הדיוק שמביא הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.1 הוא בעל חשיבות מיוחדת. המשיח ישוע ותלמידיו מסיימים את התמקמותם בבית עניה ביום שישי, זמן קצר לפני תחילת ה שמתחילה בשעה 17:50. רגע זה מסמן הפסקה בנסיעות ובפעילויות, בהתאם להוראות ה.
אם סופרים את ששת הימים שמזכיר הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.1, מגיעים ליום חמישי בסביבות השעה 18:00, המתאים לתחילת חג הפסח.
בית עניה נמצאת כשלושה קילומטרים מזרחית לירושלים, מעבר ל. נוכח ההמונים, לא יכלו לארח את כולם בביתן.
הנוסעים הקימו אפוא את מחנהם בסמוך לכפר בית עניה. סביר להניח ש היה כבר תפוס בעולי רגל רבים שבאו לחג.
השלווה ששררה באזור זה עמדה בניגוד חד לתסיסה ולהמולה של ירושלים.
במשך שבוע הלך המשיח ישוע, בלוויית תלמידיו ובמיוחד השליחים, הלוך ושוב מדי יום בין בית עניה לירושלים. בכל ערב חזרו לנוח בבית עניה, אולי בביתם של מרתא, מרים ואלעזר שהוקם לתחייה.
פסוק זה מתוך הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.1 מסמן מעבר מכריע בבשורה, שכן הוא ממקם את המשיח ישוע שישה ימים לפני הפסח, ומדגיש שכל מה שיבוא אחר כך נתון בקרבת שעתו, השעה שבה ימלא במלואה את משימתו.
החזרה לבית עניה אינה מקרית, שכן זהו המקום שבו הקים את אלעזר, והאזכור מזכיר שהחיים שהוא נותן נעשים נקודת המוצא של הסכסוך שיוביל למותו. בבית ידידיו מראה גם שבלב המתח ההולך וגובר הוא נשאר במרחב של נאמנות ושל אירוח, כאילו האור עדיין חיפש מקום לנוח בו לפני שיתמודד עם החושך.
הסעודה שהוכנה לו מבטאת את ההכרה ואת התודה של מי שראו את מפעל החיים שלו, ואילו אווירת הסיפור מאפשרת כבר לחוש שהרגע הפשוט והמוכר הזה טעון במשמעות עמוקה יותר.
בהצבת המשיח ישוע בבית עניה באופן זה, מכין מחבר הבשורה את הקורא להבין שהייסורים אינם מתחילים באלימות אלא באינטימיות, במסגרת שבה אהבה וזיכרון מתערבבות, כאילו החיים שניתנו לאלעזר בישרו את החיים שישוע עומד להעניק לעולם כולו.
פסוק זה, קצר אך עשיר, פותח אפוא סצנה שבה נפגשים רוך הידידות, כובד השעה המתקרבת והחירות הריבונית של המשיח ישוע, הצועד אל הפסח מתוך ידיעה מה פירושו.