PER249

משל העבדים הבלתי מועילים

המאמר בוחן את משל העבדים הבלתי מועילים בלוקס 17.7-10, ומדגיש את חשיבות הענווה וההכרת תודה בחיי התלמיד. ישוע מלמד ששירות נאמן אינו מצפה להכרה מצד האדון, ושכל כישרון הוא מתנה מאלוהים. הציות אינו מקנה שום זכות, וכך הוא מעודד גישה של הכרת תודה ולא של תביעה.

6 דקות משל עבדים בלתי מועילים תלמיד ענווה חסד 5 פסוקים 4 ספרים

עיון

טקסטים מקראיים

מתי
הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי (תנ״ך עברי מודרני) אינו מוזכר בספר
מרקוס
הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס (תנ״ך עברי מודרני) אינו מוזכר בספר
לוקס
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.7-10 (תנ״ך עברי מודרני)

מי הוא זה מכם ולו עבד חרש או רעה אשר בבאו מן השדה יאמר אליו מהר גשה הנה והסב׃

הלא יאמר אליו הכן לי ארוחת הערב וחגר מתניך ושרתני עד אם כליתי לאכל ולשתות ואחר תאכל ותשתה גם אתה׃

הגם יתן תודה לעבד על עשתו את אשר צוהו אמרתי לא יתן׃

ככה גם אתם אחרי עשותכם את כל אשר צויתם אמרו עבדים אין מועיל בם אנחנו כי רק את המטל עלינו לעשות עשינו׃

יוחנן
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן (תנ״ך עברי מודרני) אינו מוזכר בספר

פרטים טכניים

שנת 32

מקום: בדרך לבית עניה, מעבר לירדן.

תאריך: לפני ב-15 בדצמבר שנת 32 לספירה

שיטת עבודה: אנו ממשיכים עם לוקס

הערה על שיטת העבודה: רק לוקס מציין את ההוראה המיוחדת הזו

מסע לבית עניה

לוקס מציג המשקף את טבעו של התלמיד.

משל העבדים הבלתי מועילים

העבד הבלתי מועיל

הערות

קטע זה בא אחרי הוראתו של המשיח ישוע על כוחה של האמונה, המסוגלת להזיז הרים, על חשיבות הסליחה כדי להיות תלמיד אמיתי, ועל האחריות של העדות, העלולה לגרום למכשולים. כאן לוקס מדגיש את דמותו של התלמיד האמיתי, ומעבר לנקודות שכבר הוזכרו הוא מציע שבו התלמיד מושווה לעבד המשרת את אדונו. בתמונה זו העבד אינו מצפה לקבל תודה על כך שמילא בנאמנות את המשימה שהוטלה עליו.

האדון אינו דורש מעבדו אלא שירות התואם את מעמדו. אין פירוש הדבר שהוא אינו אוהב אותו, אלא רק שהתפקידים נשארים מוגדרים בבירור. השוואה זו פונה לחברה המכירה את מצבו של העבד, שבה סופר לעיתים שמעמדו של עבד, בימי המשיח ישוע, היה עשוי להיות עדיף על מעמדו של איכר, בשל העוני שהיכה במעמד חברתי זה.

לעבד אין שום זכות לתבוע, לא הכרה ולא טובת הנאה הנובעת מעבודתו. לכן אינו יכול לדרוש גמול, כי הוא עושה בדיוק את מה שתפקידו מחייב, לא יותר ולא פחות.

Le disciple se trouve ainsi placé au même niveau que l’esclave, et le travail qu’il accomplit ne saurait lui apporter de bénéfice personnel. Ce principe met directement en question la conception selon laquelle les bonnes œuvres pourraient assurer le salut d’une personne. Tout ce que possède le disciple provient de la grâce de Dieu, qui insuffle en ses disciples la volonté et l’action (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 2.13). Il ne peut donc revendiquer aucune position particulière, puisque tous les talents qu’il exerce sont le fruit d’un don de Dieu (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 4.7).

Le maître n’a donc pas à remercier son esclave pour le travail accompli (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.9), et la conclusion s’impose : tous les serviteurs sont des ouvriers inutiles. Ce terme signifie qu’ils n’ont aucun mérite particulier et ne sont pas indispensables. Il ne s’agit pas là d’un jugement de valeur, mais d’une posture spirituelle consistant à reconnaître que l’obéissance ne confère aucun droit sur Dieu. C’est une invitation à une humilité radicale.

אם המשיח ישוע נראה חמור בהקשר זה, הרי זה משום שהוא מבקש למעשה להגן על תלמידיו מפני הגאווה הכרוכה בחובה שמולאה. הוא קורא להם לאמץ גישה של הכרת תודה ולא של תביעה. כפי שמזכיר פאולוס:

אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 4.7 (תנ״ך עברי מודרני) :
כי מי הפליא אותך ומה בידך אשר לא קבלתו ואם קבלתו למה תתהלל כאיש אשר לא קבל׃