ANN115

הכור המצרף (פורגטוריום)

המאמר דן בכור המצרף, תורה קתולית שאינה מקראית ושנויה במחלוקת, אשר הפרוטסטנטים דוחים. הוא בוחן את מקור המונח ומשווה בין עקרונות כור המצרף לבין תורת המקרא, תוך ביקורת על היעדר יסוד כתוב בכתבי הקודש בהיבטים מסוימים, כגון התפילה על הנשמות.

16 דקות כור המצרף קתוליות תורה טיהור 12 פסוקים 6 ספרים

למידע נוסף

ניתן לעיין ב:

מבוא

המקרא מדבר על מלכות האלוהים או על גן העדן כעל מקום בנוכחות האלוהים, השמור לאלה שנושעו. הוא מגדיר גם מקום שיקבל את האובדים. מקום זה מתואר כמקום ייסורים, והוא נקרא גיהינום, גיא בן הינום ואף שאול (הדס). במקרא יש רק שתי הפניות אלה, כלומר שני מקומות אלה המתאימים לשני מצבים: ניצול ואובד.

אנשי רוח מסוימים במאה ה-¹² המציאו מקום שלישי, כור המצרף, כדי להימלט מן הדין הזה שנחשב קשה ואכזרי מדי. מושג זה התגבש בכנסייה הקתולית ואומץ, או אושר, בוועידת ליון בשנת 1274.

במחקר זה אנו מציעים לנתח נקודה זו בתורת הדת הקתולית ולנסות להבין כיצד רעיון שאינו כתוב במקרא הגיע להיות דוגמה בכנסייה הקתולית. הכנסייה הפרוטסטנטית דוחה הוראה זו בתוקף.

א - אטימולוגיה של המילה כור המצרף

המילה "פורגטוריום" (כור המצרף) באה מן הלטינית "purgatorium", שהיא שם עצם סתמי הנגזר מ"purgatorius", שמשמעו "מטהר" או "אשר מטהר". המונח עצמו בא מן הפועל "purgare", שמשמעו "לנקות" או "לטהר". בתחילה דיברו על אש מטהרת, לפני שהמילה החלה לציין מקום מסוים. מונח זה נגזר אפוא מן העיקרון המקראי של טיהור מחטא, כפי שמציין הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְיוֹחָנָן הַשָּׁלִיחַ 1.9:

ב - עקרון כור המצרף

הכנסייה הקתולית רואה בכור המצרף מצב שלאחר המוות, שבו נמצאות נשמות הזקוקות לטיהור נוסף לפני כניסתן למלכות האלוהים. אף שהרעיון מעניין, הוא סותר על פניו את אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 9.27:

אם כן, אם נלך אחר רעיון זה של נשמות שלא נסלח להן במלואן, עליהן לעבור טיהור אישי נוסף. כיצד נעשה טיהור זה לפי העיקרון שמציעה הכנסייה הקתולית?

1 - באמצעות האש הרוחנית: טקסטים מקראיים מסוימים, כגון אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 3.13-15, מזכירים אש הבוחנת ומטהרת את מעשי המאמינים.

בפסוקים אלה אין עיקרון של טיהור. הם מדגישים את מעשיו של כל אחד ומעריכים את איכותם. אף שהמעשים אינם מושיעים, הם בכל זאת הולכים אחרינו. לפיכך חשוב לשפוט את מעשהו של כל אחד, ושיפוט זה יתקיים ביום הדין האחרון לפני כסא המשפט של המשיח. ה של האש ממחישה את איכות המעשים, כפי שמצוין באִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 3.12.

2 - באמצעות תפילת החיים: הכנסייה הקתולית מעודדת תפילה על נשמות כור המצרף, בעיקר באמצעות מיסות וכוונות מיוחדות. עיקרון זה של תפילה על המתים ועל ישועתם אין לו יסוד בכתובים. הכנסייה הפרוטסטנטית אינה מכירה בו.

ניתן לעיין בנספח ANN110: המוות, מה שאומר המקרא. המפרשים הקתולים טוענים את הטענה הבאה: לפי 2 טימותי 1.16-18 מתפלל השליח פאולוס על אונסיפורוס, שלפי פירושם הוא כבר מת.

