דניאל הנביא

יאשיהו, מלך ממלכת יהודה, בולט כמלך האחרון שהיה מסור באמת לשמירת תורת משה. בניגוד לסבו מנשה ולאביו אמון, הוא מתחייב לכבד את אלוהים ומבער את כל מקומות הפולחן המוקדשים לאלים זרים, שקבעו בארץ קודמיו.

La lecture des écrits d'Ésaïe lui révèle que les Babyloniens s'apprêtent à dominer la région (יְשַׁעְיָהוּ 39.5-7). Conscient qu'un jugement divin est imminent sur la nation de Juda — en raison de son abandon des voies de l'Éternel —, le roi sait également que le prophète Jérémie avertit sans relâche le peuple, depuis vingt-trois ans, des répercussions de son apostasie. Toutefois, ayant restauré l'observance de la Loi, Josias reçoit la promesse que ce châtiment ne s'abattra pas de son vivant (2 מְלָכִים 22.18-20).

באמצעות הנביאה חולדה הוכרז הדבר האלוהי הזה. מצב זה מזכיר שדבר אינו מופקר למקרה: סמכות עליונה, אלוהים עצמו, מתזמר את ההיסטוריה לפי תכנית שנקבעה בריבונות.

שלושים ואחת שנות מלכותו של יאשיהו התאפיינו בשלום, אך הדין שהוכרז היה חייב לבוא בהכרח. לאחר שלמד את נבואות ישעיהו, הבחין המלך בתהפוכות הגיאו־פוליטיות העמוקות שהתחוללו. הוא הבין שעלייתה של בבל מציעה הזדמנות אסטרטגית: להתיישר עם הכוח החדש הזה במקום להישאר תחת חסותה של מצרים, שנחשבה יקרה מדי במסים.

בהקשר זה קיבל יאשיהו את ההחלטה הנועזת לאתגר את פרעה נכו. האם יוזמה זו הונחתה על ידי הבטחה שנתקבלה מבבל, או שמא הייתה פשוט טעות בשיקול הדעת? כך או כך, פעולתו, שנראתה כמתריסה נגד כל היגיון מול העוצמה הצבאית המצרית, התבררה כטעות גורלית.

בשנת 609 לפנה״ס ההחלטה להתייצב נגד נכו גוררת השלכות טרגיות. בעמק מגידו מאבד יאשיהו את חייו ומסיים שלושים ואחת שנות מלכות. בתקופה ההיא דניאל הצעיר הוא רק כבן עשר.

ארבע שנים לאחר מות יאשיהו נקלעת ממלכת יהודה בין שאיפות מצריות ובבליות. בשנת 605 לפנה״ס, לאחר ניצחונו על האשורים והמצרים בכרכמיש, מוביל נבוכדנאצר השני חלק מעם יהודה בשבי לבבל, ובהם דניאל וחבריו. הצעיר הוא אז רק כבן ארבע עשרה. מסירותם הבלתי מתפשרת של ארבעת הנערים הללו — דניאל, חנניה, מישאל ועזריה — לאלוהיהם נותרת מופלאה.

Cette déportation marque le point culminant d'une détérioration politique et sociale qui s'aggrave depuis des années, comme l'avait annoncé le prophète Jérémie. Le règne paisible de Josias n'a fait que retarder cette chute inévitable. Bien que la situation économique et sociale critique du pays puisse sembler imputable au lourd tribut exigé par les Égyptiens, la véritable cause réside dans l'abandon de l'Éternel par le peuple.

הנביא ירמיהו מזכיר את תקופת האסון הזאת שנמשכת שבעים שנה:

דניאל לעולם לא ישוב אל מה שהוא רואה כ״הארץ היפה ביותר בעולם״, כלשון יחזקאל וכלשונו הוא. נאמן לאלוהיו עד סוף ימיו, יישאר בבל וישרת את השליטים השונים שיבואו זה אחר זה.

נפילת בבל בשנת 539 לפנה״ס — שסומנה בכיבוש העיר בידי הפרסים ב־12 באוקטובר — שמה קץ לשלטון הבבלי. כורש, אדון האימפריה החדש, נוקט מדיניות של סובלנות: הוא מעודד את העמים הכבושים לקיים את דתם ומנהגיהם, ומתיר ליהודים לשוב למולדתם כדי לבנות מחדש את בית המקדש (יְשַׁעְיָהוּ 44.28, יְשַׁעְיָהוּ 45.1-4).

