אנו נדהמים לראות את המורה מתבונן בקפידה בתרומות המונחות במקדש. מתנותיהם של העשירים, שהושלכו בראוותנות ובהפגנתיות, לא יכלו לעבור בלי שיבחינו בהן.
אך כיצד הצליח להבחין באלמנה הצנועה הזאת ובתרומתה הקטנה? שני מטבעות קטנים, חסרי חשיבות בעיני אדם, שווים היו בכל זאת יותר מכל התרומות העשירות.
אם מבחינה מתמטית ההיגיון הזה נראה בלתי מובן, אין זו הדרך שבה המורה רואה את המצב. האלמנה הענייה הזאת, שנשארה אלמונית בזמנה, התפרסמה בכל העולם בגלל מעשה האמונה שלה.
בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 12.41-44 ובהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.1-4 המשיח ישוע מתבונן אפוא באנשים המניחים את תרומתם באוצר המקדש, ומבחין באישה הזאת המשליכה שני מטבעות קטנים, כל מה שיש לה למחייתה.
המעשה הזה, חסר חשיבות בעיני העולם, נעשה בעיני המשיח דוגמה מזהירה לאמונה, לכנות ולנתינה מלאה. בעוד העשירים נותנים מן היתר שלהם, היא מגישה את היקר ביותר שיש לה: את בטחונה באלוהים.
מבטו של המשיח ישוע אינו נעצר על הכמות, אלא על איכות המתנה ועל נטיית הלב. באמצעות סיפור זה הבשורה הופכת את אמות המידה האנושיות של ערך וגדולה: נדיבות אמיתית אינה נמדדת במה שנותנים, אלא במה ששומרים לעצמנו.
כך נעשית האלמנה הזאת סמל לאמונה טהורה, למסירות מלאת אמון ולצדקה אמיתית, והיא מזמינה אותנו להגיש לאלוהים לא את מה שנותר לנו, אלא את מה שאנחנו, בפשטות ובענווה של הלב.
האישה הזאת, אלמנה חסרת כל, חסרת חשיבות בזמנה, נעשתה מפורסמת בכל העולם.