אונסיפורוס

השליח פאולוס הוא המדבר על אונסיפורוס, והוא מזכיר אותו במקרה אחד בלבד:

2 טימותי 1.16-18 (תנ״ך עברי מודרני) :

יתן האדון רחמים לבית אניסיפורוס כי פעמים רבות השיב את נפשי ולא בוש ממוסרי׃כי אם בהיותו ברומי יגע לבקשני עד כי מצאני׃יתן לו האדון למצא רחמים מלפני ביום ההוא ורב שרותו אשר שרת באפסוס אתה ידעת היטב׃

תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

2 טימותי 1.16-18 (תנ״ך עברי מודרני) :

תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

עיינו בגרסת NEG.

2 טימותי 1.16-18 (תנ״ך עברי מודרני) :
יתן האדון רחמים לבית אניסיפורוס כי פעמים רבות השיב את נפשי ולא בוש ממוסרי׃כי אם בהיותו ברומי יגע לבקשני עד כי מצאני׃יתן לו האדון למצא רחמים מלפני ביום ההוא ורב שרותו אשר שרת באפסוס אתה ידעת היטב׃
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

עיינו בגרסת דארבי.

טימותיאוס ב׳ 1.16–18 (PVV)

¹⁶לעומת זאת, אונסיפורוס עודד אותי פעמים רבות. ירגיש אדוננו את טובו לכל בני ביתו. הוא, לפחות, לא בוש לבקרני בבית הכלא.

¹⁷מיד כשהגיע ל, יצא בחריצות לחפש אותי, לא נרתע מפני שום עמל, ולבסוף מצא אותי.

¹⁸יעניק לו האדון ישוע לקחת חלק בטובו של האלוהים ביום ההוא (יום הדין). אתה יודע טוב מכל אדם כמה שירותים עשה לי באפסוס.

הפסוק 2 טימותי 1.16 מביע רק את משאלתו ותפילתו של השליח פאולוס שהאלוהים יברך את משפחתו של אונסיפורוס. ואכן, לנוכח המסע שערך אל , אפשר להניח שפאולוס רמז על היעדרו בתקופה זו.

הפסוק 2 טימותי 1.18, ובמיוחד חלקו הראשון: "יתן לו האדון למצוא חסד לפני האדון ביום ההוא", עלול להיות קשה לפירוש במסגרת האפשרות של כור המצרף. הוא יכול לומר בפשטות יותר שבדין האחרון השליח פאולוס מקווה שהאדון יראה במעשי אונסיפורוס מעשים מועילים ומעודדים לו עצמו. יתר על כן, ייתכן שפאולוס קיווה שאונסיפורוס לעולם לא יאבד את אמונתו ואת ישועתו, בניגוד לכמה אנשים מסביבתו באותה עת.

3 - באמצעות הרחמים האלוהיים: כור המצרף הוא תהליך המאפשר לנשמות להגיע לקדושה הנחוצה כדי להיכנס לגן העדן.

הרחמים האלוהיים מתבטאים בהצעת הישועה לכול, המוצעת לאנושות הודות למותו הכפרתי של המשיח ישוע. הקדושה, כשהיא מובנת כטוהר מוחלט או כשלמות מוסרית, עשויה להיראות בלתי מושגת. אולם מושג הקדושה כהפרדה מן העולם נעשה מוחשי באמצעות השיבה אל האלוהים.

ג - ראשית כור המצרף

ראוי לבחון את מקורה ואת התפתחותה ההיסטורית של דוגמה זו, שנזכיר כי היא נשארת נבדלת לחלוטין מן התורות המקראיות. אנו סבורים ש אינם שייכים לקנון המקרא.

התפילה על המתים מוזכרת בספר מקבים ב׳, במקבים ב׳ 12.46. קטע זה מתאר את יהודה המקבי המורה להקריב קורבן כפרה עבור החיילים שנפלו בקרב, כדי שייגאלו מחטאיהם. פסוק זה מצוטט כהפניה "מקראית" לתורת כור המצרף ולתפילה על המתים בקתוליות. חשוב לציין שארבעת ספרי המקבים אינם נכללים בקנון המקראי.