תחילת ההגמוניה הבבלית ניתנת לתיארוך לשנת 609 לפנה״ס, שנת מותו של יאשיהו, והיא מסתיימת בשנת 539 לפנה״ס, כלומר תקופה של שבעים שנה, בהתאם לנבואת ירמיהו. מחזורים נוספים באותו אורך ניכרים בהיסטוריה היהודית, ובראשם שבעים השנים המפרידות בין חורבן בית המקדש בשנת 587 לפנה״ס לבין בנייתו מחדש החלקית בשנת 516 לפנה״ס, ואחריהן שיפוצים עד שנת 417 לפנה״ס בימי דריוש השני. תקופות שונות אלה ממחישות את דיוק נבואת ירמיהו ומדגישות שההיסטוריה מונחית על ידי הרצון האלוהי.

נקודות המפתח ההיסטוריות המצויות ברוב סיפורי ספר דניאל מאפשרות לשחזר את הכרונולוגיה של חייו.

דניאל מקפיד לתארך את האירועים, לפי כללי תקופתו, על פי מספר שנות מלכותם של המלכים. לפיכך, בזכות הרמזים שנותן דניאל, אנו יודעים:

הגענו כך לשנת 539 לפנה״ס; דניאל הוא אז בן שמונים.

כשמשווים את הנתונים המקראיים לאלה של העמים הקדומים — הכשדים, הבבלים והאשורים — מתקבל דיוק היסטורי יוצא דופן. תרבויות אלה הקפידו על התבוננות בגרמי השמים (שמש, ירח, כוכבים) ורשמו את התאריכים החשובים בתולדותיהן. התצפיות האסטרונומיות האלה שימשו להתאמת החודשים והשנים, וכן לניסיון לחזות את העתיד.

הטקסט המקראי מספק סימוני זמן מדויקים, כגון ״בשנה הראשונה למלכות דריוש״. לעיתים מוזכרים אף החודש והיום המדויקים, ויש בכך שפע של מידע לתיארוך האירועים.

הדיוק שמביא הסופר עזרא, הקובע את התאריך 3 באפריל 458 לפנה״ס לפי הלוח הגרגוריאני שלנו, מתברר כמכריע. אזכור זה אינו נועד רק לאשר את האמת ההיסטורית של האירוע: נראה שפרט זה, שנדמה חסר חשיבות, הוא בעל חשיבות עליונה להבנתנו בימינו.

חשיבותו של נתון זה מתבהרת עוד יותר כשבוחנים את גילוייו המפתיעים של דניאל על שבעים השבועות. דברים אלה, בעלי משקל רב, ראויים לתשומת לב מיוחדת בהמשך מחקרנו.

דניאל בולט באינטליגנציה יוצאת דופן ובבקיאות רחבה. כמה פעמים הוא מפרש בהצלחה חלומות ואותות עבור שליטי בבל שבאו זה אחר זה, ומדגיש תמיד שהגילויים האלה אינם מכוחותיו שלו אלא מאלוהיו (דָּנִיֵּאל 2.27-28, דָּנִיֵּאל 4.21). במרוצת השנים הוא מועלה בהדרגה לתפקידי סמכות נכבדים (דָּנִיֵּאל 2.48, דָּנִיֵּאל 6.1-2).

חרף האחריות הפוליטית הבכירה הזאת, נשאר דניאל קשור בעומק לשורשיו ולגורל עמו. הוא משקיע בהתמדה כדי להבין את סיבות גלות היהודים ואת משכה. לשם כך הוא צולל ללימוד הכתובים, ובפרט התורה — הצג את ההגדרה של INF032 — בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים — וכן נבואות ירמיהו (דָּנִיֵּאל 9.2).

מתוך לימוד קפדני זה מגיע דניאל לשכנוע שבעים שנות השבי שהכריז ירמיהו קרבות לסיומן (יִרְמְיָהוּ 25.11-12, יִרְמְיָהוּ 29.10). הוא מבחין שהאירועים ההיסטוריים שהוא עד להם מאשרים את הדבר הנבואי.

מתוך דרך זו עולים שלושה יסודות:

• הנבואה,
• ההיסטוריה
• והלימוד המעמיק של הכתובים.

דניאל מבין שסוף הגלות קרוב. המפגש עם המלאך גבריאל, השליח האלוהי, בא לאשר ולחתום את ההבנה הזאת.

מה שמפתיע באמת בגילוי שמביא גבריאל הוא שהוא אינו מתמקד עוד בשבעים שנות השבי. המלאך מציג תקופה חדשה: שבע פעמים שבעים שנה, כלומר ארבע מאות ותשעים שנה. בניגוד לגלות, התקופה המוכרזת הזאת אינה נוגעת לשלטון העמים הזרים על היהודים, אלא לזמן רוחני המוביל לאירוע מכריע: מות המשיח (דָּנִיֵּאל 9.24-26).

