עשוי כולו מזהב מלא. בעת העתיקה ניתן היה לצפות מבנה מעץ, מאבן או מחומר אחר במתכת יקרה.

לאחר מכן המלך מזמן את פקידי המנהל שלו.

לטקס יש ממד פוליטי לא פחות מדתי: נציגי הממלכה נדרשים לבצע יחד את אותה מחווה לפני אותו צלם.

תזמורת נותנת את האות.

כאשר המוזיקה נשמעת, על כולם להשתחוות.

האיום מיידי:

„מי שלא ישתחווה ולא יעבוד, יושלך מיד לכבשן אש בוער” (דָּנִיֵּאל 3.6).

הפקודה אינה מותירה אפוא כל מקום לחופש דת.

ההמון מציית.

אולם שדרך, מישך ועבד־נגו מסרבים.

כמה פקידים מלשינים עליהם למלך ומזכירים שהוא עצמו הפקיד בידיהם תפקידים חשובים במדינת בבל (דָּנִיֵּאל 3.12).

נאמנותם הופכת אפוא לחשודה מבחינה פוליטית.

אף על פי כן, שלושת האנשים לא ארגנו שום מרד. סירובם נוגע לעניין מסוים: הם לא יעבדו אלוהים אחרים ולא ישתחוו לפני הצלם.

נבוכדנאצר מעניק להם הזדמנות אחרונה לציית.

ואז הוא מציב אתגר:

„ומי הוא האל שיוכל להציל אתכם מידי?” (דָּנִיֵּאל 3.15).

מרגע זה העימות חורג מעבר לשלושת היהודים.

המלך מעמיד את כוחו מול כוחו של אלוהיהם.

תשובתם של שלושת האנשים היא המרכז הרוחני של הסיפור.

הם יודעים שאלוהים מסוגל להצילם.

אך נאמנותם אינה תלויה בנס:

„וגם אם לא, דע לך, המלך, כי לא נעבוד את אלוהיך ולצלם הזהב שהקמת לא נשתחווה” (דָּנִיֵּאל 3.18).

הצהרה זו יסודית.

הם אינם אומרים:

„אנחנו מסרבים מפני שאנו יודעים שלא יוכל לקרות לנו דבר.”

להפך, הם מקבלים את האפשרות שימותו.

היגיונם פשוט: אלוהים יכול להצילם, אך גם אם לא יציל אותם, הצלם לא יהפוך משום כך לראוי לעבודה.

אמונה אמיתית אינה מתבטאת אפוא בניסיון לכפות על אלוהים את התוצאה שאנו רוצים.

היא מתבטאת בהישארות נאמנים תהיה התוצאה אשר תהיה.

עוד לפני שנכנסו לכבשן, שלושת האנשים כבר זכו בניצחונם הראשון: המלך יכול לאיים על גופם, אך אינו יכול לשלוט בעבודתם לאלוהים.

נבוכדנאצר מתמלא חמה עזה.

הוא מצווה לחמם את הכבשן „פי שבעה” מן הרגיל (דָּנִיֵּאל 3.19).

אין להבין ביטוי זה כמדידה מדעית המאפשרת לחשב טמפרטורה מדויקת. הוא מבטא הגברה קיצונית של עוצמת האש.

אך החום הזה ממשי בהחלט.

החום כה עז עד שהחיילים המופקדים על השלכת שלושת האנשים לכבשן מתים בעצמם מפגיעתו (דָּנִיֵּאל 3.22).

אף על פי כן, שדרך, מישך ועבד־נגו נופלים כפותים אל תוך האש.

נדמה שהכול נגמר.

ואז המצב מתהפך.

נבוכדנאצר קם לפתע.

הוא השליך שלושה אנשים כפותים אל האש.

עתה הוא רואה ארבעה, חופשיים בתנועותיהם ומתהלכים בתוך הלהבות.

המלך מתאר את הרביעי כדומה ל„בר־אלהין”, כלומר „בן האלים” (דָּנִיֵּאל 3.25).

הביטוי נאמר מפי שליט פגאני. לכן אין לייחס לו מיד את האמירה: „ישוע המשיח נמצא בכבשן.”

