מתי ולוקס מספרים על ריפוי מפתיע ביותר בכמה מובנים.
מי שמבקש את עזרת ישוע הוא נוכרי, ולא סתם נוכרי אלא כובש רומי.
הוא מבקש ריפוי למשרתו, ומסרב שישוע המשיח יבוא לביתו, משום שאינו רואה את עצמו ראוי לכבוד כזה.
מתי בחר להביא דוגמה יוצאת דופן זו, תוך סיכון שיזעזע את קוראיו היהודים. הרי חייל זה מסמל את כיבוש ארץ ישראל.
נראה שמתי מנסה לתאר את סמכותו והשפעתו של ישוע כמשיח, שאינן מוגבלות לעם היהודי בלבד אלא חלות גם על מנהיגי החברה, לרבות הנוכרים שבהם.
האיש אינו פועל מתוך עניין אישי, אלא אך ורק מתוך חמלה כלפי עבדו, דבר מפתיע אצל חייל במעמד כזה.
ישוע לא נמנע ממפגש עם החיילים המכונים . למשל, במקום ביקש קצין את עזרתו בריפוי בנו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 4.46-54). סיפור זה של יוחנן, המתוארך לסוף המאה הראשונה, אינו מעורר עוד אותן שאלות שהתעוררו בעת כתיבת מתי, בסביבות שנת 44 לפי ניתוחנו.
אולם המפתיע ביותר הוא המשך האירועים. הקצין מסרב שהאדון יבוא לביתו, משום שאינו רואה את עצמו ראוי לקבלו תחת קורתו. בדומה למצורע הקודם, הוא קורא לישוע ״אדון״ ומכיר בסמכותו על המחלה. מתי מצייר לפנינו דמות של אדם יוצא דופן ובעל אמונה גדולה, המבקש רק מילה מן המשיח שתצווה על ריפוי עבדו.
ישוע הביע את התפעלותו מן הקצין, הערה נדירה מאוד בבשורות. לוקס הוא שמציין הערה זו בעקבות חקירותיו, ואילו מתי מסתפק בציון העובדה שהמשרת נרפא מיד. לוקס מוסיף גם שהקצין היה מלווה במשרתים אחרים, שאישרו את העובדות במקום.
אפשר לשאול מדוע מתי לא הזכיר את התפעלות ישוע המשיח מן הקצין הזה. אולי משום שהיה חייל, נוכרי וכובש, ובישראל לא היו דוגמאות מרשימות כל כך.