שתי משיחותיו של ישוע המשיח

לפי לוקס, שמעון, איש פרוש, מזמין את ישוע לסעוד בביתו (PER117 : ישוע המשיח אצל הפרוש). ישוע מקבל את ההזמנה והולך אליו. אישה הידועה באורח חייה המופקר שומעת שישוע מסב בבית הפרוש ונכנסת בשקט.

Dans הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 7.36-39, un pharisien donc invite Jésus à manger avec lui. Jésus entre dans la maison du pharisien et se met à table. Une femme pécheresse de la ville apprend qu’il est à table dans la maison du pharisien. Elle apporte un vase plein de parfum et se tient derrière Jésus, aux pieds de celui-ci. Elle pleure, mouille les pieds de Jésus de ses larmes, les essuie avec ses cheveux, les embrasse et verse le parfum sur eux. Le pharisien qui avait invité Jésus, voyant cela, pense en lui-même :

נראה ששמעון אינו מופתע מנוכחות האישה. סעודות מסוג זה נערכו לעיתים קרובות בחצר פנימית שהייתה נגישה לכול. המנהג היה שבאירוח כזה יכלו אנשים מבחוץ לצפות באישים הנוכחים. המפתיע כאן הוא מעשה האישה. היא רוחצת את רגלי ישוע בדמעותיה, מנגבת אותן בשערה ואז יוצקת עליהן בושם. מעשיה נראים בלתי הולמים, במיוחד בהתחשב במוניטין שלה.

ישוע ושאר האורחים אכלו בהסבה, ולכן הוא לא הבחין באישה כשנכנסה. שמעון הפרוש, שצפה במעמד, חושב שאילו היה ישוע נביא היה יודע מי האישה הזאת. אישה חוטאת פירושה זונה, ונראה ששמעון יודע מה אומרים עליה.

במצב הזה מתנגשים שני עולמות: עולמו של שמעון, המאופיין בתרבות, בשפע, בהצלחה ובחיים מכובדים ומופתיים, ועולמה של האישה הזאת, זונה ענייה, מושמצת ודחויה. ישוע נדרש להגיב, כי בעיני שמעון היה עליו לדחות אותה.

כל המסובים מבינים את המצב ומפנים את מבטם אל ישוע. אנו מכירים את המשך הסיפור ואת התערבותו של ישוע למען האישה הזאת. בניגוד לציפיות, ישוע משבח אותה. לא עברה הוא החשוב, אלא מעשיה בהווה לעיני כול.

עמדת ישוע המשיח כלפי האישה נראית מהפכנית.

Cette situation évoque celle d’une autre femme, prise en flagrant délit d’adultère (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 8.2-11), tandis que l’homme impliqué n’est pas inquiété. La déclaration bienveillante de Jésus en faveur de cette pécheresse est toujours mémorable. Comme il est dit :

והוא מוסיף:

היא השיבה:

יחסו של ישוע המשיח לאישה הוא אפוא מהפכני בהשוואה לתפיסות תקופתו. באותה עת בישראל הוגבלה האישה למטלות מעשיות בבית המשפחה. לא הותר לה להשתתף בדיונים שהחברה ייחדה לגברים בלבד.

אפילו במקדש בירושלים היא נדרשה להישאר ברחבה שנקראה עזרת הנשים! גבר לא שוחח בפומבי עם אישה. מצב זה עשוי להפתיע אותנו במאה העשרים ואחת, אך אנו מוצאים עקרונות דומים בתולדות ארצנו, שבה נפוצה האגדה שלאישה אין נשמה, ורבים אף קיבלו אותה!

מקור הרעיון בקטע מתוך תולדות הפרנקים של גרגוריוס מטור. הוא מספר שבמהלך ועידת מקון בשנת 585 אמר בישוף שאי אפשר לכנות אישה בשם ״אדם״ (homo בלטינית). לאחר מכן הובן הדבר בטעות כשאלה על נשמתן של נשים. למעשה היה זה דיון לשוני, לא פילוסופי. חשוב לציין שהכנסייה מעולם לא שללה את קיומה של נשמה אצל נשים. נשים הוטבלו בדיוק כמו גברים מראשית הנצרות.

Le Messie Jésus a donc été un grand précurseur dans la condition féminine, défendant ainsi le principe édicté en בְּרֵאשִׁית 1.27. Selon ce texte, Dieu a créé l’homme et la femme à son image :

פסוק זה מציין שהאיש והאישה כאחד נבראו בצלם אלוהים, ולכן יש להם כבוד שווה כבני אדם. הדבר הובן כמלמד שכל בני האדם, ללא תלות במינם, משקפים את צלם אלוהים.

חיוני שלא לבלבל בין האירועים הקודמים לאלה הנוגעים למרים מבית עניה, אחותם של מרתא ואלעזר (יחידת הסיפור PER277 : מרים מושחת את ישוע המשיח). לפי הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.3-4 והַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.6-13, במהלך סעודה בבית שמעון המצורע בבית עניה, נכנסה אישה בעוד ישוע מסב לשולחן, ובידה כלי בהט המכיל בושם נרד טהור יקר מאוד. היא שברה את הכלי ויצקה את הבושם על ראש ישוע המשיח, ועוררה את זעמם של כמה מן המסובים.

