הבשורה מוכרזת לראשונה בירושלים, אך דווקא בעיר זו היא נתקלת גם בהתנגדות העזה ביותר. ניגוד זה אינו מקרי כלל. לאורך ספר מעשי השליחים מראה לוקס שהעוינות הזו נובעת ממספר גורמים היסטוריים, דתיים, פוליטיים ורוחניים. באורח פרדוקסלי, התנגדות זו תהפוך לאחד המנועים העיקריים של התפשטות הנצרות.
1- בירושלים התרכזה כל הסמכות הדתית של ישראל
במאה הראשונה הייתה ירושלים הלב הדתי האמיתי של היהדות. העיר אכסנה את בית המקדש, המקום היחיד שבו ניתן היה להקריב את הקורבנות שהתורה ציוותה עליהם, וכן את ה, הערכאה הדתית העליונה של העם היהודי. הכוהן הגדול, משפחות הכהונה המרכזיות, הסופרים ומורי התורה הפעילו שם את סמכותם.
Dans un tel contexte, reconnaître que Jésus était réellement le Messie revenait à admettre que les plus hautes autorités religieuses avaient condamné à mort celui que Dieu avait envoyé. C'est précisément ce que Pierre affirme à plusieurs reprises devant les foules : « Jésus... que vous avez crucifié, que Dieu a ressuscité » (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.23-24) ; « Vous avez fait mourir le Prince de la vie, que Dieu a ressuscité des morts » (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.15). Chaque prédication apostolique remettait ainsi directement en cause la légitimité et le discernement des dirigeants de Jérusalem.
2- בית המקדש היה מרכז החיים הדתיים הלאומיים
בית המקדש לא היה רק מקום פולחן. הוא סימל את נוכחות אלהים בקרב עמו, את הברית שנכרתה עם ישראל, את האחדות הלאומית ואת התקווה המשיחית.
Or Jésus avait annoncé que cet édifice serait détruit (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.1-2) et avait présenté son propre corps comme le véritable Temple (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.19-21). Étienne développera ensuite cette même idée en rappelant que « le Très-Haut n'habite pas dans ce qui est fait de main d'homme » (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.48-50).
בעיני חלק מהסמכויות הדתיות נראו הצהרות אלה כמערערות על המוסד הקדוש ביותר ביהדות.
3- המסר השליחי הכריז על התגשמות ההבטחות של הברית הישנה
Les apôtres n'annoncent pas simplement que Jésus est ressuscité. Ils affirment qu'il est le Messie promis, le Serviteur annoncé par les prophètes, le Sauveur d'Israël et le seul médiateur entre Dieu et les hommes (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.36 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.12).
Ils proclament également que son sacrifice accomplit définitivement ce que les sacrifices de l'Ancienne Alliance annonçaient (אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 10.1-18). Leur prédication ne prétend donc pas abolir les Écritures, mais en révéler l'accomplissement (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 5.17). Cette interprétation bouleversait cependant les conceptions d'une partie des responsables religieux.
היו עוינים במיוחד למסר זה, שכן הם עצמם דחו את תורת התחייה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.1-2; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 23.8).
4- השלטונות חששו לאבד את השפעתם
ההתנגדות לנצרות אינה מוסברת רק בחילוקי דעות תורתיים. יש לה גם ממד מוסדי ופוליטי.
Le nombre de disciples augmente rapidement : environ trois mille personnes lors de la Pentecôte (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.41), puis environ cinq mille hommes (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.4), avant que Luc ne parle de « multitudes d'hommes et de femmes » qui se joignent au Seigneur (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.14).
השליחים הופכים בהדרגה לדמויות ציבוריות שהעם מקשיב להן (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.12-16). פופולריות זו יכלה להיתפס כערעור על סמכות ה.
5- החשש מהתערבות רומאית
יהודה חיה תחת שלטון רומי, ו נאלצו לשמור כל העת על שיווי משקל פוליטי שברירי. כל התססה עממית עלולה הייתה לגרור התערבות של רומא.
המנהיגים הדתיים כבר הביעו את הדאגה הזו בזמן שירותו של ישוע: “ה יבואו ויחריבו גם את עירנו וגם את עמנו” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.48).
לכן ניתן היה לפרש את ההתפשטות המהירה של התנועה הנוצרית כאיום העלול לעורר דיכוי רומאי.
6- לירושלים הייתה היסטוריה ארוכה של דחיית שלוחי אלהים
ההתנגדות שנתקלו בה ישוע והשליחים משתלבת ברצף היסטורי.
Jésus lui-même déclare : « Jérusalem, Jérusalem, qui tues les prophètes et qui lapides ceux qui te sont envoyés » (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 23.37).
סטפנוס חוזר על אותו טיעון לפני חברי ה: “מי מהנביאים לא רדפו אבותיכם?” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.52).
לוקס מציג אפוא את דחיית המשיח כשיאה של התנגדות עתיקה לשלוחי אלהים.
7- התנגדות שיש לה גם ממד רוחני
מעבר לשיקולים פוליטיים ודתיים, הברית החדשה מגלה מציאות רוחנית עמוקה יותר.
Jésus avait annoncé que Jérusalem serait le lieu où il souffrirait, mourrait et ressusciterait (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.31-33). Après la résurrection, l'opposition ne disparaît pas ; elle se reporte désormais sur ses témoins.
Les arrestations successives (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.1-22 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.17-18), les menaces (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.17-18), les flagellations (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.40) puis le martyre d'Étienne (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.54-60) illustrent cette intensification du conflit.
L'apôtre Paul rappellera plus tard que le combat de l'Église dépasse les seules réalités humaines (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָאֶפְסִיִּים 6.12).
8- ירושלים הופכת באורח פרדוקסלי לנקודת המוצא של השליחות העולמית
סיפורו של לוקס מבליט פרדוקס מופלא. העיר המגלה את ההתנגדות החזקה ביותר לבשורה הופכת גם לנקודת המוצא של התפשטותה בעולם.
À la suite de la mort d'Étienne, les croyants sont dispersés à travers la Judée et la Samarie, où ils continuent d'annoncer la Parole (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 8.1-8). Cette dispersion inaugure une nouvelle étape de l'histoire du salut qui conduira progressivement l'Évangile jusqu'aux nations païennes, conformément au programme annoncé par Jésus (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8). Le livre des Actes s'achève d'ailleurs à Rome, où Paul proclame librement le royaume de Dieu (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 28.30-31).
סיכום
ירושלים כינסה את כל התנאים שהעדיפו התנגדות לנצרות: היא הייתה מרכז הכוח הדתי, מושב בית המקדש, סמל הזהות הלאומית והמקום שבו דנו השלטונות את ישוע. להכיר בתחייתו של המשיח פירושו היה לערער עמוקות על החלטות המנהיגים הדתיים ועל הבנתם את הכתובים.
עם זאת, לוקס מראה שהתנגדות זו אינה יכולה למנוע את התגשמות תכניתו של אלהים. נהפוך הוא, הרדיפה הופכת לאמצעי שבאמצעותו חוצה הבשורה את גבולות ירושלים כדי להגיע ליהודה, לשומרון ואחר כך לכל העולם הים-תיכוני. הרחק מלהיות מכשול סופי, דחיית המשיח בירושלים הופכת כך לנקודת המוצא של ההתפשטות העולמית של הקהילה.