אנו בוחנים את הדרשה על ההר, המחולקת ל־23 חלקים.
ישוע המשיח עוסק כעת ביחסו של האדם לכסף.
בעולם הזה הכול תלוי בנקודת המבט שלנו. השקפתם של הייתה אנושית מאוד, ולכן הם התעניינו במיוחד באוצרות ארציים. מנהיגי הדת באותה תקופה חשבו שאלוהים מברך מבחינה חומרית את מי שמשרתים אותו ונאמנים לו, וצבירת העושר הייתה בעיניהם סימן לאישורו של אלוהים.
ישוע המשיח בוחן דרך חשיבה זו ומסביר את עמדת אלוהים. הוא מראה שקיימים שני סוגי אוצרות: הראשון חומרי, ומורכב מעושרו של העולם הזה, והשני רוחני.
האוצר הרוחני הוא צבירת עושר בשמיים בידי התלמיד הפועל להפצת מלכות האלוהים. עושר זה, שאינו נראה בעולמנו, חסר ערך כאן עלי אדמות, בניגוד לזהב ולכסף. אולם בשמיים, או במלכות האלוהים, לא תהיה לזהב ולכסף כל תועלת, ואילו האוצר הרוחני יתגלה כעושר היחיד.
ישוע המשיח מעמיד אפוא את הקורא בפני בחירה, שכן הוא מבהיר שאי אפשר לשרת בעת ובעונה אחת את אלוהים ואת הממון (הכסף). יש לבחור בין שני האוצרות הללו, מתוך מודעות לאמת הבאה: ״כי במקום שאוצרך נמצא, שם יהיה גם לבבך.״
צבירת עושר ארצי אינה מתיישבת עם היותו של אדם תלמיד, שכן אי אפשר לשרת את אלוהים ואת הממון (מילה הנגזרת מן המונח הארמי ״ממורה״, שפירושו עושר). עושר הוא אות להצלחה ולברכה בעיני בני האדם, אך בעיני אלוהים הוא הוכחה לאבדון נצחי. לפיכך, העני בעולם הזה הוא למעשה עשיר בעיני אלוהים משעה שהוא נעשה תלמיד.
אין מדובר כאן בעושר כשלעצמו, אלא בהתמסרות לרכישת עוד ועוד נכסים. ובכל זאת, לדברי ישוע המשיח, העושר הוא מכשול לכניסה למלכות האלוהים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 19.24 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 10.25 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.25).
אף שלוקס אינו עוסק בנושא הזה במפורש בתיאורו את הדרשה על ההר, הוא חוזר אליו בזמנים אחרים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 12.33-34 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.34-36 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.13).