Cette scène avec Marie de Béthanie est relatée par Matthieu, Marc et Jean (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.2-8). Il existe une certaine ressemblance avec l’épisode de la femme pécheresse, d’autant plus que le pharisien dans cette histoire s’appelle également Simon, un nom courant à cette époque. Etant donné que le Messie Jésus a accompli de nombreux miracles, prononcé de nombreux discours et accepté de nombreuses invitations, il n’est pas surprenant que des scènes similaires se soient produites.

Luc, ayant déjà cité l’épisode de la femme pécheresse (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 7.36-39), n’a pas jugé nécessaire de rapporter l’acte de Marie de Béthanie, ce qui aurait constitué deux exemples trop similaires. Par conséquent, nous pouvons affirmer que Marie de Béthanie n’était pas une femme de mauvaise vie au sens où l’entendait Simon le pharisien.

Un détail surprenant est que ni Matthieu ni Marc ne mentionnent le nom de Marie de Béthanie. Jean le révèle plus tard, plus de trente ans après (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.3). Il faut rappeler la période de persécutions qui a suivi la crucifixion. Les auteurs des deux premiers Évangiles, Matthieu et Marc, ont évité de divulguer des informations susceptibles de nuire à leurs collaborateurs et amis dévoués.

Nous en déduisons que la révélation du nom de Simon le lépreux par הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.6-13 ו- הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.3, suggère son décès. Nous sommes alors en l’an 46, selon nos conclusions. Lorsque Jean rédige son texte plusieurs décennies plus tard, toutes les personnes mentionnées sont désormais décédées.

לפיכך, מחברי שתי הבשורות הראשונות, מתי ומרקוס, נקטו זהירות כשציינו עובדות מסוימות, כדי לא לסכן את המשתתפים שעודם היו בחיים בזמן כתיבת חיבוריהם.

La question de savoir à quel moment cet événement a eu lieu - six jours avant la Pâque comme l’indique הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.1, ou deux jours avant la Pâque comme l’affirme הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.1-3 nécessite une analyse approfondie.

Dans הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.1-3, il est rapporté que six jours avant la Pâque, Jésus est arrivé à Béthanie, où se trouvait Lazare, qu’il avait ressuscité. Là, un repas lui a été offert ; Marthe servait et Lazare était parmi ceux qui se trouvaient à table avec lui. Marie a pris un demi-litre d’un parfum de nard pur très cher, l’a versé sur les pieds de Jésus et lui a essuyé les pieds avec ses cheveux ; la maison a été remplie de l’odeur du parfum.

Dans הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.1-3, il est indiqué que la fête de la Pâque et des pains sans levain devait avoir lieu deux jours plus tard. Les chefs des prêtres et les spécialistes de la loi cherchaient les moyens d’arrêter Jésus par ruse et de le faire mourir. Comme Jésus était à Béthanie, dans la maison de Simon le lépreux, une femme est entrée pendant qu’il se trouvait à table. Elle tenait un vase qui contenait un parfum de nard pur très cher. Elle a brisé le vase et a versé le parfum sur la tête de Jésus.

י״ד בניסן מתחיל ביום חמישי בערב ונמשך ביום שישי. מכאן שיוחנן מדבר על יום שישי או שבת, ומרקוס על יום שלישי או רביעי. בלי לדון כאן בשאלת היום המדויק, ובהחלת אותו עיקרון על שני המחברים, אנו מוצאים הבדל של ארבעה ימים.

בניתוח הכתובים אנו רואים שיוחנן מציין את התאריך ביחס לסעודה אצל שמעון, ואילו מרקוס מזכיר את החלטת pharisiens — afficher la définition INF002 להמית את ישוע. אזכור הסעודה לאחר מכן יוצר רושם שהיא התקיימה בעת ההחלטה הזאת, אך נראה שרושם זה מוטעה.

Marc ne suit visiblement pas l’ordre chronologique des événements, il préfère regrouper des sujets similaires. Il organise son exposé pour atteindre l’objectif qu’il s’est fixé. C’est ce qu’il fait dans la section הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 2.1 à הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 3.5, où il a réuni cinq épisodes montrant le conflit entre Jésus et les autorités religieuses. C’est ce qu’il fait aussi dans la section הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 11.27 à הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 12.37, où il rapporte encore cinq controverses dans le temple de Jérusalem.

הדבר מביא אותנו לייחס משקל רב יותר למידע של יוחנן ולקבוע שאינו סותר את דברי מרקוס.

Nous allons maintenant procéder à une comparaison des trois récits de cette même histoire, tels que rapportés dans הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.6-13, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.3-9 ו- הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.1-3.

