המאמר מנתח את התפתחותו ואת עריכתו של המקרא העברי, או התנ״ך, ומתמקד בשלושת חלקיו: התורה, הנביאים והכתובים. הוא מאיר את התהליכים ההיסטוריים ואת ההחלטות המחקריות שהביאו לעיצובו הסופי.
ניתן לעיין ב:
הכתבים השונים שנוצרו במשך מאות שנים נאספו לכרך אחד: . תהליך זה נמשך על פני כמה מאות שנים, ורק בסוף המאה הראשונה נקבעה סופית רשימת הספרים המרכיבים את .
כך חקרנו את יצירתם ואת שימורם של הטקסטים האלה. כעת נבחן את איחודם לכרך אחד, שיהפוך לסמכות העליונה של העם היהודי ויהווה גם את הבסיס לכתבי הקודש המודרניים שלנו.
, המכונה גם תנ״ך, הוא קאנון כתבי הקודש של היהדות. הוא מורכב משלושה חלקים עיקריים: התורה (החוק), הנביאים והכתובים. המונח תנ״ך הוא ראשי תיבות שנוצרו מן האותיות הראשונות של שלושת חלקים אלה.
התורה כוללת את חמשת הספרים הראשונים של המקרא, הידועים גם בשם :
בראשית: תיאור הבריאה, האבות והאמהות, ותחילתו של עם ישראל.
שמות: סיפור יציאת מצרים והחוקים הראשונים שניתנו בהר סיני.
ויקרא: חוקים הנוגעים לעבודת הקודש, לקורבנות ולטהרה הטקסית.
במדבר: סיפור ארבעים השנים שבילו במדבר.
דברים: חזרה וסיכום של החוקים שנתן משה לפני הכניסה אל .
הנביאים מתחלקים לשני חלקי משנה: נביאים ראשונים ונביאים אחרונים.
נביאים ראשונים: יהושע, שופטים, שמואל א׳ ו־ב׳, מלכים א׳ ו־ב׳.
נביאים אחרונים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, ותרי עשר (הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה, מלאכי).
חלק זה כולל סוגי ספרות שונים, ובהם שירים, הימנונים, ספרות חכמה וסיפורים:
שירים והימנונים: תהילים, שיר השירים.
חכמה: משלי, איוב, קהלת.
סיפורים: רות, אסתר, דניאל, עזרא־נחמיה, דברי הימים א׳ ו־ב׳.
הטקסטים שמהם הורכב נכתבו במשך כמה מאות שנים, מתקופת האבות (בסביבות 2000 לפני הספירה) ועד התקופה שלאחר הגלות (בסביבות 500 לפני הספירה). טקסטים אלה כללו חוקים, סיפורים היסטוריים, נבואות וכתבים שיריים.
הטקסטים שימשו בפולחן ובליטורגיה של הקהילות היהודיות, ודבר זה סייע להכרה בהם ולסמכותם. הם הוקראו לעיתים קרובות בקול רם בטקסים דתיים.
תהליך הקנוניזציה נמשך כמה מאות שנים, וכנראה הושלם, לגבי רוב הספרים, בין המאה החמישית למאה השנייה לפני הספירה. הקאנון הוכר רשמית על ידי גורמי סמכות דתיים שונים וכלל שלושה חלקים עיקריים:
התורה (החוק): חמשת הספרים הראשונים המיוחסים למשה.
הנביאים: הספרים הנבואיים וההיסטוריים.
הכתובים: שאר הכתבים, ובהם תהילים, משלי וספרי החכמה.
תהליך קביעת הקאנון המקראי הושפע כנראה מוועידות וממועצות, כגון (ג'מניה) לקראת סוף המאה הראשונה לספירה, אף שתפקידה המדויק שנוי במחלוקת בין החוקרים.
אפשר לדבר על החל מן הרגע שבו הטקסטים האלה נערכו, שימשו בליטורגיה ולבסוף הוכרו כחלק מן הקאנון הקדוש של היהדות.
מורכב מן התורה, הנביאים והכתובים, ותהליך הקנוניזציה שלו היה ארוך ומורכב, והוא כלל מסורות שבעל פה, נוסחים, איסופים והחלטות של גורמי סמכות דתיים.
תרגום השבעים הוא תרגום של שנעשה לפני הקביעה הרשמית של הטקסט. הרשימה הסופית של הספרים המותרים נקבעה רק בסוף המאה הראשונה לספירה, במסגרת , כשלוש מאות שנה לאחר תרגום זה. הדבר מרמז על כך שהספרות הדתית היהודית כבר הייתה מבוססת היטב לפני יצירת תרגום השבעים.
