יש המשכיות ברורה בין אלעזר והעשיר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.19-31) לבין אזהרתו של ישוע המשיח בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.1-2. שני קטעים אלה משתלבים ברצף עקבי, שבו לוקס מפתח תיאולוגיה של אחריות מוסרית, של צדק אלוהי ושל חמלה כלפי החלשים ביותר.
ב שבהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.19-31 העשיר מתעלם מאלעזר, עני חולה השוכב בפתחו. לאחר המוות התפקידים מתהפכים: אלעזר מתנחם בחיק אברהם, ואילו העשיר מתייסר. סיפור זה ממחיש עד כמה חמורה האדישות הרוחנית והחברתית. העשיר אינו נידון בגלל עושרו, אלא בגלל עיוורונו המוסרי, חוסר יכולתו לראות את הסובל ולעזור לו.
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.1-2 ממשיך היגיון זה. ישוע המשיח מזהיר את תלמידיו שמכשולים, הזדמנויות לנפילה, הם בלתי נמנעים בעולם הזה, אך מי שגורם להם מביא על עצמו משפט נורא. דימוי אבן הריחיים התלויה על הצוואר והאדם המושלך לים הוא גוזמה מרשימה: היא מדגישה שלהכשיל “קטן”, מאמין צנוע, פגיע או צעיר באמונה, הוא חטא חמור כל כך שהוא עולה אפילו על המוות הגופני.
דמות ה“קטן” בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.2 ניתנת להשוואה לדמותו של אלעזר בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.20-21. שניהם מייצגים את מי שהעולם מבזה או מתעלם ממנו, אך אלוהים מרומם אותו ומגן עליו. המכשול המוזכר בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.1-2 הוא סוג של אדישות או של רוע לב, המרחיק את ה“קטנים” האלה מן האמונה או חושף אותם לנפילה. העשיר, בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.19-31, מגלם מכשול זה בחוסר מעשיו ובבוז השקט שלו.
לוקס, כמספר תיאולוגי מעולה, אינו מניח את הסיפורים האלה זה לצד זה באקראי. הוא בונה התקדמות: תחילה הוקעת העיוורון המוסרי (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.19-31), ואחר כך הקריאה לערנות מוסרית ביחסים בתוך הקהילה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.1-2). זהו חוט אחד עובר: צדק מלכות האלוהים מתגלה בתשומת הלב לחלשים ביותר, והמשפט האלוהי נופל על אלה הגורמים לאבדנם.