ל ולהרודיאנים אין שום מן המשותף. הראשונים הם אנשי דת שמרנים, והאחרונים אנשי העולם הזה ובעלי גישה חומרנית. ועם זאת הם מוצאים שפה משותפת, באיבה משותפת, כדי להתייצב מול הרב.
ככלל, אנשי דת יהודים לא החזיקו מטבעות עם דמות הקיסר, בייחוד בתחומי המקדש. מכאן נובע הצורך בשולחנים ובחלפני הכספים.
כל היהודים הכירו את המטבע הרומי המפורסם מכסף שבו היה על כל אחד לשלם את המס. אך המשיח ישוע מבקש מהם, להפתעתם הרבה, מטבע, ובדיוק זה, האסור במקדש, הם מגישים לו.
איזו אירוניה במצב הזה: אנשי הדת האורתודוקסים הללו מתגלים כקשורים לכסף יותר מאשר לעקרונותיהם הדתיים.
הקטעים בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 22.15-22, בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 12.13-17 ובהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 20.20-26 מספרים על אותו אירוע, שבו ה וההרודיאנים מבקשים ללכוד בפח את המשיח ישוע בשאלה אם מותר לשלם את המס לקיסר. כוונתם להפליל אותו: אם יענה כן, הוא מעמיד את עצמו נגד העם היהודי, העוין את השלטון הרומי; אם יענה לא, הוא נעשה אשם בפני הרשות הקיסרית. המשיח ישוע, היודע את צביעותם, מבקש שיראו לו דינר ומפנה את תשומת לבם לדמות ולכתובת של הקיסר המופיעות עליו. הוא מסיים באמרה שנודעה לתהילה: "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלהים את אשר לאלהים".
תשובה זו, בעלת חוכמה מופלאה, מסכלת את פחם וחושפת אמת כפולה: לאדם יש חובות לגיטימיות כלפי הסמכות האזרחית, אך מעל לכול הוא חייב תודה וציות לאלהים.
מה שהמשיח ישוע מלמד כאן הוא ההבחנה הנכונה בין התחום הארצי לתחום הרוחני מבלי להעמיד אותם זה מול זה: למציאות האנושית יש מקומה, אך אל לה לדחוק את הריבונות האלוהית. מה שנושא את דמות הקיסר שייך לקיסר; מה שנושא את צלם אלהים, האדם עצמו (בְּרֵאשִׁית 1.26-27), שייך כולו לאלהים.
כך המשיח ישוע מעביר את הוויכוח לא אל המישור המדיני אלא אל מישור נאמנות הלב, ומזכיר שכל סמכות ארצית כפופה לרצון אלהים, ושהמאמין צריך לחיות בעולם מבלי להפסיק להשתייך לאלהים בלבד.