מוות זה לא יהיה סתם סיום היסטורי; הוא יסמן את תחילתה של עידן חדש של גאולה וישועה לאנושות.

אנו פונים עתה אל הטקסט שנותר מפתח חיוני להבנת סיפורו של ישוע המשיח.

קטע זה עורר דיונים רבים והוליד שפע של תיאוריות, שלעיתים קשה לתפוס אותן. התסיסה הזאת סביב הטקסט מעידה ללא ספק על חשיבותו הרבה.

ברצוננו להדגיש הערה חיונית, המשיבה למי שרואה בטקסטים האלה חידות חסרות עניין.

דברי המלאך שמוסר דניאל רומזים שהגילויים האלה מיועדים לדור החי באחרית הימים. מתעוררת אפוא שאלה: האם אנחנו הדור האחרון הזה, בפרט לאור האותות שהתקיימו ביחס לישראל? אם כך הדבר, חובה ללמוד את הטקסטים האלה כדי להפיק מהם הסברים הגיוניים, רציונליים ומלמדים.

אם הדברים האלה אמורים להישאר חתומים, למי הם מיועדים? האם אלוהים דיבר לשווא? נזכיר שבספר ההתגלות מדגיש יוחנן שאין להסתיר את גילויו (חזוֹן יוֹחָנָן 22.10).

נחזור אפוא לניתוח הטקסט של דניאל על שבעים השבועות האלה. פסוק 24 מורה שתקופה זו מסמנת את המרווח בין שני אירועים מרכזיים: הצו המלכותי המתיר את בניית ירושלים מחדש ומות המשיח (דָּנִיֵּאל 9.24). שש נקודות מפתח הקשורות במעשה הכפרה של ישוע המשיח — כולל מותו ותחייתו — מוזכרות שם.

השבוע השביעי והאחרון נבדל מקודמיו במאפייניו הייחודיים (דָּנִיֵּאל 9.27). דיוקו של מידע זה מאפשר לנתח את ההיסטוריה באור חדש. אולם לאחר עיון בפירושים רבים בנושא, אין מנוס מלקבוע אכזבה מסוימת: הפרשנויות שונות זו מזו, ואפילו המפרשים המקפידים ביותר אינם מסכימים על התאריכים.

לכן נזהה תחילה את הנקודות המוסכמות, לפני שנפנה לנושאי המחלוקת. הסיכון גבוה: מדובר בקביעת התאריך המדויק של מות ישוע מנצרת, המשיח. אם התאריך הזה מאשש את נתוני הבשורות, הדבר יאשר את ידיעת הכול ואת כול־יכולתו של אלוהים, וכן את דיוק תכניתו.

האחדות בשאלה זו מתגלה באמת רק במחקרים מעמיקים ומבוססים מבחינה מתודולוגית. המונח ״שבוע״ בהקשר זה יובן כמציין שבוע שנים, כלומר תקופה של שבע שנים. כך, שבעים השבועות שמזכיר דניאל מתאימים לסך של ארבע מאות ותשעים שנה (7 × 70).

מדוע לפרש את השבועות האלה כיחידות של שנים? קריאה זו נובעת מהסקה הגיונית: שבועות שמורכבים מימים או מחודשים היו בבירור בלתי מותאמים להיקף ההיסטורי של האירועים המתוארים. השנה היא אפוא יחידת הזמן ההגיונית היחידה. פרשנות זו מתחזקת מהשימוש של דניאל במונח ״שנים״ במקומות אחרים בסיפוריו (דָּנִיֵּאל 9.2), דבר המרמז שהוא נשאר באותו מישור זמן כשהוא מדבר על השבועות האלה.

נקודת ההתחלה של תקופה זו קשורה בצו מלכותי המתיר את בניית ירושלים מחדש (דָּנִיֵּאל 9.25). אשר לשבוע השבעים והאחרון, נהוג לראות בו נבדל מתשעה וששים הראשונים, בשל המאפיינים הייחודיים הקשורים בו.

המחלוקת העיקרית בין החוקרים נוגעת לתאריך הצו המלכותי שמסמן את תחילת התקופה הנבואית של ארבע מאות ותשעים שנה, וכן לפירוש השבוע השבעים. הבדלי ניתוח אלה פוגעים בעקביות החישובים שנועדו לקשור את התקופה הזאת לתאריך מדויק למות ישוע. מבין הימים האפשריים לחגיגת הפסח שחלו ביום שישי בתקופה הנדונה, נהוג לקבל את 7 באפריל שנת 30 ואת 1 באפריל שנת 33 לספירה.

