סצנה זו, המסופרת רק אצל יוחנן, מתרחשת בחצר הגויים, משום שזרים, ככל הנראה יוונים, הם השואלים את ישוע המשיח. הם לא פנו אליו ישירות, כנראה מתוך כבוד, אלא ביקשו מתלמידיו, ובמיוחד מפיליפוס, פגישה אתו.
יוחנן מוסיף את הפרט שפיליפוס היה במקורו מ שבגליל. בכפר גבול זה חיו יהודים וגויים זה לצד זה, ולכן פיליפוס, ששמו יווני, חש בנוח מאוד עם הלא-יהודים הללו. ייתכן אף שהוא זה שעודד את המגע הזה.
הקטע הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.20-50 מסמן נקודת מפנה מכרעת בבשורה הרביעית. הוא בא מיד לאחר כניסתו המנצחת של ישוע לירושלים, והוא הנאום הציבורי האחרון לפני הייסורים. האירוע נפתח בבואם של יוונים שעלו להשתחוות בחג (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.20-22), פרט יוצא דופן וסמלי עד מאוד: לא-יהודים ניגשים אל משיחו של ישראל. בשורת יוחנן רואה בכך הכרזה על אופייה האוניברסלי של הישועה, הפתוחה כעת לפני כל העמים.
בקשתם — "אדוננו, רצוננו לראות את ישוע" — מכניסה הצהרה מרכזית: "בָּאָה הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ יְכֻבַּד בֶּן הָאָדָם" (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.23). עד אז חזר ישוע ואמר ששעתו טרם הגיעה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.4; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.30; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 8.20). בואם של היוונים מסמן אפוא את ההדק האסכטולוגי: הגיעה עת הכבוד, כלומר שעת הצלב, המובן כאן כהרמה וכהתגלות. אצל יוחנן הצלב אינו רק עינוי: הוא הרגע שבו כבוד האלוהים מתגלה בצייתנות הבן (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 17.1).
ישוע מבהיר אמת זו בדימוי של גרגיר החיטה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.24). הגרגיר חייב למות כדי לשאת פרי: מותו של המשיח נעשה כך עקרון החיים לעולם. נושא חקלאי זה משמש להביע את סוד פוריותו של הקרבן: רק בנפילה אל האדמה, במסירה למוות, מתרבים החיים האלוהיים. הקריאה בפסוק 25 ממשיכה היגיון זה: האוהב את נפשו מאבד אותה, ואילו השונא אותה בעולם הזה ישמור עליה לחיי נצח. התלמיד מוזמן ללכת באותה דרך פרדוקסלית של ויתור ובטחון מלא.
בהמשך (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.27-33) מציג יוחנן סצנה דרמטית שבה ישוע, נרגש, מביע את מצוקתו מפני השעה המתקרבת. תפילה זו מזכירה את אירוע גת שמנים שמוסרים הסינופטיים, אך יוחנן מציב אותה בפומבי ולא בגן. מושא התפילה אינו הימנעות מן הסבל אלא כבוד שמו של האב. קול משמים משיב: "כִּבַּדְתִּי וְאֲכַבֵּד שׁוּב". התגלות זו מזכירה את הטבילה ואת ההשתנות, אך כאן היא מקבלת ממד סוטריולוגי: האב מאשר את מפעלו של בנו.
ההכרזה על:
מתמצתת את המשמעות התאולוגית של הקטע. ההרמה (ἐψώθην) היא בעת ובעונה אחת צליבה, תחייה והתעלות. יוחנן מאחד שלושה ממדים אלה כדי להציג את הצלב כרגע המכובד שבו המשיח נעשה מוקד המשיכה האוניברסלי. הביטוי "כל בני האדם" מהדהד את בואם של היוונים: הצלב הוא שער הכניסה של העולם כולו אל הישועה.
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.34-36 rapporte la réaction de la foule, qui reste prisonnière de ses attentes messianiques terrestres : comment le Messie pourrait‑il mourir alors que l’Ecriture le présente comme éternel ? Le Messie Jésus ne répond pas directement, mais les invite à croire à la lumière tant qu’elle est encore parmi eux. Cette prolonge les thèmes johanniques de la révélation lumineuse (cf. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 8.12) : refuser la lumière, c’est s’enfoncer dans les ténèbres.
החלק האחרון (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.37-50) מהווה סיכום תאולוגי של השירות הציבורי. יוחנן מעיר שם על עיוורונו של ישראל מול האותות. למרות הניסים רבים אינם מאמינים, ובכך מתקיימת נבואת ישעיהו:
יוחנן מדגיש את האחריות הרוחנית שבסירוב, אך גם את סוד התכנית האלוהית. עם זאת, יש המאמינים, בעיקר בין השליטים, אך הם נשארים בפחד מהנידוי. מתח זה בין אמונה חששנית לאי-אמונה גלויה ממחיש את מורכבות היחס אל המשיח בבשורה.
הנאום נחתם בסיכום כריסטולוגי (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.44-50): להאמין בישוע פירושו להאמין באלוהים ששלח אותו. שליחותו מאירה: הוא בא כאור לעולם כדי להושיע, לא כדי לשפוט (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.46-47, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.17). המשפט בא רק בשלב שני, כתוצאה מדחיית הדבר. ההתגלות האחרונה מקשרת אפוא אמונה, אור וחיים: המקבל את המשיח נכנס אל האור, והדוחה אותו מוציא את עצמו מן החיים.
סיכום
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.20-50 הוא ציר סיפורי ותאולוגי. הוא בעת ובעונה אחת סופו של השירות הציבורי וסף הייסורים. קריאת היוונים מסמלת את פתיחת הישועה לפני כל העמים; הצלב מוכרז כמקומו האמיתי של הכבוד; והתשובה האחרונה של העם מעמידה כל אדם מול השאלה הסופית: להאמין או לסרב לאור. דף זה מרכז בכמה פסוקים את כל התאולוגיה היוחננית: כבוד האלוהים מתגלה באהבה הנותנת את עצמה עד מוות.