קיימים כמה הבדלים בולטים בין (תנ״ך) לבין התרגום היווני של , הידוע בשם תרגום השבעים (LXX). הנה סקירה של ההבדלים העיקריים:
חשוב מאוד להבחין במדויק בין עריכת הטקסטים, שהתרחשה בין המאה השמינית לפני הספירה למאה השנייה לפני הספירה, לבין הקנוניזציה שלהם, שהתרחשה בסוף המאה הראשונה לספירה.
: נכתב בעיקר בעברית, עם מקצת קטעים בארמית.
תרגום השבעים: תורגם ליוונית, שפת התקשורת של התקופה ההלניסטית.
: כולל 24 ספרים, המחולקים לשלושה חלקים: התורה (החוק), הנביאים והכתובים.
תרגום השבעים: כולל כמה ספרים נוספים, המכונים ספרים חיצוניים או דאוטרו־קנוניים, כגון טוביה, יהודית, חוכמת שלמה, בן סירא, ברוך ומקבים א׳ ו־ב׳. ספרים אלה אינם נמצאים בקאנון העברי, אך הם כלולים בנוסחים היווניים והלטיניים של הברית הישנה.
: הספרים מסודרים בשלושה חלקים נפרדים (תורה, נביאים וכתובים), כאשר הנביאים והכתובים מסודרים לפי מסורת יהודית מסוימת.
תרגום השבעים: הספרים מסודרים לעיתים קרובות באופן שונה, ברצף הקרוב יותר לזה שבמקרא הנוצרי. לדוגמה, תרי עשר עשויים להופיע אחרי הספרים ההיסטוריים.
גרסאות תרגום: תרגום השבעים מציג לעיתים הבדלים טקסטואליים לעומת המקרא העברי, בשל שוני בתרגום ובכתבי היד ששימשו. בקטעים מסוימים האורך שונה, משפטים נוספו או הושמטו, או שיש גוונים שונים של משמעות.
ציטוט בברית החדשה: מחברי הברית החדשה מצטטים לעיתים קרובות את תרגום השבעים ולא את הנוסח העברי, ודבר זה עשוי להסביר כמה סטיות בציטוטים המקראיים.
פרשנות: תרגום השבעים משקף לעיתים פרשנויות תיאולוגיות ייחודיות למתרגמים ההלניסטיים, שעשויות להיות שונות מן הפרשנויות היהודיות המסורתיות.
שימוש ליטורגי: תרגום השבעים שימש ברבים את הנוצרים הראשונים והשפיע על התיאולוגיה הנוצרית, ואילו המקרא העברי נותר הטקסט הקדוש המרכזי של היהדות.
המקרא העברי ותרגום השבעים הם שני נוסחים חשובים של כתבי הקודש, לכל אחד מהם מאפיינים משלו והשפעה משלו על המסורות הדתיות. ההבדלים בשפה, בקאנון, בסדר הספרים ובגרסאות הטקסט מראים כיצד כל נוסח השפיע על התפתחות היהדות והנצרות.
הציטוטים מן הברית הישנה שהובאו מפי ישוע, ושנרשמו בעיקר על ידי מתי, לקוחים ברובם מתרגום השבעים ולא מן המקרא העברי.
מסירת המקרא העברי הייתה תהליך קפדני ומדוקדק, שנועד לשמר את הדיוק ואת שלמותו של הטקסט הקדוש:
מסורת שבעל פה: לפני שנכתבו, הסיפורים והחוקים הועברו בעל פה. מסורת שבעל פה זו מילאה תפקיד מכריע בשימור ההוראות הדתיות.
כתיבת כתבי היד: הסופרים (soferim) היו אחראים להעתקת הטקסטים. הם פעלו לפי כללים קפדניים כדי למנוע כל טעות, וספרו את האותיות והמילים כדי להבטיח דיוק.
מגילות ים המלח: מגילות אלה, שהתגלו בשנת 1947 ומתוארכות מ־250 לפני הספירה עד 68 לספירה, מכילות עותקים של כמעט כל ספרי המקרא העברי. הן אישרו את נאמנות מסירת הטקסטים.
: בין המאה השישית למאה העשירית לספירה הנהיגו מערכות של פיסוק וניקוד כדי לקבוע את ההגייה של הטקסטים העבריים. של חלב וכן של לנינגרד נמנים עם כתבי היד המסורתיים המפורסמים ביותר.
תרגום השבעים: התרגום הראשון של המקרא העברי ליוונית, שנעשה בין המאה השלישית למאה הראשונה לפני הספירה, בעיקר עבור יהודים דוברי יוונית. הוא מילא תפקיד מכריע בהפצת כתבי הקודש היהודיים בעולם ההלניסטי.
המקרא העברי, או התנ״ך, הוא אוסף של טקסטים קדושים של היהדות, המורכב מן התורה, הנביאים והכתובים. מסירתו הובטחה באמצעות מסורות שבעל פה, סופרים מסורים, כתבי יד עתיקים ותרגומים כמו תרגום השבעים, וכך נשמרו הטקסטים האלה לאורך הדורות.
