CHR004

התאריך המדויק של הצו

המחקר בוחן את הכרונולוגיה של חיי ישוע באמצעות נבואת דניאל. הוא מזהה את צו ארתחשסתא כנקודת מוצא מרכזית ועוסק בקשיים הקשורים לדיוק התאריכים הקדומים, תוך הדגשת שנת 458 לפנה״ס. המאמר טוען שמחקר זה נטוע ברצון אלוהי, שאלוהים עצמו ניהל אותו.

16 דקות דניאל עזרא צו ארתחשסתא כרונולוגיה 14 פסוקים 7 ספרים

למידע נוסף

מבוא

מחקר זה הוא אחד מרכיבי המחקר שלנו, המוקדש לקביעת כרונולוגיה של חיי ישוע המשיח על סמך נבואת שבעים השבועות של דניאל (דָּנִיֵּאל 9.24-27). יש להבינו בזיקה למחקרים האחרים בסדרה זו, שכל אחד מהם תורם נתונים משלימים היסטוריים, לוחיים ומקראיים. מכלול עבודות אלה יוצר ניתוח עקבי, שמטרתו לשחזר, בדייקנות הגדולה ביותר האפשרית, את רצף האירועים המסופרים בבשורות.

המחקר הכרונולוגי של הנבואות המקראיות, ובמיוחד של נבואות דניאל ועזרא, תופס מקום מרכזי בהבנת תולדות הישועה. הנביא דניאל אכן מבשר ש"שבעים שבועים נחתך" על עמו ועל עיר קדשו (דָּנִיֵּאל 9.24), תקופה של 490 שנים המובילה עד בואו של המשיח וכריתתו (דָּנִיֵּאל 9.26).

לכן קביעת נקודת המוצא המדויקת של ספירה נבואית זו חיונית לכל ניסיון רציני לשחזר את כרונולוגיית חייו של ישוע המשיח. מבין ההשערות השונות שהועלו, הצו המיוחס למלך ארתחשסתא, המסופר בעֶזְרָא 7.8-9, נראה כאחד המועמדים הסבירים ביותר לציון תחילתם של שבעים השבועות.

מחקר זה מבקש לבחון בדייקנות את הנתונים הטקסטואליים, ההיסטוריים והלוחיים הקשורים לפרק זה. הוא שואף לקבוע את התאריך המדויק של האחד בניסן בשנה השביעית לארתחשסתא, התאריך שבו יצא עזרא מבבל לאחר שקיבל את רשות המלך. גישה זו מחייבת להביא בחשבון את מגבלות לוח השנה העברי הקדום, את גבולות השחזורים האסטרונומיים המודרניים ואת הניואנסים ההיסטוריים של ימי מלכותם של השליטים הפרסים.

אנו ממשיכים בניתוח זה מתוך האמונה שמביע הכתוב, שהאלוהים מנהל את מהלך ההיסטוריה וקובע את העתים לפי תכניתו:

דָּנִיֵּאל 2.21 (תנ״ך עברי מודרני) :
והוא מהשנא עדניא וזמניא מהעדה מלכין ומהקים מלכין יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה׃

מתוך נקודת מבט זו אנו רואים את האירועים המסופרים אצל עזרא ודניאל: לא כנתונים היסטוריים בלבד, אלא כאבני בניין של תכנית אלוהית שנערכה בקפידה, שתאריכיה נושאים את חותמה של כוונה ריבונית.

א. המקורות ההיסטוריים והמסגרת הכרונולוגית

ספר עזרא מספר שעזרא הכהן קיבל מהמלך ארתחשסתא רשות רשמית לשוב לירושלים וללמד שם את תורת האלוהים:

עֶזְרָא 7.8-9 (תנ״ך עברי מודרני) :
ויבא ירושלם בחדש החמישי היא שנת השביעית למלך׃כי באחד לחדש הראשון הוא יסד המעלה מבבל ובאחד לחדש החמישי בא אל ירושלם כיד אלהיו הטובה עליו׃

מסמכים פרסיים והנוהג המנהלי מאשרים ששנות המלכות נמנו מהאחד בניסן, תאריך ראש השנה הרשמי. מאחר שארתחשסתא עלה על כס המלכות ב465 לפנה"ס, שנתו השביעית מקבילה ל458 לפנה"ס בלוח היוליאני.

