שבע אמירות ישוע על הצלב.

סיפורי הבשורות מציגים את צליבת המשיח כשיא תולדות הישועה. בלב סצנה זו, שבע האמירות שאמר ישוע הן עדות יחידה במינה למודעותו המשיחית ולשליחותו הגואלת. הן מציינות, כביכול, את הדרך הרוחנית של הצלב: מן המחילה שניתנה לתליינים ועד למסירה בטוחה בידי האב.

אמירות אלה, שמסרו ארבעת המבשרים, יוצרות שלם עקבי, אף שהן מפוזרות בין הטקסטים. הן משקפות את מלוא האהבה האלוהית שהתגלתה בסבל, וגם את התגשמות הנבואות המשיחיות. מי שמהרהר בהן מגלה התקדמות תאולוגית ורוחנית: הן מגלות בזו אחר זו את רחמי הבן, את הבטחת הישועה, את החמלה, את עומק הסבל, את הצמא לקיים את הכתוב, את ניצחון הישועה, ולבסוף את השלווה השלמה של השיבה אל האב.

הסדר המסורתי שבו המסורת הנוצרית מאגדת אותן אינו שרירותי: הוא בונה קטכיזם אמיתי של הצלב.

כך, האמירה הראשונה פותחת את קורות הייסורים במחילה; האחרונה חותמת אותם בבטחון. בין השתיים עובר הבן דרך עזיבה, צמא ומצוקה, מבלי לנתק לעולם את הקשר עם אביו. אמירות אלה אורגות בעצמן שיח תאולוגי שלם, שבו נפגשים הצדק והרחמים, הכאב האנושי והניצחון האלוהי.

Avant d’aborder chacune individuellement, il convient de les considérer comme un tout : un témoignage ultime de l’amour rédempteur. Dans cette perspective, l’étude qui suit analysera successivement chaque parole, en montrant sa signification propre, son lien avec l’Ancien Testament — particulièrement le Psaume 22 — et la manière dont elle participe à l’unité du plan divin.

להלן הרשימה המלאה של שבע אמירותיו של ישוע על הצלב, כפי שהיא נקבעת באופן מסורתי על סמך ארבע הבשורות. הן מוצגות בסדר המקובל בדרך כלל במסורת הנוצרית:

1. אמירת המחילה

אמירה ראשונה זו מגלה את הרחמים האלוהיים בלב הסבל. ישוע מתפלל בעד תלייניו ובכך מגלה את טבעה של עבודת הגאולה שלו: מחילה המוצעת לאלה שדחו אותו.

2. אמירת ההבטחה

אמירה זו, שנאמרה לפושע החוזר בתשובה, מכריזה על חינמיות הישועה ועל כוחו המיידי של החסד. הצלב נעשה למקום המעבר ממוות לחיים.

3. אמירת הקשר הבני

במחווה זו מפקיד ישוע את התלמיד האהוב בידי מרים, ודרכו את כל קהילת המאמינים. אמירה זו מייסדת באופן סמלי את האחווה הרוחנית בין תלמידי המשיח.

4. אמירת העזיבה

ציטוט ישיר מתְהִלִּים 22.1, זעקה זו מבטאת גם את עומק הסבל האנושי וגם את התגשמות הכתובים. רחוקה מייאוש, היא תפילה השרשית באמונתו של הצדיק הסובל.

5. אמירת הצמא

קצרה ונוגעת ללב, אמירה זו מדגישה את אנושיותו האמיתית של ישוע ומפנה להתגשמות נבואית: “לשוני דבקה למלקוחי” (תְהִלִּים 22.14). היא מבטאת גם את הסבל הגופני וגם את הרצון הרוחני לקיים את רצון אלוהים.

6. אמירת ההשלמה

הצהרה חגיגית זו קובעת את השלמת עבודת הגאולה. תכנית הישועה שבישרו הנביאים מגיעה למלואה: שליחות הבן הושלמה, הניצחון על החטא נחתם.

7. אמירת המסירה בידי האב

אמירה אחרונה לפני המוות, היא חוזרת על תְהִלִּים 31.5 ומבטאת את בטחונו המוחלט של הבן באב. לאחר שנתן הכול, ישוע מוסר את עצמו כליל לזה ששלח אותו.

