יוחנן אומר ״חג היהודים״ ולא פסח. אנו מפרשים זאת כפסח של יום שני, י״ד בניסן 3791, 24 במרץ 31.
La raison principale qui nous amène à interpréter cette célébration juive comme une fête de Pâques réside dans le fait que Jean la situe dans son texte entre deux autres événements similaires, en הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.23 ו- הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.4. Par conséquent, d’un point de vue chronologique, cette déduction semble cohérente. Le pèlerinage souligne l’importance de cette célébration. La forme littéraire semble indiquer une coutume, une normalité en ce qui concerne le déplacement. Certes, nous pourrions envisager une autre fête, mais cette hypothèse nous paraît moins plausible.
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 6.1 (PER076 : ישוע אדון השבת) מתאר אירוע ביום השני אחרי הפסח בשיבה מירושלים. החיטה בגליל מוכנה לקציר, ולכן אביב. הקשר יתברר דרך הכרונולוגיה של מרקוס.
יוחנן מציין עלייה שנייה, לדעתנו לפסח, של ישוע ותלמידיו. יישארו לפחות עד , יום ריפוי הנכה ב־.
חלפו שמונה עשר חודשים מהטבילה. ישוע ותלמידיו מקפידים על החגים והעליות היהודיים, הזדמנות לפגוש רבים ובהם עולי רגל מן התפוצות.
מזג האוויר הנוח באביב מאפשר לינה באוהלים, כמנהג רוב עולי הרגל העניים.
בירושלים ישוע מתעמת בהכרח עם הרשויות שאינן חדלות לשאול. העם נהנה מתוכחתו לאנשי הגאוותנים. רחבת המקדש נעשית כאראופגוס באתונה למקום ויכוחים סוערים.
ישוע מנצל את ההתקהלויות להכרזת מסרו, לעיתים ב־.