(ארבעת ספרי המקבים

יש ארבעה ספרי מקבים, אך ההכרה בהם משתנה לפי המסורות הדתיות:

היהדות אינה כוללת אותם ב.

הקתוליות מכירה רק בשני הראשונים כ.

הכנסיות האורתודוקסיות מקבלות את ארבעת הספרים בין .

הפרוטסטנטיות רואה בהם ספרים חיצוניים ומסווגת אותם בין הספרים שבין הברית הישנה לברית החדשה.

שני הספרים הראשונים מספרים על מרד המקבים נגד הסלווקים, ואילו הספר השלישי והרביעי עוסקים בנושאים פילוסופיים והיסטוריים.)

מושג כור המצרף החל להתבהר במאה ה-11, אך בעיקר במאה ה-12 קיבל צורה מוגדרת יותר. ההיסטוריון ז'אק לה גוף אף מדבר על "הולדת כור המצרף" בתקופה זו.

לאחר מכן הוכרזה התורה רשמית בידי הכנסייה הקתולית בוועידת ליון הראשונה בשנת 1245, אחר כך בוועידת ליון השנייה בשנת 1274, ולבסוף בוועידת פירנצה בשנת 1439. המילה "כור המצרף" עצמה שימשה לראשונה בצו של ועידת טרנטו בשנת 1547.

בוועידת טרנטו (1545-1563) אושר כור המצרף כדוגמה, והכנסייה הקתולית מדגישה את חשיבות התפילות והפינוקים (אינדולגנציות) לנשמות המתטהרות.

כיצד להסביר את הצעת כור המצרף בימי הביניים?

קביעה תורתית: הכנסייה ביקשה לארגן ביתר שאת את תורתה על העולם הבא ולהשיב על שאלות המאמינים בעניין גורל הנשמות לאחר המוות.

עידוד תפילות ואינדולגנציות: תורת כור המצרף אפשרה להצדיק תפילות על המתים ואינדולגנציות, שהיו אמצעי בידי החיים לסייע לנשמות להגיע לגן העדן.

שליטה חברתית ודתית: היסטוריונים מסוימים, כמו ז'אן דלומו, הציעו שהכנסייה הקתולית השתמשה בכור המצרף ב"רועיות של פחד" כדי לחזק את השפעתה על המאמינים.

מענה לאמונות עממיות: מסורות מקומיות רבות כבר דיברו על מקומות או מצבי ביניים לאחר המוות. הכנסייה שילבה אמונות אלה בתורה רשמית.

כיום הדרשה על כור המצרף נדירה יותר, והכנסייה הקתולית מעדיפה להדגיש את הרחמים האלוהיים ולא את הייסורים המטהרים. אף שכור המצרף עדיין דוגמה קתולית, הוא נדון בתדירות פחותה בתיאולוגיה העכשווית.

ד - מה שהמקרא קובע

טקסטי הקנון המקראי אינם מזכירים מצב ביניים בין ישועה לאבדון. הם נוקטים גישה דו-ערכית ומציעים רק שתי אפשרויות: "ניצול" או "אובד".

המקרא קובע במפורש שהאדם עצמו קובע את מעמדו העתידי בבחירותיו עלי אדמות. במשך כל חייו, עד הרגע האחרון לפני המוות, הוא נשאר חופשי לקבל את הישועה המוצעת במותו הכפרתי של המשיח ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.39-43).

לא נחזור כאן על המחקרים השונים שאנו מציגים בנושא התורות המקראיות. נספחים אלה מכילים קביעות מפורטות המבוססות אך ורק על טקסטי המקרא.

דוגמה זו נראית אפוא כהתאמה של הטקסט המקראי במטרה להקל את הכניסה למלכות האלוהים. אולם הצעה זו נשארת דבר אדם, בדומה לדבריו של אותו אמן (מישל פולנרף) ששר שכולם ילכו לגן העדן. דמיונו של האדם אין לו כל כוח על עתידו של האדם.

סיכום

ההתבוננות במושג הגבול מרמזת שיש אנשים שבשל בחירותיהם או דרכם יכולים להיחשב אובדים סופית. ובכל זאת אפשר לדמיין שאחרים היו אובדים "בקושי", כלומר שדי היה להם במעשה זעיר כדי לקבל ישועה. שאלה זו מובילה להעלות על הדעת קיומו של מצב השלמה, מעין הזדמנות שנייה הניתנת לאחר המוות לאלה שהיו קרובים לישועה.