עזרא מציין:

עֶזְרָא 7.9 (תנ״ך עברי מודרני) :
כי באחד לחדש הראשון הוא יסד המעלה מבבל ובאחד לחדש החמישי בא אל ירושלם כיד אלהיו הטובה עליו׃

יום זה סימן אפוא בעת ובעונה אחת את הצו המלכותי (פרסומו) ואת יציאתו של עזרא, ומדגיש את הקשר בין ההחלטה לביצוע.

ב. הצו וההכנה ליציאה

משלחת בהיקף כזה מחייבת הכנה לוגיסטית ניכרת. מכאן עולה השאלה: האם האחד בניסן בשנת 458 לפנה"ס מציין את תחילת המסע או את תחילת הצו המלכותי? עזרא אכן מציין שיצא מבבל ביום הראשון לחודש הראשון.

הטקסט של עזרא מציין שהיציאה התרחשה באחד בניסן, אך אינו מפרט במפורש את תאריך פרסום הצו. עם זאת, ארגון משלחת שהשתתפו בה אלפי אנשים מניח הכנה מוקדמת משמעותית.

לפיכך סביר שהרשות המלכותית ניתנה לפני תאריך זה, בעל פה, ושהצו הרשמי נוסח ונמסר ברגע היציאה. מנקודת מבט זו ניתן לראות באחד בניסן, מבחינה תפקודית, את התאריך האפקטיבי של הצו, במידה שהצו נעשה בר-תוקף מאותו רגע.

פרשנות זו, אף שהיא סבירה, צריכה להיחשב להשערה סבירה ולא לוודאות מבוססת מסמכים.

ג. ניתוח אסטרונומי והמרת תאריכים

בהתחשב בהתאמות בין לוח השנה היהודי הקדום ללוחות האזרחיים, החישובים האסטרונומיים ממקמים את האחד בניסן בשנת 458 לפנה"ס בסביבות תחילת חודש מרץ, כלומר בקירוב ב4 במרץ -458 בלוח הגרגוריאני הפרולפטי (או סביב ה-6 במרץ בלוח היוליאני).

הערכה זו מבוססת על רגע המולד האסטרונומי, מותאם לפי הזמן הדרוש לצפייה בפועל בסהר הנראה הראשון, גורם מכריע בקביעת תחילת החודש (בְּרֵאשִׁית 1.5).

אולם מאחר שהעם היה אז בגלות בבל, נראה סביר יותר שצפייה זו נעשתה במקום ולא בירושלים.

עם זאת, יש לשקול שתי השערות.

בגישה הראשונה, אם מקבלים את מחזור הירח של תחילת מרץ כנקודת מוצא, הארבעה עשר בניסן היה חל לפני שוויון האביב. תצורה כזו נראית בלתי מתיישבת עם הדרישות החקלאיות והדתיות של היהדות הקדומה, המחייבות לחגוג את הפסח באביב (שְׁמֹות 12.6).

בגישה השנייה, אפשרי אפוא, ואף סביר, שהרשויות הדתיות בחרו לדחות את תחילת השנה במחזור ירח אחד, בהוספת חודש מעובר (אדר ב'). נוהג זה, המתועד בפעולתו של לוח השנה העברי הירחי-שמשי, אִפשר ליישר מחדש את החגים עם מחזור העונות. במקרה זה האחד בניסן היה נדחה לתחילת אפריל, כך שהפסח היה נחגג אחרי שוויון האביב, בהתאם לנוהג המסורתי.

כך, קביעת האחד בניסן בשנת 458 לפנה"ס תלויה בבחירה בין שני המודלים הללו:

  • או תיארוך אסטרונומי למהדרין, המציב את תחילת ניסן בתחילת מרץ;
  • או תיארוך מותאם באמצעות עיבור, הדוחה את לוח השנה במחזור ירח אחד כדי לשמר את העקביות העונתית של החגים.