זוהי האמירה הראשונה שאמר ישוע על הצלב. היא מבטאת מיד את ממד הישועה והרחמים של מותו. ישוע אינו משיב על האלימות בתלונה או בגינוי; הוא מתפלל בעד צולביו, ובכך מקיים את נבואת העבד הסובל:

הפועל היווני aphiēmi (“לסלוח”) מדגיש מחילה מלאה של החוב, מחיקה רצונית ופעילה. בהתחננו למחילה בעד תלייניו, ישוע מגלה את טבע האב ואת היקפה האוניברסלי של שליחותו:

הבערות שהוא מזכיר אינה מצדיקה את העוון, אלא מגלה את חמלת אלוהים על האנושות התועה. אמירה זו חונכת את הצלב כמקום של מחילה ופיוס, שבו הפשע הלא־צודק ביותר נעשה מרחב הישועה האוניברסלית.

האמירה השנייה המיוחסת לישוע על הצלב תופסת מקום מרכזי בסיפור קורות הייסורים. היא נאמרה בתשובה לפושע החוזר בתשובה, ומגלה את החסד המיידי של הישועה הניתנת למי שנותן את אמונו במשיח.

בשעה שנדמה שהכול אבוד, ישוע מכריז על ריבונות המחילה האלוהית: איש אינו רחוק מדי מכדי להיוושע. הביטוי “היום” מדגיש את הדחיפות ואת הוודאות של ההצלה; הישועה אינה נדחית לעתיד לא ודאי, היא נעשית הווה במפגש עם המושיע.

למרות מצבו של סבל והשפלה, ישוע נשאר קשוב לסובבים אותו; בחמלתו הוא מציע נחמה ותקווה אפילו מעל הצלב, ובכך מגלה שטבעו האלוהי אינו נחלש. הוא נשאר במלואו בן אלוהים, אדון הישועה ומקור החיים.

אמירה זו מקיימת את הבטחת הנביא:

היא מאשרת שהצלב הוא סף המלכות. הנידון אינו מוגדר עוד על ידי חטאו, אלא על ידי האמונה שהוא נותן בישוע. נוכחות המשיח הופכת את ייסוריו לתקווה; במקום שהצדק האנושי מרשיע, הרחמים האלוהיים פותחים את גן העדן.

מקומו של הפסיק — הצג את ההגדרה של INF287?

האמירה השלישית של ישוע על הצלב מגלה את העדינות והחמלה של הבן בלב הסבל עצמו. בעודו גוסס, ישוע מפקיד את אמו מרים בידי התלמיד שאהב, יוחנן לפי מסקנותינו, ולהפך, וכך הוא יוצר ביניהם קשר חדש שאינו מבוסס על הבשר אלא על אמונה ואהבה. במעשה זה הוא חונך באופן סמלי את קהילת המאמינים, משפחה רוחנית המאוחדת בנאמנות למשיח.

למרות עוצמת הכאב הגופני והנפשי, ישוע נשאר קשוב לסובבים אותו: הוא דואג לגורל אמו ומספק את נחמתה. מבטו חורג מן הצלב; גם בעומק חולשתו הוא פועל בהוד ובסמכות, ומאשר שהוא נשאר בן אלוהים, אדון המצב ופועל של מעשה אהבה.

בדברים אלה מקיים ישוע את נבואת העבד החומל (יְשַׁעְיָהוּ 53.4-5) ומגלה שמפעלו אינו מוגבל לגאולה אישית, אלא מייסד קהילה הנקראת לחיות באחווה רוחנית. בהפקידו את אמו בידי התלמיד האהוב, ישוע יוצר קשר של אהבה ואחריות הדדית בין תלמידיו; הוא מכונן יחס אנושי חדש הניזון מן האמונה בו. הסצנה ממחישה את לידתה של שותפות רוחנית סביב הצלב: במקום שבו הכול נדמה כמתמוטט, ישוע הופך את הכאב למתנה ואת המוות למקור של חיים משותפים.

נוכחות התלמיד למרגלות הצלוב מייצגת, לפי פרשנות תאולוגית המבוססת היטב על המסורת, את האנושות המאמינה המקבלת את מרים, דמות הכנסייה, ומקבלת דרכה את עדות החסד. גם כאן הצלב אינו מקום של עזיבה, אלא של שותפות: ישוע הופך את הכאב למתנה ואת המוות ללידתו של עם חדש.

האם יוחנן מייצג את האנושות המאמינה ומרים את הכנסייה — הצג את ההגדרה של INF288

האמירה הרביעית של ישוע על הצלב היא בעת ובעונה אחת המטלטלת ביותר והעמוקה ביותר מבחינה תאולוגית. בזעקה זו מבטא ישוע את מציאות הסבל האנושי שהגיע לקצה, ובה בעת מקיים את הכתובים.

