המאמר עוסק במתחים שבין תלמידי יוחנן המטביל לבין תלמידי ישוע, שתי דמויות מקראיות מרכזיות, ומדגיש את שירותיהם השונים. יוחנן היה המבשר, שקרא לתשובה, ואילו ישוע הוכר כמשיח. היריבות נובעת מהצלחתו של ישוע ומעברם של תלמידים אליו. יוחנן עצמו הכיר בעליונותו של ישוע והפנה את תלמידיו לכיוון זה.
ניתן לעיין ב:
שירותו של יוחנן המטביל ושירותו של ישוע חופפים לזמן קצר, ויוצרים מצב ייחודי בתולדות המקרא. שני האנשים מבצעים את שליחותם באותו אזור, מכריזים על מסר של תשובה ומושכים המוני אדם. ועם זאת, תפקידיהם שונים מאוד: יוחנן הוא המבשר, ישוע הוא המשיח.
הבשורה על פי יוחנן היא היחידה המספרת על המתחים שהתעוררו בין תלמידי שני המורים. קטע זה מעניק לנו תובנה יקרת ערך על הקושי האנושי לקבל את המעברים שאלוהים רוצה בהם, גם כאשר התפקידים מוגדרים בבירור.
מן הטקסט של השליח יוחנן אנו לומדים שהמשיח ישוע החל את שירותו הציבורי ביהודה, לפני שהקדיש את עצמו בעיקר לגליל.
השליח יוחנן מספר שישוע, בתחילת שירותו, הלך ליהודה עם תלמידיו וטבל שם. בינתיים המשיך גם יוחנן המטביל בעבודתו בעינון ליד שלים, כי היו שם מים רבים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.22-24).
יוחנן טרם הוכנס לכלא, ולכן התנהלו שני השירותים בו־זמנית באותו אזור גאוגרפי.
יוחנן הכריז בבירור שאינו המשיח, אלא מי שנועד להכין את בואו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.19-20; יְשַׁעְיָהוּ 40.3). הוא ידע ששליחותו זמנית ושעליה לפנות מקום לשליחותו של ישוע.
קריאת התלמידים הראשונים התרחשה בבית עניה שמעבר לירדן, הנמצאת כ־30 ק״מ ממזרח לירושלים, ואילו המתח בין תלמידי יוחנן המטביל לבין תלמידי המשיח ישוע מתרחש מאוחר יותר, בדרום הגליל, בדיוק בעינון ליד שלים.
קרבתם של שני השירותים יוצרת מתח בלתי צפוי. הצלחתו הגוברת של ישוע מדאיגה את תלמידי יוחנן, הרואים את ההמונים פונים ממורם כדי ללכת אחר המשיח.
כמה מתלמידי יוחנן כבר עזבו את מורם הראשון כדי ללכת אחר ישוע, כמו אנדרי ויתכן שגם יוחנן כותב הבשורה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.35-37).
אז פורץ ויכוח בין תלמידי יוחנן לבין יהודי בעניין הטהרה. אולם כאשר הם באים אל יוחנן, מתגלה דאגתם האמיתית:
זו כבר אינה שאלה של אמונה ותורה, אלא שאלה של השפעה ויוקרה.
מצב זה מזכיר את הסכסוך בין רועי אברהם לרועי לוט, כאשר הברכה האלוהית גרמה למתח בין שתי קבוצות קרובות זו לזו (בְּרֵאשִׁית 13.7-9).
יש מפרשים שהציעו כי ישוע ביקש ליהנות מעבודת ההכנה של יוחנן. אך השערה זו אינה עומדת מול הכתובים.
יוחנן מעולם לא תבע לעצמו מעמד של מורה רוחני. הוא תמיד הצהיר שאינו האור, אלא מי שנועד להעיד עליו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.6-8).
הוא מכיר בקדמותו ובעליונותו של המשיח:
יוחנן מכוון את תלמידיו מרצונו אל ישוע:
הוא מסכם את שליחותו במשפט שהפך מפורסם:
ישוע, מצדו, מעולם לא ביקש לנכס לעצמו את תלמידי יוחנן. הוא פשוט מגשים את המלאכה שהאב הפקיד בידיו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.14-15).
הבשורה על פי יוחנן מדגישה את נאמנותו של המטביל לשליחותו.
הוא “איש שנשלח מאת אלוהים” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.6), אך אינו האור.
הוא מעיד על ישוע, האור האמיתי המאיר לכל אדם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.9).
יוחנן מצהיר שהחסד והאמת באו על ידי ישוע המשיח, ושאיש מעולם לא ראה את אלוהים, זולתי הבן היחיד, שהודיע אותו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.16-18).
כך, יוחנן המטביל לעולם אינו מנסה לעכב את תלמידיו. הוא מכין אותם להכיר את המשיח וללכת אחריו.
סיפור המתחים בין תלמידי יוחנן המטביל לבין תלמידי ישוע חושף מציאות אנושית עמוקה: גם כאשר אלוהים קובע בבירור את התפקידים, גאווה, קנאה או פחד לאבד מעמד עלולים לעכר את הבנת בני האדם.
יוחנן המטביל וישוע מעולם לא היו בעימות. שליחויותיהם השלימו זו את זו לחלוטין: האחד מכין, האחר משלים.
המחלוקת נגעה רק בחלק מהתלמידים, שלא היו מסוגלים לקבל את המעבר שאלוהים רצה בו.
קטע זה מזכיר לנו שהתלמיד האמיתי אינו קשור לאדם, אלא לרצון אלוהים. יוחנן הבין זאת: תפקידו היה להוביל את בני האדם אל ישוע, האור האמיתי.
בכך הוא נשאר דוגמה לענווה, לנאמנות ולכושר הבחנה רוחני.