ואולם רעיון זה אינו תואם את המציאות כפי שהיא מוצגת במקרא. עקרונות הישועה קבועים שם בבירור: זוהי מתנה המוצעת על ידי האלוהים, וכל אדם שומר על החופש לקבלה או לדחותה במהלך חייו עלי אדמות. כך, אלה הבוחרים לקבל מתנה זו נושעים, ואילו אלה הדוחים אותה נחשבים אובדים. לפי נקודת מבט מקראית זו, אין אפוא אפשרות ביניים בין קבלת הישועה לדחייתה; מושג ההזדמנות השנייה לאחר המוות אינו מתקבל.

אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.20 (תנ״ך עברי מודרני) :

לכן מליצי המשיח אנחנו וכאלו האלהים מזהיר אתכם על ידנו נבקש מכם בעד המשיח התרצו נא אל האלהים׃

תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

Le purgatoire. L'article discute du purgatoire, une doctrine catholique non biblique controversée, rejetée par les protestants. Il explore l'origine du terme et compare les principes du purgatoire avec les enseignements bibliques, critiquant l'absence de fondement scripturaire pour certains aspects, comme la prière pour les âmes. Introduction. La Bible parle du royaume de Dieu ou du paradis comme un lieu dans la présence de Dieu réservé à ceux qui sont sauvés. Elle définit aussi un lieu qui recevra ceux qui sont perdus. Il est décrit comme un lieu de tourments, il est appelé l’enfer ou la géhenne ou même Hadès. Il n’y a, dans la Bible que ces deux références ou ces deux lieux correspondant à deux états, sauvé et perdu. Certains intellectuels au 12ème siècle ont imaginé un troisième lieu, le purgatoire, afin d’échapper à ce jugement considéré comme trop sévère et trop brutal. Ce concept a pris corps dans l’Eglise catholique et sera adopté ou entériné lors du concile de Lyon en 1274. Nous nous proposons dans cette étude d’analyser ce point de doctrine de la religion catholique et tenter de comprendre comment une idée qui n’est pas inscrite dans la Bible arrive à devenir un dogme dans l’Eglise catholique. L’Eglise protestante rejette catégoriquement ce précepte. I - Etymologie du mot, purgatoire. Le mot purgatoire vient du latin « purgatorium », qui est le substantif neutre dérivé de « purgatorius », signifiant « purificateur » ou « qui purifie ». Ce terme lui-même provient du verbe « purgare », qui signifie « nettoyer » ou « purger ». A l'origine, on parlait du feu purgatoire avant que le mot ne désigne un lieu spécifique. Ce terme dérive donc du principe biblique de la purification du péché comme le précise 1 Jean 1, verset 9 : II - Le principe du purgatoire. Le purgatoire est considéré par l’Eglise catholique, comme un état après la mort dans lequel se trouvent des âmes qui nécessitent une purification supplémentaire avant d'entrer dans le royaume de Dieu. Même si l’idée est intéressante elle est cependant à priori contredite par Hébreux 9, verset 27 : Donc si nous suivons cette idée des âmes pas complètement pardonnées, elles devraient subir une purification personnelle complémentaire. Comment se fait cette purification selon le principe proposé par l’Eglise catholique ? 1 - Par le feu spirituel : Certains textes bibliques, comme 1 Corinthiens 3, versets 13 à 15, évoquent un feu qui éprouve et purifie les œuvres des croyants. Dans ces versets, on ne trouve pas le principe de la purification. Ils mettent en évidence les œuvres de chacun et évaluent leurs qualités. Bien que les œuvres ne sauvent pas, elles nous suivent tout de même. Il est donc important de juger le travail de chacun, ce jugement ayant lieu au jour du jugement dernier devant le tribunal de Christ. La métaphore du feu illustre la qualité des œuvres comme indiqué dans 1 Corinthiens 3, verset 12. 2 - Par la prière des vivants : L'Eglise catholique encourage la prière pour les âmes du purgatoire, notamment à travers des messes et des intentions spécifiques. Ce principe de prier pour les morts et pour leur salut n’a pas de base scripturaire. Il n’est pas reconnu par l’Eglise protestante. Vous pouvez consulter l’annexe ANN110 : La mort, ce que dit la Bible. Les exégètes catholiques avancent le fait suivant : selon 2 Timothée 1, versets 16 à 18 l’apôtre Paul prie pour Onésiphore qui serait en suivant leur interprétation, mort. Onésiphore C’est l’apôtre Paul qui parle de Onésiphore et qui le cite dans un seul cas : Passage : 2 Timothée 1, versets 16 à 18. Passage : 2 Timothée 1, versets 16 à 18. Regardez la version NEG. Passage : 2 Timothée 1, versets 16 à 18. Regardez la version Darby. 