לוק ויוחנן פותחים את סיפורם בפרולוג, בעוד שמתיו מתחיל מיד עם אילן היוחסין של ישוע, המשיח, ומרקוס עוסק בראשיתו של משרתו של יוחנן המטביל. בהקדמתו, לוקאס מפרט את שיטת עבודתו, שניתן להשוות אותה לזו של היסטוריון או עיתונאי חוקר בן זמננו. מכיוון שלא היה עד ישיר לאירועים שעליהם הוא עומד לספר, הקדיש לוקאס מספר שנים למחקר על קיומו של ישוע המשיח.
הוא מכיר בכך שהוא אינו הראשון שכתב סיפור על חייו של המשיח ישוע, לאחר שקיבל גישה למסמכים ועדויות רבים. לפיכך, סיפורו מהווה סיכום של מידע זה, שנבדק בקפדנות. כמו כן, הוא הצליח לראיין עדים מאותה תקופה כדי לאשש את דבריו, דבר שאיפשר לו להפיק טקסט מדויק ונטול טעויות.
הפסוק השני (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.2) מציין כי כמה, או "רבים ", לפי תרגום ה-NBS, בדומה ללוקאס, הסתמכו על עדויותיהם של עדים ראייה — ובפרט השליחים, עמודי התווך של הכנסייה — כדי לכתוב את תיאוריהם של האירועים. לוקס, אם כן, אינו מתייחס לכתבי מתי ומרקוס, שעבד עם פטרוס, אלא למסמכים אחרים.
אנו מבינים כי ספרות ענפה בנושא זה הלכה והתפתחה ללא כל פיקוח. פרט זה מדגיש את החשיבות שבהגבלת הסיפורים לעובדות היסטוריות בלבד. ייתכן בהחלט כי הדבר עודד את לוקאס לכתוב את הטקסט שלו.
L'œuvre de Luc est le fruit d'un travail approfondi et bien documenté. Son livre est dédié à un certain Théophile, dont l'identité reste mystérieuse. Sans donner de détails sur sa relation avec cet homme, on peut supposer que Théophile était un chrétien fortuné qui aurait commandité et financé l'œuvre de Luc, bien que ce dernier affirme avoir pris lui-même l'initiative d'écrire ce récit (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.3). L'existence d'une suite, les Actes des Apôtres, également destinée à Théophile, semble confirmer l'hypothèse d'une commande.
בבשורתו, לוקאס מתאר את חייו של ישו ומשלב את האירועים הללו בהקשר ההיסטורי של אותה תקופה. מבחינתו, אין שתי אפוסים נפרדים — זה של העולם וזה של התנ"ך — אלא היסטוריה אוניברסלית אחת, הכוללת באופן טבעי את סיפורי הבשורות.
ההתייחסויות ההיסטוריות שציין לוקאס מספקות מידע אמין ומהימן, ויש חשיבות לפרשן כראוי.