כדי להתיישב עם נבואת דניאל, יש לזהות צו מלכותי המתיר את בניית ירושלים מחדש, להוסיף לו ארבע מאות ותשעים שנה — תוך התחשבות בהיעדר שנה אפס בלוח — ולהגיע לאחד משני התאריכים האלה. נוסף על כך, גם פירוש השבוע האחרון מעורר ויכוחים. יש הסבורים שאינו חלק בלתי נפרד מהתקופה ושהוא נדחה לקץ הימים; הספירה תהיה אז ארבע מאות שמונים ושלוש שנים ולא ארבע מאות ותשעים.

נבחן עתה את שתי הנקודות השנויות במחלוקת כדי להציע הסבר משביע רצון.

המקרא מזכיר ארבעה צווים מלכותיים העשויים לסמן את תחילת שבעים השבועות המוזכרים בספר דניאל. כל אחד מצווים אלה, היוצא מסמכות ריבונית, הוא מעשה רשמי שחייב לעמוד בקריטריון שקבע הטקסט הנבואי: ההיתר המפורש לבנות את ירושלים מחדש.

ויכוח עתיק ועדיין חי נסב על השאלה איזה מהצווים האלה יש לקבל כנקודת התחלה. מבלי להתיימר להכריע סופית במחלוקת זו, מטרתנו לבחון בקפידה את ארבעת המעשים המלכותיים המוזכרים בכתובים כדי להציע פרשנות שניתן ליישבה עם דָּנִיֵּאל 9.24-25.

ההפניה הנפוצה ביותר נוגעת לצו שמספר נחמיה, שתוארך ל־445 לפנה״ס (נחמיה 2.1-8).

לפי קטע זה נותן המלך ארתחשסתא לנחמיה רשות ללכת לירושלים כדי לשקם את העיר. צו זה, שתוארך לשנת העשרים למלכות ארתחשסתא, מזכיר במפורש את הבנייה מחדש, ולכן הוא עשוי להיות נקודת התחלה העולה בקנה אחד עם דברי דניאל.

אולם אם מוסיפים 490 שנה לשנת 445 לפנה״ס, מגיעים לשנת 46 לספירה — תוך התחשבות בהיעדר שנה אפס. תאריך זה מתברר כמאוחר מדי בהשוואה לשנים המקובלות בדרך כלל לצליבת המשיח, דהיינו 7 באפריל שנת 30 או 1 באפריל שנת 33.

כדי להתגבר על הקושי הזה הציעו חוקרים אחדים להשתמש ב״שנה נבואית״ של 360 יום, בהישענם בעיקר על ציוני הזמן הנוגעים למבול (בְּרֵאשִׁית 7.11, בְּרֵאשִׁית 8.4). לפי שיטה זו מצטמצם משך הזמן הכולל בכ־2450 יום, כלומר בערך 6.8 שנים. חרף התאמה זו יש עדיין לתקן את התקופה כדי שתתאים לשנים 30 או 33.

אם מביאים בחשבון רק את תשעה וששים השבועות הראשונים — תוך הוצאת האחרון, הנחשב נפרד —, החישוב הוא: 483 − 445 + 1 = 39. בהחלת שנה של 360 יום מפחיתים אחר כך כ־6.7 שנים, מה שמוביל לשנת 32; יש שלאחר תיקון בוחרים לבסוף בשנת 33. אף שגישה זו נפוצה מאוד, היא יוצרת רושם של כפיית הטקסט כדי להגיע לתוצאה שנקבעה מראש. הכול דומה יותר לחלק פאזל שהותאם באופן מלאכותי מאשר לביטוי של תכנית אלוהית המתאפיינת בדיוק.

תיאוריית אנדרסון, המבוססת על חישוב מסוג זה, נבחנת בפירוט רב יותר בנספח ANN067 שכותרתו ״התיאוריות של אנדרסון ודני״.

צו זה מתיר לעם יהודה לשוב למולדתו, אך הבנייה מחדש נוגעת רק לבית המקדש — הטקסט מפורש בעניין זה. נוסף על כך, תאריך זה מוקדם מדי: בהוספת 490 שנה ל־537 לפנה״ס מגיעים לשנת 47 לפנה״ס, רחוק מהתאריכים שנדונים למות המשיח.

צו זה אינו למעשה אלא אישור לצו שהוציא כורש. הוא מתמקד אך ורק בבניית בית המקדש מחדש ואינו מזכיר כלל את העיר. בהוספת 490 שנה ל־518 לפנה״ס היינו מגיעים לשנת 28 לפנה״ס — תאריך בלתי מתאים באותה מידה.