הוא מצטט את הפסוק הראשון של תְהִלִּים 22.1, תפילת הצדיק הנרדף העובר את המבחן בנאמנות לאלוהים. רחוקה מזעקת ייאוש, אמירה זו היא הודאת אמונה אמיתית: בכאב העזיבה ישוע ממשיך לקרוא לאלוהים “אלי”, סימן ליחס שלא נפגם למרות המבחן.

מסומר לצלב, נושא את חטא העולם (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.21, יְשַׁעְיָהוּ 53.6), ישוע חש את הפרידה שהחטא גורם בין אלוהים לאנושות. הוא נושא בה במלואה כדי להתגבר עליה. שתיקת האב אינה מצביעה על היעדרות, אלא על השלמת רז הגאולה: הבן נכנס עד ללילה של המצב האנושי כדי לשחרר ממנו את האדם.

כך, בלב זעקה זו מתגלה פרדוקס האמונה הנוצרית: רגע העזיבה לכאורה נעשה רגע ניצחון האהבה. תְהִלִּים 22.1, שמילותיו הראשונות ישוע חוזר עליהן, מסתיים בהלל ובשירת תרועה:

כך גם קורות הייסורים מובילים לתחייה. גם בסבל הקיצוני ביותר ישוע נשאר בן אלוהים: הוא נושא את שתיקת האב כמעשה הצייתנות האחרון, והופך את המצוקה לניצחון ואת העזיבה לשותפות מושלמת.

האמירה החמישית של ישוע על הצלב מגלה גם את עוצמת סבלו האנושי וגם את מלוא צייתנותו לתכנית האב. המבשר יוחנן מדגיש שהוא אומר דברים אלה “למען יתקיים הכתוב”, התייחסות ברורה לתהילים:

כך, אפילו בייסוריו, ישוע פועל בהתאמה מלאה לכתובים.

אמירה פשוטה זו, כמעט חסרת מגן, מעידה על מלוא מציאות התגשמותו בבשר. בן אלוהים אינו חומק מצמאו של המעונה: הוא שותף במלואו למצב האנושי עד כדי תשישות גופנית.

אך מעבר לצורך הגופני, צמא זה מבטא גם צמא רוחני: הצמא להשלמת השליחות, לישועת בני האדם ולשותפות המחודשת עם אנשיו. ישוע כבר אמר:

עתה צמאו מציין את השלמת הצייתנות הזו.

גם בסבל הקיצוני ביותר הוא נשאר האדון הריבון של הישועה: הוא שבוחר את הרגע לומר דברים אלה ו“לשתות את הכוס” עד תומה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.39). באמירה קצרה זו הוא מאחד חולשה אנושית וכוח אלוהי; הוא הופך את תשישותו לאות האחרון של האהבה הגואלת. ישוע, הצמא על הצלב, מגלה את צמאו של אלוהים לאנושות האבודה ופותח את הדרך להשלמה המלאה של הישועה.

האמירה השישית של ישוע על הצלב מהדהדת כשיא תולדות הישועה. הביטוי היווני tetelestai, המתורגם “נשלם”, פירושו מילולית “הכול הושלם, התממש במלואו”. זו אינה זעקת תבוסה, אלא הכרזת ניצחון מוחלט: המפעל שהפקיד האב בבן הושלם כעת במלואו. כל נבואה מצאה את התגשמותה, כל דרישה של הצדק האלוהי סופקה, וגאולת האנושות התאפשרה.

אמירה זו סוגרת באופן סמלי את השליחות שלשמה בא ישוע לעולם:

היא מבטאת את המודעות המושלמת של הבן לאחדות בין רצונו לרצון האב. בהצהרה זו ישוע קובע ששום דבר לא נותר בלתי גמור: חוב החטא שולם, הבטחת הישועה נחתמה.
ברובד הרוחני, “נשלם” מציין את המעבר משירותו הארצי של ישוע אל מלוא עבודת הגאולה שלו. במקום שבו נכשל אדם (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 5.19), המשיח, צייתן עד מוות, מקיים במלואו את התכנית האלוהית. גם בחולשת הצלב הוא נשאר הבן הריבון, אדון שליחותו ומנצח הרע.

אמירה קצרה וחגיגית זו מבשרת את חידוש השותפות בין אלוהים לבני האדם. הצלב נעשה כך לא אות לסוף, אלא להתגשמות המושלמת של האהבה האלוהית.

