היהודים ששבו מהגלות נשאו עמם, קרוב לוודאי, עותק אחד או יותר של הספר בשובם לירושלים.
והנה מדוע מסקנה זו איתנה ומקובלת באופן רחב על ההיסטוריונים ועל חוקרי המזרח הקדמון.
1. ליהודים הגולים היו סופרים וכתבי קודש בבבל
במהלך הגלות היהודים לא איבדו את כתבי הקודש שלהם. להפך:
- הם העתיקו, למדו ושמרו את הטקסטים שלהם.
- תפקידם של הסופרים התחזק.
- דניאל עצמו היה פקיד בכיר משכיל, מוקף סופרים אחרים.
לכן סביר מאוד שהעתקים של ספר דניאל הסתובבו עוד לפני סוף הגלות.
2. השיבה לירושלים (538 לפנה״ס) חייבה העברה של כתבי קודש
כאשר כורש מתיר את השיבה:
- היהודים מחזירים את כלי המקדש (עֶזְרָא 1.7).
- הם משיבים את הקריאה הציבורית בתורה מיד עם הגעתם.
- הם בונים מחדש את החיים הדתיים סביב כתבי הקודש.
הדבר מחייב בהכרח שהם נשאו עמם מגילות.
גם אם מוזכרת במפורש, ברור שכתבים נבואיים נוספים ליוו אותם.
3. דניאל עדיין חי בעת השיבה
לפי דָּנִיֵּאל 10.1, דניאל מקבל את חזונו האחרון בשנה השלישית לכורש, כלומר לאחר השיבה הראשונה (538 לפנה״ס).
פירוש הדבר:
- דניאל היה בחיים בעת השיבה.
- היו לו הסמכות והיכולת להעביר את ספרו הלאה.
- כתביו כבר היו מוכרים ומוערכים.
לכן סביר מאוד שהוא בעצמו פיקח על העברת ספרו.
4. כתבי היד מקומראן מאשרים הפצה קדומה ורחבה
כתבי היד של דניאל שנמצאו ב (המאה ה-2 עד ה-1 לפנה״ס) מראים ש:
- הספר היה כבר מופץ בהיקף רחב,
- מגובש,
- ונחשב לכתבי קודש.
הפצה זו לא הייתה אפשרית לולא הטקסט הוחזר לירושלים כבר עם השיבה מהגלות, ואחר כך הועתק שוב בדורות הבאים.
סיכום
כן, היהודים ששבו מהגלות נשאו עמם, קרוב לוודאי, עותק אחד או יותר של ספר דניאל לירושלים. הסיבות חזקות:
- דניאל עדיין היה בחיים.
- הסופרים היהודים העתיקו באופן פעיל את כתבי הקודש.
- השיבה חייבה את שיקום הפולחן ולכן גם של כתבי הקודש.
- ההפצה המאוחרת של הספר מאשרת מסירה קדומה.
לסיכום: ספר דניאל עזב את בבל עם הגולים ושולב מוקדם מאוד בחיים הדתיים של ירושלים. הדבר מצביע על כך שכתבי דניאל כבר נחשבו לטקסטים נבואיים בימי חייו.