יש לציין שמדיניות השליטים הפרסים כללה מתן חופש דת ותמיכה בבנייה מחדש של מקומות פולחן. המוזיאון הבריטי שומר את גליל כורש המפורסם, המעיד על גישה זו ומאשש את הסיפורים המקראיים.

נותר לנו לבחון את הצו המוזכר ב־עֶזְרָא 7.11-26. אם צו זה לא יתברר כנקודת ההתחלה המבוקשת, נצטרך לפנות אל צו נחמיה או לשקול את ההשערה — המפתיעה והבלתי סבירה — של צו חמישי שלא הותיר כל עקבות בכתובים.

לצו זה שלוש תכונות בולטות:

• הוא מובא במלואו בשפת המקור — ארמית —, בניגוד ליתר ספר עזרא הכתוב עברית. נאמנות זו לטקסט הרשמי מונעת כל שינוי אפשרי של המשמעות.
• התאריך מצוין בדיוק יוצא דופן: האחד בניסן של השנה השביעית לארתחשסתא, כלומר 3 באפריל 458 לפנה״ס לפי הלוח הגרגוריאני שלנו (עֶזְרָא 7.7-9).
• הערה מיוחדת רומזת להשראה אלוהית של צו זה (עֶזְרָא 7.27-28).

לפרטים נוספים ראו הנספח ANN006 שכותרתו ״התאריך המדויק של הצו״.

בהוספת התקופה המלאה של 490 שנה המוזכרת ב־דָּנִיֵּאל 9.24 מתקבל: −458 + 490 + 1 = 33. כך אנו מגיעים ל־3 באפריל שנת 33, אחד משני התאריכים המשוערים לתחיית המשיח — עד היום המדויק.

ועם זאת נותרת שאלה: מדוע קיים ויכוח סביב תאריך זה אם המשוואה נראית כה מובנת מאליה? התשובה טמונה בטקסט של עֶזְרָא 7.11-26 עצמו: המלך ארתחשסתא אינו מזכיר שם באופן רשמי את בניית העיר ירושלים מחדש. משום כך מפרשים רבים פוסלים את הצו הזה כנקודת ההתחלה של שבעים השבועות.

נוכיח שאף שהבנייה מחדש הזאת אינה מצוינת במפורש, היא מותרת במשתמע.

.

לאחר קריאת הצו הזה יש להודות שארתחשסתא אינו מזכיר במפורש את בניית ירושלים מחדש — בניגוד לצו המאוחר שלו אל נחמיה בשנת 445 לפנה״ס (נחמיה 2.5).

נשים לב עם זאת ליחסו של המלך אל נחמיה: הוא אינו מהסס ואינו מתחמק בשאלת ההיתר לבנות את העיר מחדש. נראה שהשאלה המרכזית נוגעת יותר לאמצעים שיש להפעיל מאשר להחלטה עצמה. אפשר להסיק שהמלך כבר שקל אפשרות זו והתמקד כעת בהקצאת המשאבים הדרושים.

נבחן את פסוק 18:

המלך מדגיש את בית אלוהים, אך נותן לעזרא חופש פעולה רחב במסגרת הרצון האלוהי. והנה, מהו אותו רצון? הנביא ישעיהו הכריז עליו כמאה וחמישים שנה קודם לכן:

יוסף בן מתתיהו מספר בקדמוניות היהודים (ספר XI, פרק 1) שכורש נחשף לנבואה זו והתמלא רצון להגשים את הכתוב. בנוסחה ״תעשו כטוב בעיניכם, לפי רצון אלוהיכם״, בניית ירושלים מחדש כלולה אפוא במשתמע.

זאת ועוד, פסוקים 25-26 מעניקים לעזרא סמכויות מלאות להקים מחדש את מערכת המשפט:

כיצד אפשר לדמיין הקמת מערכת שיפוט בעיר חרבה? הבנייה מחדש מוקדמת מאליה במינוי זה.

עזרא הבין כנראה את משמעות הצו הזה, שהרי יצא לבנות את העיר מחדש. פרק 4 בספרו מזכיר שני אירועים שעיכבו את התקדמות העבודות. השני, המסופר ב־עֶזְרָא 4.7-16, מתרחש בדיוק בימי מלכות ארתחשסתא.

יריבי השיקום כתבו למלך במחאה:

יש לשים לב: תלונתם אינה מבוססת על איסור כביכול לבנות את העיר מחדש, אלא רק על הסכנה העתידית של מרד. הדבר רומז שהבנייה מחדש הייתה אכן מותרת.

