אנו נדהמים לראות את המורה מתבונן בקפידה בתרומות המונחות במקדש. מתנותיהם של העשירים, שהושלכו בראוותנות ובהפגנתיות, לא יכלו לעבור בלי שיבחינו בהן.
אך כיצד הצליח להבחין באלמנה הצנועה הזאת ובתרומתה הקטנה? שני מטבעות קטנים, חסרי חשיבות בעיני אדם, שווים היו בכל זאת יותר מכל התרומות העשירות.
אם מבחינה מתמטית ההיגיון הזה נראה בלתי מובן, אין זו הדרך שבה המורה רואה את המצב. האלמנה הענייה הזאת, שנשארה אלמונית בזמנה, התפרסמה בכל העולם בגלל מעשה האמונה שלה.
Dans הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 12.41-44 ו- הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.1-4, le Messie Jésus observe donc les gens déposer leur offrande dans le trésor du Temple et remarque cette femme qui met deux petites pièces, tout ce qu’elle possède pour vivre.
המעשה הזה, חסר חשיבות בעיני העולם, נעשה בעיני המשיח דוגמה מזהירה לאמונה, לכנות ולנתינה מלאה. בעוד העשירים נותנים מן היתר שלהם, היא מגישה את היקר ביותר שיש לה: את בטחונה באלוהים.
מבטו של המשיח ישוע אינו נעצר על הכמות, אלא על איכות המתנה ועל נטיית הלב. באמצעות סיפור זה הבשורה הופכת את אמות המידה האנושיות של ערך וגדולה: נדיבות אמיתית אינה נמדדת במה שנותנים, אלא במה ששומרים לעצמנו.
כך נעשית האלמנה הזאת סמל לאמונה טהורה, למסירות מלאת אמון ולצדקה אמיתית, והיא מזמינה אותנו להגיש לאלוהים לא את מה שנותר לנו, אלא את מה שאנחנו, בפשטות ובענווה של הלב.
האישה הזאת, אלמנה חסרת כל, חסרת חשיבות בזמנה, נעשתה מפורסמת בכל העולם.