כמה פסוקים לאחר מכן נבוכדנאצר עצמו נותן את הפירוש הבא:

„ברוך אלוהי שדרך, מישך ועבד־נגו! הוא שלח את מלאכו והציל את עבדיו” (דָּנִיֵּאל 3.28).

הטקסט מציג אפוא במפורש את הדמות הרביעית כשליח שמימי מאת אלוהים.

במסורת הנוצרית היו שראו בהופעה זו גם התגלות של הבן לפני התגלמותו בבשר, המכונה כריסטופניה.

פירוש זה אפשרי במסגרת קריאה נוצרית של המקרא כולו, אך דניאל ג׳ אינו קובע זאת במפורש.

מה שוודאי בסיפור פשוט יותר: אלוהים לא עזב את עבדיו בתוך האש.

נבוכדנאצר מצווה על שלושת האנשים לצאת.

אז ניגשים הפקידים כדי לראות מה אירע.

התוצאה יוצאת דופן:

לאש לא הייתה כל שליטה על גופם;

שיער ראשם לא נחרך;

בגדיהם לא ניזוקו;

ואפילו ריח אש לא דבק בהם (דָּנִיֵּאל 3.27).

הסיפור מדגיש בכוונה את הפרטים המוחשיים הללו.

הוא אינו מתאר רק שלושה אנשים שמצאו בתוכם את האומץ לשאת את עינוייהם.

הוא מציג הצלה ניסית וגופנית.

אותה אש שהרגה את מעניהם לא גרמה להם כל נזק.

לדניאל ג׳ יש הקבלה בולטת לדניאל ו׳.

בדניאל ג׳, שדרך, מישך ועבד־נגו מקבלים פקודה לבצע מעשה דתי שהם רואים כאסור: לעבוד את הצלם.

בדניאל ו׳, לעומת זאת, דניאל מקבל פקודה להפסיק לבצע מעשה דתי שהוא רואה כהכרחי: להתפלל לאלוהיו.

בדניאל ג׳ העונש הוא הכבשן.

בדניאל ו׳ העונש הוא גוב האריות.

בשני הסיפורים אלוהים שולח את מלאכו כדי להציל את עבדיו.

שני הפרקים מלמדים אפוא את שני צדדיו של אותו עיקרון: סמכות אנושית חורגת מגבולותיה כאשר היא מצווה על מה שהנאמנות לאלוהים אוסרת, או כאשר היא אוסרת את מה שנאמנות זו מחייבת.

בתחילת הסיפור שאל נבוכדנאצר:

„ומי הוא האל שיוכל להציל אתכם מידי?”

בסוף הוא עצמו מספק את התשובה.

הוא מכיר בכך שאלוהי שלושת האנשים הציל אותם ומכריז:

„אין אל אחר היכול להציל כמוהו” (דָּנִיֵּאל 3.29).

המהפך מוחלט.

המלך הקים את הצלם.

הוא כינס את הפקידים.

הוא כפה את ההשתחוויה.

הוא גזר את הדין.

הוא ציווה להגביר את האש.

ובכל זאת, הוא לא הצליח להשיג את עבודתם של שלושת האנשים ולא הצליח למנוע מאלוהיהם להצילם.

עם זאת, נבוכדנאצר נותר שליט סמכותני. הצו החדש שלו עדיין מאיים בחומרה על מי שידבר נגד אלוהי שלושת היהודים.

לכן אין לבלבל בין הכרזתו לבין תפיסה מודרנית של חופש דת.

השינוי המהותי נמצא במקום אחר: המלך מכיר כעת בכך שקיים כוח עליון מכוחו.

שאלה אחת חוזרת לעיתים קרובות: מדוע דניאל אינו מוזכר?

הטקסט אינו נותן תשובה.

ייתכן שדניאל נעדר בשל שליחות, מילא תפקיד שונה מזה של שלושת חבריו, או נמצא במקום אחר מסיבה שאינה ידועה.

לכן לא יהיה זה זהיר להמציא הסבר.

עם זאת, דבר אחד קשה מאוד לטעון: שדניאל השתחווה לפני הצלם.

דניאל א׳ כבר מציג אותו כנחוש להישאר נאמן לאלוהים, ודניאל ו׳ יראה שהוא מעדיף לסכן את חייו מאשר לחדול ממנהגו להתפלל.

קיים גם הסבר ספרותי פשוט.