תשובת המלך משמעותית באותה מידה:

ארתחשסתא מורה להפסיק את העבודות, אך אינו מוקיע כל הפרה של צוו המקורי. לו לא כלל צו זה — ולו במשתמע — את ההיתר לבנות מחדש, היה המלך מגיב באמצעי ענישה חמורים בהרבה מהפסקה זמנית בלבד.

בשלב זה היו בתוקף רק שלושה צווים: אלה של כורש (537 לפנה״ס) ושל דריוש (518 לפנה״ס), שניהם נוגעים אך ורק לבית המקדש. הצו של שנת 458 לפנה״ס הוא אפוא שגרם להתנגדות זו — דבר המאשר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הבינו את ההיתר המשתמע שהכיל.

הדבר מסביר גם את צערו של נחמיה כשהגיע לירושלים שלוש עשרה שנה אחר כך (נחמיה 1.3-4): הוא ידע שהבנייה מחדש הותרה, אך ההתקדמות לא עמדה בציפיותיו. נזכיר שמשפחות אחדות שהיו מעורבות בעבודות החומה בהנהגתו הוקצו לקטעים הסמוכים לבתיהן (נחמיה 3.10, נחמיה 3.23, נחמיה 3.28-30).

תפילת עזרא מאשרת שהוא הבין היטב את היקף הצו:

כשעזרא מדבר על ״מסתור בטוח בירושלים״, הוא רומז לבתים שנבנו מחדש ולעיר משוקמת.

מכל הסיבות האלה אנו מסיקים שצו המלך ארתחשסתא מ־3 באפריל 458 לפנה״ס הוא אכן נקודת ההתחלה של שבעים השבועות שמזכיר דניאל.

המלאך גבריאל הכריז לדניאל שתקופה של שבעים שבועות — כלומר 490 שנה — צריכה לחלוף עד מות המשיח (דָּנִיֵּאל 9.24-26). משום כך לא הכנסנו קטיעה בין השבוע הששים ותשעה לשבוע השבעים. עם זאת נותרת שאלה: מה עלה בגורל השבוע האחרון הזה, שבו אמור להופיע האנטי־משיח — הצג את ההגדרה של INF265?

לפי פרשנותנו, השבוע האחרון הזה — מאחר שלא התנהל כמתוכנן — הושהה במובן מסוים. הזמן נעצר לעם היהודי בעוד שנפתח עידן הכנסייה, אותו ״סוד״ שגילה השליח פאולוס (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָאֶפְסִיִּים 3.3-6). שבוע זה ייפרס מחדש בקץ הימים; הוא יהפוך אז לתקופת דין וצרה (חזוֹן יוֹחָנָן 7.14), ויסתיים בניצחון הסופי של ישוע המשיח.

מקבילה היסטורית מאירה עיקרון זה. לאחר הפסח יצאו העברים ממצרים והגיעו במהרה לשערי הארץ המובטחת. אך סירובם להיכנס אליה הביא את אלוהים לבטל את האירוע ולהחזיר את העם למדבר ארבעים שנה (בְּמִדְבַּר 14.33-34). בתום המסע הזה האירוע שוחזר: הפעם נכנס העם אל ארץ כנען — הצג את ההגדרה של INF011 (יְהוֹשֻעַ 3.14-17). השבוע השבעים יתנהל לפי אותו עיקרון.

אנו מפתחים הצעה זו בנספח ANN067: התיאוריות של אנדרסון ודני.

אנו לומדים עתה את הקטע דָּנִיֵּאל 9.24-27:

דניאל מכריז כאן על תקופה נבואית של ״שבעים שבועות״ שנקבעה לעם ישראל ולירושלים (דָּנִיֵּאל 9.24). בהקשר הנבואי יש להבין את השבועות האלה כשבועות של שנים, כלומר משך כולל של 490 שנה.

מטרת התקופה הזאת היא התגשמות התכנית האלוהית: לכלא את הפשע, לכפר על החטא, להביא צדק עולמים, לחתום חזון ונביא ולמשוח קודש קודשים. הטקסט קושר אפוא ישירות את הנבואה הזאת למעשה המשיח ולגאולה.

לפי הבנתנו, 490 השנים האלה יוצרות מכלול עקבי ורציף, המוביל עד דחיית המשיח ומותו, האירוע המרכזי של הכפרה (יְשַׁעְיָהוּ 53.5-6 ; דָּנִיֵּאל 9.26). עם זאת, כמה יעדים שמזכיר דניאל אינם נראים עדיין מתממשים במלואם בהיסטוריה. הדבר מוביל לשקול התגשמות הדרגתית של השבוע הנבואי האחרון הזה, שהשלמתו עדיין שייכת לעתיד.