האמירה השביעית והאחרונה של ישוע על הצלב חותמת את עבודת הגאולה שלו בשלווה ריבונית ובבטחון מוחלט. בציטוט תְהִלִּים 31.5 מבטא ישוע תפילה המוכרת לעם ישראל, הנאמרת לעיתים קרובות לפני שנת הלילה. בדברים אלה הוא אינו משמיע זעקת ייאוש, אלא הודאת אמונה ומסירה מלאה של עצמו לרצון האב. לאחר שהשלים הכול, הוא מוסר מרצונו את רוחו, לא למוות, אלא לאלוהים.

אמירה זו מגלה את ההרמוניה העליונה בין הבן לאב. בשעה שנדמה שהכול נמחה, ישוע מכריז על ריבונותו: הוא מת מרצונו החופשי, אדון הרגע ומשמעות מותו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.17-18). רחוקה מכניעה, אמירתו האחרונה היא מעשה צייתנות ואהבה, שבו הוא מניח את החיים שקיבל כדי להצילם בעבור אחרים.

במוסרו את רוחו בידי האב, ישוע חונך עידן חדש: עידן של אנושות המפויסת עם אלוהים. הצלב נעשה למקום שבו הבטחון מנצח את הפחד, שבו הנאמנות עולה על הסבל. גם בייסוריו הוא נשאר במלואו בן אלוהים; מנוחתו באב פותחת את הדרך לתחייה ולחיי עולם. כך מסתיימת עדות המשיח הצלוב: נשימתו האחרונה היא תפילה, ומותו ניצחון.

להלן הרשימה המלאה של שבע אמירותיו של ישוע על הצלב, עם המבשרים המוסרים אותן:

המבשרים אינם מוסרים כולם את אותן אמירות של ישוע על הצלב, שכן כל אחד כותב מנקודת מבט תאולוגית מסוימת. הבדלים אלה אינם מעידים על שוני במשמעות, אלא על השלמה הדדית בהבנת רז קורות הייסורים.

לוקס מוסר שלוש אמירות: הראשונה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.34), השנייה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.43) והשביעית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.46). הן יוצרות התקדמות רוחנית המדגישה רחמים, חסד ובטחון. לוקס, נאמן לתאולוגיית החמלה האלוהית שלו, מציג את ישוע סולח לתלייניו, מבטיח ישועה מיידית לפושע החוזר בתשובה, ואחר כך מפקיד את רוחו בידי האב. אצלו הצלב נעשה המקום המובהק של החסד המוצע לכול. ישוע מופיע כצדיק רחום, נאמן לחלוטין לרצון האב ונושא ישועה לחוטאים.

יוחנן מוסר שלוש אמירות נוספות: השלישית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.26-27), החמישית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.28) והשישית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.30). המבשר מעניק לצלב ממד של כבוד והשלמה. ישוע נשאר שם ריבון אף במותו: הוא דואג לשלו בהפקידו את אמו בידי התלמיד, מגלה את אנושיותו האמיתית בצמא, ואחר כך מכריז על השלמתה המושלמת של מלאכת הישועה. אצל יוחנן הצלב אינו מקום תבוסה, אלא מקום התגלות הבן המהולל, שבו נחשפות אהבתו המוחלטת של אלוהים ושליטתו המלאה של המשיח בגורלו.

Enfin, Matthieu (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.46) et Marc (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.34) rapportent la même parole : « Mon Dieu, mon Dieu, pourquoi m’as-tu abandonné ? », le cri d’abandon tiré du Psaume 22. Ce cri constitue le cœur du mystère rédempteur : il exprime la profondeur de la souffrance humaine assumée par le Christ, mais aussi la fidélité inébranlable du Fils au Père dans l’obscurité. En concentrant leur récit sur cette unique parole, Matthieu et Marc soulignent la réalité du sacrifice, la vérité de l’incarnation et la communion du Christ avec l’humanité déchue.

כך, ארבע הבשורות, בהצטרפן יחד, מציעות תמונה שלמה של רז הצלב. לוקס מגלה את הרחמים הפעילים של המושיע, יוחנן מראה את כבודו והשלמתו, ואילו מתי ומרקוס חושפים את העומק המושיע של זעקת העזיבה. שבע האמירות, שמקורן בנקודות מבט שונות אלה, מתאחדות ויוצרות את הסימפוניה השלמה של הישועה: המחילה, ההבטחה, החמלה, הסבל, ההשלמה והבטחון האחרון של בן אלוהים שנמסר בעבור העולם.