2 Timothée 1.16–18 (PVV) 16 Par contre, Onésiphore m’a souvent réconforté. Que le Seigneur fasse sentir sa bonté à toute sa famille. Lui, du moins, n’a pas eu honte de me rendre visite en prison. 17 Dès son arrivée à Rome, il s’est mis activement à ma recherche, il n’a reculé devant aucune fatigue, aussi a-t-il fini par me découvrir. 18 Que le Seigneur Jésus lui donne d’avoir part à la bonté de Dieu au Jour (du jugement). Tu sais mieux que personne combien de services il m’a rendus à Ephèse. Le verset de 2 Timothée 1, verset 16 stipule uniquement le souhait et la prière de l’apôtre Paul afin que Dieu bénisse la famille d’Onésiphore. En effet au regard du voyage qu’il a effectué à Rome nous pouvons supposer que Paul sous-entendait son absence pendant cette période. Le verset de 2 Timothée 1, verset 18, en particulier la première partie : "Que le Seigneur lui donne d’obtenir grâce auprès du Seigneur ce jour-là", peut être difficile à interpréter dans le cadre de l’option d’un purgatoire. Il peut plus simplement signifier que, lors du jugement dernier, l’apôtre Paul souhaite que le Seigneur considère les actions d’Onésiphore comme bénéfiques et encourageantes pour lui-même. De plus, il est possible que Paul espérât qu'Onésiphore ne perde jamais sa foi et son salut, contrairement à certaines personnes de son entourage, à cette époque. 3 - Par la miséricorde divine : Le purgatoire est un processus permettant aux âmes d'atteindre la sainteté nécessaire pour entrer au paradis. La miséricorde divine se traduit par la proposition du salut universel offerte à l'humanité grâce à la mort expiatoire du Messie Jésus. La sainteté, entendue comme une pureté absolue ou une perfection morale, peut sembler inaccessible. Toutefois, la notion de sainteté en tant que séparation du monde devient tangible par le biais de la conversion à Dieu. III - La genèse du purgatoire. Il est pertinent d'examiner l’origine et l'évolution historique de ce dogme, qui, rappelons-le, demeure entièrement distinct des doctrines bibliques. Nous considérons que les livres apocryphes n’appartiennent pas au canon de la Bible. La prière pour les défunts est mentionnée dans le Deuxième Livre des Maccabées, en 2 Maccabées 12.46. Ce passage décrit Judas Maccabée ordonnant un sacrifice expiatoire pour les soldats tombés au combat afin qu'ils soient délivrés de leurs péchés. Ce verset est cité comme référence « biblique » de la doctrine du purgatoire et de la prière pour les morts dans le catholicisme. Il est important de noter que les quatre livres des Maccabées ne sont pas inclus dans le canon biblique. (Les quatre livres des Maccabées Il existe quatre livres des Maccabées, mais leur reconnaissance varie selon les traditions religieuses : Le judaïsme ne les inclut pas dans la Bible hébraïque. Le catholicisme reconnaît uniquement les deux premiers comme livres deutérocanoniques. Les Eglises orthodoxes acceptent les quatre livres parmi les livres deutérocanoniques. Le protestantisme les considère comme apocryphes et les classe parmi les livres intertestamentaires. Les deux premiers livres racontent la révolte des Maccabées contre les Séleucides, tandis que les troisième et quatrième livre abordent des thèmes philosophiques et historiques.) La notion de purgatoire a commencé à se préciser au XIe siècle, mais c'est surtout au XIIe siècle qu'elle a pris une forme plus définie. L'historien Jacques Le Goff parle même de la "naissance du purgatoire" à cette époque. Ensuite, la doctrine a été officiellement affirmée par