לאחר שהציג את החזון בכללותו, מפרט דניאל כעת את מבנהו (דָּנִיֵּאל 9.25). התקופה מחולקת לשני קטעים: שבעה שבועות, ואחר כך ששים ושניים שבועות, ובסך הכול תשעה וששים שבועות נבואיים.

המחזור הראשון של שבעה שבועות מתאים כנראה לשיקום ולבנייה מחדש של ירושלים בהקשר של קשיים גדולים, בהתאם לסיפורי עזרא ונחמיה (נחמיה 4.23). המחזור השני של ששים ושניים שבועות מוביל עד להופעת המשיח.

דניאל מבחין אפוא בשלושה שלבים:

• תקופה ראשונה של 49 שנה המוקדשת לבניית ירושלים מחדש;
• תקופה שנייה של 434 שנה המובילה אל המשיח;
• ולבסוף, שבוע נבואי אחרון מיוחד, נפרד מקודמיו.

חלוקה מדויקת זו מדגישה את אופיו המסודר וההדרגתי של הלוח הנבואי שנתגלה לדניאל.

פסוק 26 מהווה נקודת מפנה מרכזית בנבואה (דָּנִיֵּאל 9.26). דניאל מכריז ש״אחרי 62 השבועות״ יוכרת המשיח. יש להבין ביטוי זה לאור הפסוק הקודם: 62 השבועות מצטרפים ל־7 הראשונים, ובסך הכול 69 שבועות.

הטקסט מבהיר אפוא שהמשיח יוכרת אחרי 69 השבועות, ומכאן שהאירוע מתרחש במהלך השבוע הנבואי השבעים.

דניאל מדבר אחר כך על חורבן ירושלים והמקדש בידי ״עם נגיד הבא״. מבחינה היסטורית, הכרזה זו מוצאת התגשמות מופלאה באירועי שנת 70 לספירה, כשהצבאות הרומיים בפיקודו של טיטוס, בנו של הקיסר אספסיאנוס, הורסים את ירושלים ואת בית המקדש (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.20-24).

הנבואה מזכירה גם שממות שיימשכו ״עד קץ מלחמה״. תקופה זו ניתנת לקישור עם דיכויו הסופי של המרד היהודי בנפילת מצדה, בפסח שנת 73 לספירה.

אנו רואים כאן תופעה שכיחה בטקסטים נבואיים: דחיסה של הזמן. דניאל מניח זה לצד זה כמה אירועים המופרדים בתקופות היסטוריות ארוכות מבלי לפרט את המרווחים ביניהם. אמצעי זה מופיע גם בקטעים נבואיים אחרים (יְשַׁעְיָהוּ 61.1-2 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.18-21).

הפסוק האחרון מציג דמות שונה מהמשיח (דָּנִיֵּאל 9.27). בעוד שהמשיח נעלם מהסיפור הנבואי, גורם חדש כופה ברית לשבוע אחד ומפסיק את הקורבנות באמצע התקופה הזאת.

שבוע זה מחולק לשני חלקים שווים של שלוש שנים וחצי. במחצית השנייה מתגלה השליט הזה כיריב אלים והרסני. אף שדניאל אינו משתמש במפורש במונח ״האנטי־משיח — הצג את ההגדרה של INF265״, התיאור מתאים לזה שהתפתח מאוחר יותר בכתבי השליחים (2 סלוניס 2.3-4 ; חזוֹן יוֹחָנָן 13.1-8).

דניאל נראה אפוא כמציג שתי תקופות מקבילות:

• שבוע שבעים ראשון הממוקד במשיח;
• שני, אסקטולוגי, שנשלט בידי מחקה של המשיח.

בשני המקרים השבוע מסומן בשבר באמצע שבע השנים. מבנה מקביל זה נראה מכוון ומדגיש את הניגוד בין מעשה המשיח האמיתי לבין מעשה מחקהו.

אחד המאפיינים הבולטים ביותר בספר דניאל הוא החזון המצומצם הזה של ההיסטוריה. הנביא עובר ישירות מחורבן ירושלים לתקופה הסופית שלפני הקמת מלכות אלוהים, מבלי להזכיר במפורש את עידן הכנסייה.

היעדר זה אינו אומר שתקופה זו אינה קיימת, אלא שהיא אינה חלק מהמסגרת העיקרית של הגילוי שניתן לדניאל, הממוקד בישראל ובירושלים (דָּנִיֵּאל 9.24).

ההיסטוריה מאשרת כמה יסודות שהכריז הנביא:

חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה;
פיזור העם היהודי;
סיום המלחמה נגד רומא — הצג את ההגדרה של INF004 לאחר נפילת מצדה בשנת 73.