המקרא העברי, או התנ״ך, התגבש בהדרגה במשך כמה מאות שנים. הנה סקירה של השלבים העיקריים בעיצובו:
מסורת שבעל פה: הסיפורים והחוקים הועברו תחילה בעל פה לפני שהועלו על הכתב. מסירה זו בעל פה הבטיחה שהמסורות והסיפורים ייזכרו ויועברו מדור לדור.
כתיבת הטקסטים: הספרים הראשונים, כמו התורה (), נכתבו בין המאה העשירית למאה החמישית לפני הספירה. הספרים ההיסטוריים, השיריים והנבואיים באו אחריהם, וכל אחד מהם הוסיף רובד של עושר תיאולוגי וספרותי.
שימוש קהילתי: הטקסטים שימשו תחילה בפולחן ובליטורגיה של הקהילות היהודיות. שימושם הקבוע בהקשרים דתיים מילא תפקיד מכריע בהכרה בהם כטקסטים קדושים.
סמכותם של הנביאים והסופרים: הנביאים, הכוהנים והסופרים השפיעו השפעה ניכרת על ההכרה בטקסטים. סמכותם הדתית סייעה לקבוע אילו כתבים נחשבו בהשראה אלוהית וראויים להיכלל בקאנון.
: לקראת סוף המאה הראשונה לספירה מוזכרת (או ג'מניה) לעיתים קרובות כנקודת ייחוס מרכזית לקנוניזציה של המקרא העברי. אף שתפקידה המדויק של ועידה זו שנוי במחלוקת, היא תרמה לדיון בספרים הקדושים ולהכרה בהם.
השראה אלוהית: הטקסטים נדרשו להיחשב כמושראים מאת אלוהים.
עתיקות: הכתבים נדרשו להיות בעלי עתיקות מוכרת ולהיות קשורים לדמויות חשובות בתולדות ישראל.
שימוש ליטורגי: הטקסטים נדרשו להיות בשימוש נרחב בפולחן ובליטורגיה.
התאמה לתורת האמונה: הכתבים נדרשו להתאים לעיקרי האמונה וללימודיה היסודיים של האמונה היהודית.
סופרים וכתבי יד: הסופרים מילאו תפקיד מכריע בהעתקת הטקסטים ובשימורם. מגילות ים המלח וממצאים ארכאולוגיים אחרים מראים כיצד הטקסטים הועברו בקפידה במרוצת המאות.
: אף שפעלו מאוחר יותר, תרמו ליציבותם ולתקנונם של הטקסטים בעבודת ההעתקה וההערות המדוקדקת שלהם.
עיצובו של המקרא העברי היה תהליך מורכב שכלל מסורת שבעל פה, כתיבה, הכרה מצד גורמי סמכות דתיים ושימוש ליטורגי בטקסטים. הקריטריונים לקנוניזציה והמסירה הנאמנה של כתבי היד הבטיחו שהטקסטים הקדושים יישמרו ויתקבלו בקאנון.
המקרא העברי תורגם, ובמקרים מסוימים שונה, במהלך תולדותיו. הנה כמה נקודות מפתח בנושא זה:
תרגום השבעים (LXX):
תרגום ליוונית: נעשה בין המאה השלישית למאה הראשונה לפני הספירה, בעיקר עבור יהודי התפוצות שדיברו יוונית. תרגום זה כולל ספרים שאינם בקאנון העברי, המכונים ספרים חיצוניים או דאוטרו־קנוניים.
:
תרגום ללטינית: נעשה על ידי הירונימוס בסוף המאה הרביעית לספירה. הוא מבוסס על תרגום השבעים ועל כתבי היד העבריים שהיו זמינים. הפכה לכתבי הקודש הרשמיים של הכנסייה הקתולית הרומית.
תרגומים מודרניים:
: המקרא העברי תורגם לשפות מודרניות רבות, ובהן אנגלית, צרפתית, גרמנית ועוד רבות, על בסיס הנוסח המסורתי וכתבי יד עתיקים אחרים.
מסירת כתבי היד :
גרסאות טקסטואליות: כמו בכל טקסט עתיק, ההעתקה החוזרת של כתבי היד הולידה גרסאות טקסטואליות מועטות. הסופרים טעו לעיתים או ערכו התאמות כדי להבהיר את הטקסטים או ליישב ביניהם.
כתבי יד מסורתיים:
תקנון:
, שפעלו בין המאה השישית למאה העשירית לספירה, תקננו את הנוסח העברי של המקרא. הם הוסיפו סימני ניקוד וטעמים כדי לקבוע את ההגייה ואת הפירוש של הטקסטים.