Dans הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.6-13, le Messie Jésus se trouve à Béthanie, dans la maison de Simon le lépreux. Une femme s’approche de lui avec un vase contenant un parfum de grande valeur et le verse sur sa tête pendant qu’il est à table. Les disciples s’indignent de ce qu’ils considèrent comme un gaspillage, arguant que le parfum aurait pu être vendu très cher et l’argent donné aux pauvres. Le Messie Jésus, en connaissance de cause, défend la femme, affirmant qu’elle a accompli une bonne action envers lui.

Dans הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.3-9, le récit est similaire. Le Messie Jésus est à Béthanie, dans la maison de Simon le lépreux, et une femme entre pendant qu’il est à table. Elle tient un vase contenant un parfum de nard pur très cher, brise le vase et verse le parfum sur la tête du Messie  Jésus. Certains expriment leur indignation, estimant que le parfum aurait pu être vendu plus de 300 pièces d’argent et l’argent donné aux pauvres. Jésus défend la femme, affirmant qu’elle a fait une bonne action envers lui.

Dans הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.1-8, six jours avant la Pâque, le Messie Jésus arrive à Béthanie où se trouve Lazare, qu’il avait ressuscité. Là, on lui offre un repas ; Marthe sert et Lazare est parmi ceux qui se trouvent à table avec lui. Marie prend un demi-litre d’un parfum de nard pur très cher, le verse sur les pieds du Messie  Jésus et lui essuie les pieds avec ses cheveux. La maison est alors remplie de l’odeur du parfum. Judas l’Iscariot, qui allait trahir le Messie Jésus, critique cet acte, suggérant que le parfum aurait pu être vendu 300 pièces d’argent pour les donner aux pauvres. Le Messie Jésus défend Marie, affirmant qu’elle a gardé ce parfum pour le jour de son ensevelissement.

שלושת הסיפורים מתרחשים בבית עניה, אצל שמעון, שהיה בעבר מצורע וככל הנראה נרפא בידי ישוע. יוחנן אינו מציין את שמו, כנראה משום שכבר היה מוכר לידידיו. בדרך כלל הוא מוסיף מידע במקום לחזור על מה שכבר נכתב.

שלושת המחברים מתארים באותו אופן את המעמד: אישה יוצקת בושם יקר על ראש ישוע המשיח, או על רגליו. בכל שלושת הכתבים נמתחת ביקורת על המעשה, כי הכסף שהוצא יכול היה לעזור לעניים. מרקוס ויוחנן מעריכים את המחיר בשלוש מאות מטבעות כסף, ויוחנן מציין את הכמות: 500 מ״ל. יוחנן מוסיף שיהודה איש קריות הוא שעורר את הכעס, משום שראה במעשה בזבוז. יוחנן מכיר את מניעיו האמיתיים של יהודה ומגלה שגנב כסף מן הקופה, פרט שמתי ומרקוס כנראה לא ידעו. בכל שלושת הכתבים אנו רואים שישוע המשיח מגן על האישה.

רק שאלה אחת נותרת פתוחה: האם מרים יצקה את הבושם על ראש ישוע המשיח, כפי שמציינים מתי ומרקוס, או על רגליו, לפי יוחנן?

אין ספק שמתי ומרקוס מספרים שמרים יצקה את הבושם על ראש ישוע המשיח, ואילו יוחנן מציין שיצקה אותו על רגליו. כיצד אפשר להסביר את הסתירה לכאורה?

נזכיר שיוחנן מציין כמות גדולה של בושם: ליטרה, כחמש מאות מ״ל. באותה תקופה נהגו לאכול בהסבה, כשהרגליים פונות החוצה מן השולחן הנמוך שעליו הונח המזון.

ייתכן שמרים לא ידעה כיצד יגיב ישוע המשיח, ולכן התחילה ביציקת בושם על רגליו, כפי שמציין יוחנן, וניגבה אותן בשערה כדי לא להטריד את המורה. ישוע המשיח הבחין במעשיה וכנראה הזדקף כדי להודות לה; מאותו רגע יכלה לצקת את שאר הבושם על ראשו.

באותה תקופה, יציקת שמן או בושם על ראש אדם הייתה מעשה בעל משמעות סמלית חזקה, השמור למלכים ולנביאים בעלי תפקיד חשוב.

הבושם הזה ייצג כנראה את כל רכושה של מרים. היא השתמשה בו למשוח את אדונה ומורהּ, ולכן ביקורתם של יהודה איש קריות וכמה תלמידים אחרים הייתה בלתי הולמת לחלוטין.

לאור המידע המועט שברשותנו איננו יכולים לקבוע שהדברים התרחשו בדיוק כפי שתיארנו, אך הפרשנות שאנו מציעים נראית לנו המציאותית ביותר.

מתי ומרקוס הם שמזכירים שישוע המשיח נמשח בבושם על ראשו, מחווה שהייתה שמורה לבעלי השררה בעולם. יוחנן מוסיף שמרים יצקה בושם גם על רגלי המורה, מחווה של ענווה. הבהרות אלה מתאימות למטרות המחברים השונים.