השערה שנייה זו היא שנבחרה במחקר הנוכחי, במידה שהיא מציעה עקביות טובה יותר עם הנתונים המקראיים ועם נוהגי היהדות הקדומה.

קביעת נקודת המוצא, הנמצאת בתחילת אפריל 458 לפנה"ס, נותרת כפופה לאי-ודאות הטבועה בשיטות שחזור לוח השנה היהודי הקדום, המבוססות על התצפית בסהר הירח הראשון.

בנסיבות אלה, הטלת שבעים השבועות מובילה לא לתאריך ודאי בבירור עד כדי יום, אלא להתכנסות כרונולוגית מרשימה סביב הימים הראשונים של אפריל בשנת 33.

דיוק זה, בסדר גודל של ימים ספורים, נראה בכל זאת משמעותי לאור מרווחי אי-הוודאות המקובלים בדרך כלל בשחזורי לוח השנה של תקופה זו.

ד. חישוב שבעים השבועות

הנביא דניאל מבשר:

דָּנִיֵּאל 9.25 (תנ״ך עברי מודרני) :
ותדע ותשכל מן מצא דבר להשיב ולבנות ירושלם עד משיח נגיד שבעים שבעה ושבעים ששים ושנים תשוב ונבנתה רחוב וחרוץ ובצוק העתים׃

בהוספת 490 השנים הנבואיות (כלומר 70 × 7 שנים) לתאריך הצו של ארתחשסתא, כלומר תחילת אפריל -458 לפנה"ס, אנו מגיעים לתקופת תחילת אפריל בשנת 33 לספירה, התאריך המקושר באופן מסורתי למותו ולתחייתו של ישוע המשיח.

תוצאה זו מתיישבת עם נתונים אחרים מן הבשורות: ישוע, "כבן שלושים שנה" בעת טבילתו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.23), היה אמור להתחיל את שירותו הציבורי בסביבות שנת 29 לספירה, בהתאם לכרונולוגיה הנגזרת מהצו. שלוש שנים וחצי לאחר מכן — משך זמן המתאים באופן סמלי ל"שבוע השבעים" — התקיימה הצליבה, אשר "השביתה זבח ומנחה" (דָּנִיֵּאל 9.27).

ה. ההיקף התיאולוגי

הקשר בין צו עזרא לתחיית המשיח מדגיש את העקביות הפנימית של ההתגלות המקראית. נבואת דניאל קושרת ישירות את שיקום ירושלים לאחר הגלות הבבלית עם מעשה הגאולה של המשיח:

הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16 (תנ״ך עברי מודרני) :
כי ככה אהב האלהים את העולם עד אשר נתן את בנו את יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו כי אם יחיה חיי עולמים׃

חוט כרונולוגי זה, המתוח על פני כמעט חמש מאות שנה, מוכיח שמותו ותחייתו של ישוע אינם אירוע בודד, אלא שיאה של תכנית אלוהית המשתרעת מגלות ישראל ועד לגאולה האוניברסלית.

סיכום

בחינת הטקסטים של עזרא ודניאל מגלה התאמה מדויקת בין הנתונים ההיסטוריים לבין ההכרזות הנבואיות. צו ארתחשסתא, שתאריכו בתחילת אפריל -458 לפנה"ס, מציין את תחילתם של שבעים השבועות שנאמרו לדניאל. בהוספת 490 השנים שנקבעו, אנו מגיעים לתאריך תחילת אפריל 33 לספירה, המתאים, על פי ניתוחינו, לתקופה המדויקת של דחיית ישוע המשיח, צליבתו ותחייתו.

כך, הכרונולוגיה המקראית מעידה על תכנית אלוהית בלתי משתנה:

אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 4.4 (תנ״ך עברי מודרני) :
ובמלאת העת שלח האלהים את בנו אשר נולד מאשה ונתן תחת יד התורה׃

הלימוד הקודם ANN004: תאריך הולדתו של ישוע.

הלימוד הבא ANN045: הוויכוח על תאריך מותו של ישוע.