אנו מזמינים אתכם לעיין בלימודים הבאים על המשלים: PAR039 : ה והמוכס, וכן PAR000 : המשלים.
הדברים שמוסר לוקס יכולים להתרחש בזמנים שונים ובמקומות שונים, ומכאן שאין בסיפורו כרונולוגיה קפדנית. אף נראה סביר מאוד שלוקס בחר במכוון בנקודה זו בסיפור כדי לקבץ כמה הוראות. דרך פעולה זו מאפשרת לו לא רק להשמיט פרטי רקע מסוימים כדי לתמצת את סיפורו, אלא גם להעשיר ולפתח את טיעונו בנושא מלכות השמים.
כך מציג לוקס סיפורים שאינם בהכרח עוקבים אחר סדר כרונולוגי פורמלי. להפך, הוא מארגן את דבריו לפי היגיון מדויק, המובנה סביב מטרותיו התיאולוגיות. עיקרון ארגוני זה מורחב בפסקה שכותרתה «ה». לפיכך חיוני, בלימוד פרקים אלה, להביא בחשבון את כוונת המחבר בהרכבת הבשורה שלו ובבנייתה.
ה
ה
טקסט זה הוא אפוא לפי דברי הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.9, אך הריאליזם שלו עלול ליצור את הרושם שמדובר בתיאור של סצנה שנראתה במקדש.
נשים לב שה אינו משקר: הוא עושה את כל המאמצים הללו כדי לעמוד בציוויי דתו. הוא משווה את עצמו לאחרים, וזה מזכיר לנו את האמרה המפורסמת: «כשאני מביט בעצמי, אני מתייסר; כשאני משווה את עצמי, אני מתנחם.» (שארל-מוריס דה טליראן-פריגור, 1754‑1838). היא מבטאת באירוניה את העובדה ששיפוטנו העצמי עשוי להיות חמור, אך כשאנו משווים את עצמנו לאחרים אנו ממעיטים בחסרונותינו.
טקסט זה של הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.9-14 מדגיש את הניגוד בין הצדקה המזויפת המושתתת על גאווה לבין הצדקה האמיתית המושתתת על ענווה. ישוע מלמד בו שהיחס שבלב, ולא מראית העין הדתית, הוא שמצדיק לפני אלוהים.
הרקע ומטרת המשל
הנמענים: המשיח ישוע פונה אל אלה הסבורים שהם צדיקים ובוזים לאחרים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.9). זוהי ביקורת ישירה על גאווה רוחנית.
המקום: המקדש, מקום תפילה ופגישה עם אלוהים.
הדמויות: , המייצג את החסידות הדתית החיצונית, וגובה מסים (מוכס), סמל החוטא הנבזה.
ניתוח שתי התפילות
ה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.11-12)
יציבה: עומד, בטוח בעצמו.
תוכן: הוא מודה לאלוהים… אך על עליונותו המוסרית שלו.
נימה: הצדקה עצמית, בוז לאחרים.
מעשים דתיים: צום ומעשר, מעבר לציווי התורה.
הבעיה: הוא אינו מבקש דבר מאלוהים. הוא אינו מכיר בשום צורך רוחני.
גובה המסים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.13)
יציבה: מרחוק, ראשו מורכן, מכה על חזהו.
תוכן: תפילה קצרה ועזה, מלאה חרטה.
נימה: ענווה, מודעות לחטא.
בקשה: רחמי אלוהים, ללא כל הצדקה אישית.
ההיפוך הסופי (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.14)
המשיח ישוע מסיים בהיפוך קיצוני של הציפיות: המוכס הנבזה מוצדק לפני אלוהים. ה הנערץ אינו מוצדק.
עיקרון תיאולוגי: «כל המרומם את עצמו יושפל, והמשפיל את עצמו יורם.»
עיקרון זה שב ומופיע בבשורה על פי לוקס (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 14.11) ומשקף את ההיגיון של מלכות אלוהים: אלוהים מרומם את הענווים ומשפיל את הגאים.
קשרים לטקסטים אחרים
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 15.1-32 : גם משלי הבן האובד והכבשה האבודה מראים רחמים כלפי חוטאים החוזרים בתשובה.
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 7.36-50 : האישה החוטאת הבוכה לרגלי ישוע מקבלת סליחה בשל אהבתה ואמונתה.
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 5.32 : «לא באתי לקרוא לצדיקים, כי אם לחוטאים לתשובה.»
שאלות רוחניות
התפילה כמקום של אמת: טקסט זה מראה שתפילה אמיתית נולדת מהכרה בצורך שלנו באלוהים.
הצדקה בחסד: לא הישג דתי מושיע, אלא ענווה ואמונה.
קריאה לבחינה עצמית: האם אנו כמו ה, בטוחים בצדקתנו? או כמו המוכס, מודעים לצורך שלנו ברחמים?
ה של ה ושל גובה המסים מלמד אותנו שאלוהים אינו מביט במראית עין דתית, אלא בענוות הלב (1 שְׁמוּאֵל 16.7). מי שמכיר בכך שהוא חוטא ומתחנן לרחמי אלוהים מוצדק, ואילו הגאה נשאר רחוק מן החסד. במלכות אלוהים, להשפיל את עצמך פירושו להיות מורם.