l'Eglise catholique lors du premier concile de Lyon en 1245, puis du second concile de Lyon en 1274, et enfin du concile de Florence en 1439. Le mot "purgatoire" lui-même a été utilisé pour la première fois dans un décret du concile de Trente en 1547. C’est lors du Concile de Trente (1545-1563) que le purgatoire est confirmé comme un dogme, et l'Eglise catholique insiste sur l'importance des prières et des indulgences pour les âmes en purification. Comment expliquer cette proposition du purgatoire au Moyen Age ? Affirmation doctrinale : L'Eglise cherchait à structurer davantage ses enseignements sur l'au-delà et à répondre aux interrogations des fidèles sur le sort des âmes après la mort. Encouragement des prières et des indulgences : La doctrine du purgatoire permettait de justifier les prières pour les défunts et les indulgences, qui étaient un moyen pour les vivants d'aider les âmes à atteindre le paradis. Contrôle social et religieux : Certains historiens, comme Jean Delumeau, ont suggéré que l'Eglise catholique utilisait le purgatoire dans une "pastorale de la peur" pour renforcer son influence sur les fidèles. Réponse aux croyances populaires : De nombreuses traditions locales évoquaient déjà des lieux ou états intermédiaires après la mort. L'Église a intégré ces croyances dans une doctrine officielle. Aujourd’hui, la prédication sur le purgatoire est moins courante, et l'Eglise catholique privilégie davantage la miséricorde divine plutôt que les souffrances purificatrices. Bien que le purgatoire soit toujours un dogme catholique, il est moins fréquemment abordé dans la théologie contemporaine. IV - Ce que la Bible précise. Les textes du canon biblique ne mentionnent pas d’état intermédiaire entre le salut et la perdition. Ils adoptent une approche binaire, ne proposant que deux possibilités : « sauvé » ou « perdu ». La Bible stipule de manière explicite que l'homme détermine lui-même son futur statut par ses choix terrestres. Durant toute la durée de sa vie, jusqu'au dernier moment avant la mort, il demeure libre d'accepter le salut offert par la mort expiatoire du Messie Jésus (Luc 23, versets 39 à 43). Nous ne revisiterons pas ici les différentes études que nous présentons sur les doctrines bibliques. Ces annexes contiennent des affirmations détaillées basées exclusivement sur les textes de la Bible. Ce dogme apparait donc comme une adaptation du texte biblique dans le but de faciliter l’accès au royaume de Dieu. Mais cette proposition reste une parole d’homme un peu comme celle de cet artiste (Michel Polnareff) qui chantait que tout le monde ira au Paradis. L’imagination humaine n’a aucun pouvoir sur l’avenir de l’homme. Conclusion. La réflexion sur la notion de limite suggère que certains individus, par leurs choix ou leur parcours, peuvent être considérés comme définitivement perdus. Pourtant, il demeure possible d’imaginer que d’autres personnes seraient « tout juste » perdues, c’est-à-dire qu’il leur aurait suffi d’une action infime pour obtenir le salut. Ce questionnement conduit à envisager l’existence d’un état de rattrapage, une sorte de seconde chance accessible après la mort pour ceux qui étaient proches du salut. Cependant, cette idée ne correspond pas à la réalité telle qu’elle est présentée dans la Bible. Les principes du salut y sont clairement établis : il s’agit d’un don offert par Dieu, et chaque individu conserve la liberté de l’accepter ou de le refuser durant son existence terrestre. Ainsi, ceux qui font le choix d’accepter ce don sont sauvés, tandis que ceux qui le rejettent sont considérés comme perdus. Selon cette perspective biblique, il n’existe donc aucune possibilité intermédiaire entre l’acceptation et le refus du salut ; la notion de seconde chance après la mort n’est pas retenue. Passage : 2 Corinthiens 5, verset 20.

1 3 הפניות
אל העברים הפניה אחת
2 3 הפניות
טימותיוס ב 3 הפניות
לוקס הפניה אחת
קורינתים ב׳ הפניה אחת