לאחר האירועים האלה נראה שהנבואה מדלגת קפיצה זמנית ניכרת אל קץ הימים, שבו מופיע השליט הזה, העוין את אלוהים ואת העם היהודי.

אנו מבקשים להסביר את השזירה הנראית לעין של שני השבועות הנבואיים: זה הקשור במשיח וזה הקשור בהאנטי־משיח — הצג את ההגדרה של INF265. לפי ניתוחנו, דניאל לא קיבל גילוי מפורט של כל האירועים העתידיים בהתפתחותם הכרונולוגית המלאה, אלא חזון נבואי מצומצם המתאפיין בצורה של דחיסת זמן. נראה שהתופעה הנבואית הזאת הביאה אותו להניח זה לצד זה, מנקודת מבט אחת, אירועים נפרדים השייכים לתקופות שונות בתולדות הישועה.

כך, המשיח ודמותו האסקטולוגית של האנטי־משיח — הצג את ההגדרה של INF265 נראים קשורים לאותו שבוע נבואי (דָּנִיֵּאל 9.26-27), בעוד שנתונים מקראיים אחרים מראים שהם שייכים לשני הקשרים היסטוריים נפרדים. אכן, הכתובים מורים על מרווח ניכר בין דחיית המשיח, חורבן ירושלים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.20-24) ואירועי אחרית הימים המתוארים בספר ההתגלות (חזוֹן יוֹחָנָן 13.1-8).

דרך זו להציג אירועים רחוקים בחזון אחד אינה יוצאת דופן בטקסטים נבואיים. הנביאים מתבוננים לעיתים בכמה התגשמויות עוקבות מבלי להבחין בבירור בתקופות שבאמצע (יְשַׁעְיָהוּ 61.1-2 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.18-21). אנו סבורים שדניאל 9 משתלב בהיגיון נבואי זה.

לפי השערת העבודה שלנו, 69 השבועות הנבואיים מובילים בדיוק לתחילת שירותו של יוחנן המטביל ואחר כך של המשיח:

• צו ארתחשסתא יתוארך ל־3 באפריל -458;
• 483 שנים לאחר מכן יתחיל שירותו של יוחנן המטביל ב־5 באפריל שנת 26 לספירה;
• טבילת המשיח ותחילת שירותו ימוקמו ב־4 באוקטובר שנת 29 לספירה, ביום הכיפורים;
• דחיית המשיח ומותו יתרחשו בתום 490 השנים, באביב שנת 33 לספירה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.14-18).

(דיוקם של התאריכים האלה נותר השערה העולה ממחקרנו.)

מנקודת מבט זו שירותו של יוחנן המטביל יימשך כ־3.5 שנים, ואחריו שירות המשיח במשך זמן דומה. מבנה השבוע הנבואי האחרון יתברר אז בבירור.

הולדת ישוע, הממוקמת כשלושים שנה לפני תחילת שירותו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.23), תוביל לתאריך משוער המתאים לסתיו שנת -2, אולי בזמן חג הסוכות — הצג את ההגדרה של INF208 (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.14).

פרטים אלה יהיו נושא לניתוחים מפורטים בנספחים המוקדשים לכרונולוגיה של חיי המשיח.

דניאל מבחין בקפידה בתקופה ראשונה של שבעה שבועות, כלומר 49 שנה (דָּנִיֵּאל 9.25). נראה ששלב זה מתאים לבנייה המלאה של ירושלים מחדש לאחר הגלות.

אנו נמצאים אז בימי עזרא ונחמיה. נחמיה מגיע לירושלים בימי מלכות ארתחשסתא ויוצא לבנות את החומות מחדש חרף התנגדות העמים השכנים (נחמיה 2.1-8 ; נחמיה 4.7-23).

החומות נבנות במהירות, בחמישים ושניים יום (נחמיה 6.15), אך השיקום המלא של העיר דורש כמה עשורים. נחמיה עצמו שולט ביהודה שתים עשרה שנה (נחמיה 5.14).

תקופה ראשונה זו של 49 שנה עשויה אפוא לסמן את ההשלמה ההדרגתית של שיקום ירושלים, המטרה העיקרית של הצו המלכותי. בנייה זו מהווה את הרקע ההיסטורי ההכרחי להתגשמותה המאוחרת של הנבואה המשיחית.

היא מזכירה גם כמה הבטחות נבואיות המבשרות את קימת ירושלים לאחר הגלות (יְשַׁעְיָהוּ 44.26-28 ; יְשַׁעְיָהוּ 58.12).