הטקסט של (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 8.1) מדגיש ניגוד מרשים:
“בו ביום קמה רדיפה גדולה על הקהילה בירושלים; כולם, מלבד השליחים, התפזרו באזורי יהודה ושומרון.” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 8.1)
לוקס אינו מציין את הסיבה לחריג זה. עם זאת, אפשר להציע כמה הסברים.
1- השליחים נושאים באחריותם כרועי הקהילה בירושלים
הסיבה הסבירה ביותר היא רועית. שנים עשר השליחים קיבלו מהמשיח את האחריות להנהיג את הקהילה הצעירה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.15-17; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.42). גם אם מאמינים רבים בורחים כדי להימלט מהרדיפה, חלק גדול מהקהילה כנראה נשאר בירושלים. לכן בוחרים השליחים להישאר עם המאמינים כדי לחזק אותם ולשמור על אחדות הקהילה.
גישה זו מזכירה את הרועה הטוב שאינו נוטש את צאנו ברגע של סכנה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.11-13).
2- השלטונות מבקשים בעיקר לפרק את הקהילה
נראה שהרדיפה מכוונת בראש ובראשונה נגד הקהילה הנוצרית כולה. שאול “נכנס אל הבתים, משך גברים ונשים והשליך אותם לכלא” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 8.3). המטרה היא להעלים את התנועה הנוצרית.
השליחים בוודאי מבוקשים, אך ניסיונם ממעצרים קודמים לימד אותם שאלהים עדיין יכול להגן עליהם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.17-20). לכן אינם בורחים מיד.
3- נוכחותם מצהירה שהקהילה אינה נוטשת את ירושלים
ירושלים נשארת נקודת המוצא של השליחות שרצה ישוע (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8). אילו עזבו כל המנהיגים את העיר, אפשר היה לפרש זאת כנטישת העדות הנוצרית בבירה הדתית של ישראל.
בהישארם במקום, מראים השליחים שהבשורה ממשיכה להיות מוכרזת בלב העיר שבה נצלב ישוע וקם לתחייה.
4- הם עוזבים את ירושלים רק משהתבססה השליחות דיה
המשך ספר מעשי השליחים מראה שהשליחים נשארים בירושלים עוד כמה שנים. כאשר פיליפוס מבשר בשומרון, פטרוס ויוחנן הם שבאים לאשר את המפעל החדש הזה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 8.14-17). מאוחר יותר הם עדיין מנהיגיה העיקריים של הקהילה בירושלים בעת התגיירותו של שאול (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 9.26-28) ובעת מועצת ירושלים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 15.1-29).
נוכחותם מבטיחה אפוא המשכיות שליחית שהייתה הכרחית בשנים הראשונות של הקהילה.
5- פיזור המגשים את תכנית אלהים
ייתכן גם שאלהים הוביל את השליחים ואת שאר התלמידים בדרכים שונות. פיזור המאמינים מאפשר את התגשמות הבטחתו של ישוע:
“והייתם לי עדים בירושלים, ובכל יהודה ושומרון, ועד קצה הארץ.” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8)
התלמידים המפוזרים הופכים למטיפים הראשונים ביהודה ובשומרון (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 8.4), ואילו השליחים נשארים לעת עתה בירושלים כדי לשמור על מרכז הקהילה. חלוקת תפקידים זו תורמת להתפשטות הרמונית של הנצרות.
השערה היסטורית משלימה
יש פרשנים הטוענים להסבר נוסף. היו יכולים למקד את מאמציהם במאמינים דוברי היוונית (ההלניסטים), שסטפנוס היה אחת הדמויות הבולטות ביותר שלהם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.1; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.8-15). השערה זו תסביר מדוע הפיזור פוגע תחילה בחלק גדול מהקהילה, ואילו השליחים, שכולם ממוצא עברי וכבר מוכרים היטב לשלטונות, נשארים עדיין בירושלים.
עם זאת, פירוש זה נשאר השערה. הטקסט של לוקס אינו מציין שהרדיפה כוונה אך ורק נגד ההלניסטים. הוא קובע רק שהשליחים לא התפזרו עם שאר המאמינים.
סיכום
הסיבה המדויקת אינה מצוינת במפורש אצל לוקס. אף על פי כן, מכלול הסיפור מביא לחשוב שהשליחים נשארים בירושלים בעיקר כדי להבטיח את ההנהגה הרוחנית של קהילת האם, לשמור על העדות בלב היהדות ולהבטיח את האחדות התורתית של הקהילה הנוצרית, ואילו פיזורם של שאר התלמידים הופך לכלי של ההשגחה להפצת הבשורה ביהודה ובשומרון. השלמה הדדית זו ממחישה את ריבונותו של אלהים, המהפך רדיפה אלימה לאמצעי עוצמתי להגשמת תכניתו המיסיונרית.