דניאל ג׳ מספר על ניסיונם של שלושת חבריו ללא דניאל.

דניאל ו׳ יספר על ניסיונו של דניאל ללא שלושת חבריו.

כך מראה הספר שנאמנותם אינה תלויה בנוכחותו של מנהיג אנושי.

דניאל ג׳ מציג כמה קווי דמיון להתגלות י״ג.

בשני הקטעים מופיע צלם.

בשני המקרים נדרשת עבודתו.

בשני המקרים המאנים לעשות זאת מאוימים במוות.

דניאל ג׳ מהווה אפוא רקע חשוב להבנת המצב המתואר בהתגלות י״ג.

עם זאת, יש להימנע מהפיכת כל פרט לנבואה.

מידות הצלם בדניאל הן שישים אמה על שש. חזוֹן יוֹחָנָן 13.18 מציין את המספר 666.

ההשוואה מעניינת, אך דניאל אינו מציין בשום מקום את המספר 666. לכן יהיה זה מרחיק לכת להציג את 60 ואת 6 כאילו הם מרכיבים במפורש את המספר הזה.

הקשר העיקרי בין שני הפרקים מוצק הרבה יותר: עבודת צלם הנכפית בידי כוח פוליטי.

דניאל ג׳ מספק לכך דוגמה היסטורית; התגלות י״ג חוזר אל ההיגיון הזה מנקודת מבט אסכטולוגית.

דניאל ג׳ אינו דורש מן המאמין לראות בכל סמכות פוליטית אויבת של אלוהים.

שלושת היהודים עובדים בשירות השלטון הבבלי.

הם אף מקבלים את השמות הבבליים שניתנו להם וממלאים את תפקידיהם במנהל.

סירובם מופיע רק כאשר דורשים מהם לתת דבר שאינם יכולים לתת.

הבחנה זו חיונית.

נאמנות לאלוהים אינה הצדקה למרד מתמיד.

אך גם הציות לבני אדם אינו מוחלט.

כאשר הסמכות דורשת את מה ששייך לאלוהים בלבד, נחצה גבול.

שלושת האנשים גם מראים כיצד ניתן להגן על הגבול הזה.

הם אינם נוטלים נשק.

הם אינם מעליבים את המלך.

הם אינם מאיימים על איש.

הם פשוט אומרים לא ומקבלים את תוצאות החלטתם.

התנגדות בלתי־אלימה זו היא אחד הלקחים החזקים ביותר של הפרק.

הנאמנות קודמת לנס. שלושת האנשים מסרבים לצלם עוד לפני שהם יודעים שייוושעו.

האמונה אינה כופה על אלוהים תשובה. „וגם אם לא” פירושו שציותם אינו תלוי בהבטחה להגנה.

לסמכות האנושית יש גבולות. ניתן לכבדה בתחום סמכותה הלגיטימי, אך אין היא יכולה לדרוש את העבודה השייכת לאלוהים.

התנגדותם של שלושת האנשים נחושה אך בלתי־אלימה. הם מסרבים מבלי לארגן מרד.

הדמות הרביעית מבטאת את נוכחותו של אלוהים בתוך הניסיון. דָּנִיֵּאל 3.28 מדבר על המלאך שנשלח בידי אלוהים; המסורת הנוצרית העלתה גם את האפשרות של כריסטופניה.

הנס מוצג כאירוע ממשי. האש הורגת את החיילים אך אינה מותירה כל סימן על שלושת הנידונים.

דניאל ג׳ מכין את המשך הספר. דניאל ו׳ יפתח עימות דומה, והחזיונות המאוחרים יותר יציגו בקנה מידה רחב יותר את העימות בין הכוחות האנושיים לבין נאמני אלוהים.

גרסה לימודית זו מציגה את עיקר המסר של דניאל ג׳. המחקר האקדמי מאפשר להעמיק יותר, במיוחד בבניית הצלם ובכמות הזהב שבו, במיקומה של דורא, בכבשנים הבבליים, בזהות הדמות הרביעית, בכלי הנגינה ובמילים היווניות, בהיעדרו של דניאל, בתוספות היווניות לפרק, בהיסטוריות של הסיפור ובקשרים שבין דניאל ג׳, דניאל ו׳ והתגלות י״ג.