גילוי מגילות ים המלח:
השוואת טקסטים: מגילות ים המלח, שהתגלו בשנת 1947, חשפו הבדלים קלים בין הנוסחים המסורתיים, תרגום השבעים וכתבי יד עתיקים אחרים. ממצאים אלה סייעו להבין את התפתחות הטקסטים המקראיים ואת מסירתם.
המקרא העברי תורגם לשפות רבות במהלך המאות, והוא עבר שינויים קלים עקב מסירתו בכתבי יד. עם זאת, מאמצי השימור והתקנון, כמו אלה של , סייעו לשמור על נאמנות רבה לטקסטים המקוריים.
אנו נדרשים להבחין בין כתבי הקודש בעלי הגוון הקתולי, המכילים את או ספרים דאוטרו־קנוניים.
טוביה; יהודית; תוספות לספר אסתר (פרקים 10:4 עד 10:13 ופרקים 11 עד 16); חוכמת שלמה; בן סירא; ברוך; איגרת ירמיהו (נכללת לעיתים קרובות כפרק 6 של ספר ברוך); תוספות לספר דניאל: סיפור סוזנה (מבוא לפרק 13), תפילת עזריה ושירת שלושת הנערים (פרק 3), בל והתנין (פרק 14); מקבים א׳; מקבים ב׳
ספרים אלה כלולים גם בתרגום השבעים, התרגום היווני של המקרא העברי ששימש את הקהילות הנוצריות הראשונות.
הנוסחים הפרוטסטנטיים של כתבי הקודש אינם כוללים רשימת ספרים זו. הם אפוא עוקבים אחר אותו קאנון, אך בסדר שונה.
מורכב מ־24 ספרים המסודרים בשלושה חלקים:
תורה (חוק): בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים.
נביאים: ספרים היסטוריים (יהושע, שופטים, שמואל א׳ ו־ב׳, מלכים א׳ ו־ב׳) ונביאים (ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, ותרי עשר).
כתובים: ספרי שירה (תהילים, משלי, איוב), חמש המגילות (שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר), ושונים (דניאל, עזרא־נחמיה, דברי הימים א׳ ו־ב׳).
כולל את אותם ספרים כמו המקרא העברי, אך מסודרים באופן שונה ומחולקים ל־39 ספרים.
חוק: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים.
ספרים היסטוריים: יהושע, שופטים, רות, שמואל א׳ ו־ב׳, מלכים א׳ ו־ב׳, דברי הימים א׳ ו־ב׳, עזרא, נחמיה, אסתר.
ספרי שירה: איוב, תהילים, משלי, קהלת, שיר השירים.
נביאים: ישעיהו, ירמיהו, איכה, יחזקאל, דניאל, הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה, מלאכי.
ותרגום השבעים חולקים ספרים רבים, אולם תרגום השבעים כולל כמה ספרים נוספים וגרסאות שונות של טקסטים שאינם כלולים תמיד בתוך .
מקבים ג׳, מקבים ד׳ ואודות: ספרים אלה כלולים בנוסחים מסוימים של תרגום השבעים, אך אינם כלולים בקאנון הקתולי הרגיל.
תהילים 151: נכלל בתרגום השבעים אך לא בתוך .
כך נראית התכנסות בין לבין תרגום השבעים, והתכנסות נוספת בין לבין המקרא העברי.
אנו מציינים שגם יהודי סוף המאה הראשונה וגם נוצרי אותה תקופה בחרו להוציא את הכתבים החיצוניים מן הקאנון שלהם. כך הבחינו בין הטקסטים שנחשבו בעיניהם מושרים מרוח אלוהים לבין אלה שנראו להם טבועים מדי באנושיות.
המקרא העברי, המכונה גם תנ״ך, התפתח במהלך המאות. הוא אוסף של טקסטים מכוננים של החברה היהודית. בעיני מחבריהם אלה טקסטים מושרים מאת אלוהים וחשובים לשמירת אחדותה של החברה היהודית. מטקסטים אלה תיוולד היהדות. למעשה, המקרא העברי הוא הקוד המסדיר את תפקודה של חברה זו.
הסמכות שהוענקה לספר זה אפשרה את העתקתו ואת מסירתו בתנאים טובים במיוחד. המאמינים ראו בספר זה את דבר אלוהיהם וקראו בו בכבוד עמוק. הם גם הכינו ממנו עותקים כדי להחליף עותקים בלויים. אפילו ספרים בלויים אלה לא הושלכו כפסולת רגילה; הם הונחו ב״גניזה״.
מנהג זה ממחיש את הרצינות שבה העתיקו אנשים אלה את הטקסטים האלה והעבירו אותם לדורות הבאים. איכות העתקים נשארה נאמנה בהחלט למקור.
כך יש בידינו טקסטים באיכות יוצאת דופן. יש המציעים כי מסירה זו כוונה באופן אלוהי, ובכך הובטחה גישה אוניברסלית לאותו מסמך.
