הסיפור במַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.54-60 מסמן את שיא העימות בין סטפנוס למאשימיו. לאחר ששמעו את התוכחות שהטיח התלמיד בחברי ה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.51-53), הם אחוזי זעם עז. לוקס מתאר את תגובתם בקביעה שהם «חרקו שן עליו» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.54), ביטוי המעורר עוינות עמוקה הידועה כבר בברית הישנה (תְהִלִּים 35.16 ; תְהִלִּים 37.12).
הסיפור יוצר רושם שהאירועים יוצאים בהדרגה משליטה. אף שה הורכב מזרמים שונים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 23.6-10), נראה שזעם אחד משותף עתה ליריביו של סטפנוס.
כמו במשפטו של ישוע, נראה שהרשויות הדתיות משפיעות על ההמון ואינן פועלות לפי הליך תקין לחלוטין (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.20-24 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.11). תחת השלטון הרומי, ליהודים כבר לא הייתה בדרך כלל הזכות לבצע גזר דין מוות ללא הסכמת השלטון הקיסרי (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.31). היעדר משפט רשמי או פסק דין רשמי מביא כמה פרשנים לראות במותו של סטפנוס פיצוץ של אלימות המונית יותר מאשר סיום רגיל של הליך שיפוטי.
2- הוצאה להורג בעלת מראית עין חוקית
סטפנוס מובל אל מחוץ לעיר, בהתאם להוראות התורה (דְּבָרִים 17.5). העדים מניחים את בגדיהם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.58), בהתאם להוראה שלפיה העדים צריכים להיות הראשונים לבצע את גזר הדין (דְּבָרִים 17.7).
עם זאת, אף שכמה פרטים מזכירים את ההוראות החוקיות, הסיפור מרמז דווקא על פעולה נמהרת ובלתי תקינה. היישום החיצוני של מנהגים מסוימים אינו מספיק להסתיר את אופיים האלים והמבולבל של האירועים.
3- חזון בן האדם המהולל
בלב האלימות הזו, סטפנוס, מלא רוח הקודש (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.55), מביט ב«כבוד אלוהים ובישוע עומד לימין אלוהים».
חזון זה מאשר את דברי ישוע לפני ה במשפטו שלו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.62) ומזכיר את ההבטחה המלכותית שבתְהִלִּים 110.1. מנקודת מבטו של לוקס, מי שהרשויות הדתיות דוחות הוא דווקא מי שאלוהים הרים.
הפרט שלפיו ישוע נראה «עומד» פורש לעיתים כביטוי לקבלת פניו או לאישורו כלפי עדו הנאמן (חזוֹן יוֹחָנָן 3.21). פרשנות כזו נותרת עם זאת השערה, שכן הטקסט עצמו אינו מציין את משמעות עמדה זו.
4- סטפנוס בדמות רבו
בייסוריו, סטפנוס מתפלל:
«האדון ישוע, קבל את רוחי» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.59)
וכן:
«אדוני, אל תעמד להם בחטא זה» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.60).
דברים אלה מזכירים את דברי ישוע על הצלב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.34 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.46 ; תְהִלִּים 31.5). לוקס יוצר כך מקבילה מדהימה במיוחד בין הרב לתלמידו.
כמו ישוע, סטפנוס מגלה אמון מלא באלוהים ומתפלל בעד מוציאיו להורג. הוא מופיע כך כקדוש המעונה המשיחי הראשון, ההולך בעקבות האדון ומקיים הלכה למעשה את אהבת האויבים שלימד ישוע (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 5.44).
5- «הוא נרדם»
לוקס אינו אומר שסטפנוס מת, אלא ש«הוא נרדם» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.60).
דרך דיבור זו שכיחה בכתבי הקודש לציון מותם של המאמינים (1 מְלָכִים 2.10 ; 1 סלוניס 4.13-14). היא מדגישה את תקוות התחייה ואת הוודאות שהמוות אינו הסוף האחרון עבור המשתייכים למשיח (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.11 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.25-26).
6- נוכחותו של שאול
לוקס מזכיר שהעדים הניחו את בגדיהם לרגלי צעיר ששמו שאול (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.58) ומציין שהוא הסכים להוצאה להורג זו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 8.1).
מאוחר יותר, פאולוס עצמו יודה שרדף את הקהילה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 22.20 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 26.9-11 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.9 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 1.13). ייתכן שזיכרון עדותו של סטפנוס תרם להטביע עמוקות את מצפונו. עם זאת, אין דבר המאפשר לקבוע בוודאות שאירוע זה מילא תפקיד ישיר בתשובתו בדרך לדמשק (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 9.1-6).
7- הקדוש המעונה המשיחי הראשון
ברמה הקהילתית, סטפנוס פותח את תולדות מות הקדושים המשיחי. עדותו ממחישה כבר את ההיגיון הפרדוקסלי של הצלב: מה שנראה כתבוסה הופך, בתכנית אלוהים, לכלי להתקדמות הבשורה.
הרדיפה שתבוא אחרי מותו תגרום לפיזור המאמינים ותקדם את הפצת המסר המשיחי אל מעבר לירושלים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 8.1-4), בהתאם לתכנית המיסיונרית שהכריז ישוע (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8).
כך, מנקודת מבטו של לוקס, מותו של קדוש המעונה הראשון אינו מסמן את כישלון הקהילה המתהווה, אלא את פתיחתו של שלב חדש בהגשמת תכנית אלוהים.
(מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8) ; (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 8.1-4) – פיזור המאמינים והתפשטות הבשורה
(מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.51-53) ; (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.54) – זעם ה על סטפנוס
(מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.55) ; (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.62) ; (תְהִלִּים 110.1) ; (חזוֹן יוֹחָנָן 3.21) – חזון בן האדם המהולל
(מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.58) ; (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 8.1) – נוכחותו של שאול בעת ה
(מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.59) ; (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.46) ; (תְהִלִּים 31.5) – הפקדת הרוח בידי האדון
(מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.60) ; (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.34) ; (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 5.44) – סליחה לאויבים
(מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 22.20) ; (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 26.9-11) ; (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.9) ; (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 1.13) ; (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 9.1-6) – שאול, רודף ואחר כך שליח
(מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 23.6-10) – החלוקות בתוך ה
(דְּבָרִים 17.5) ; (דְּבָרִים 17.7) – ההוראות הנוגעות ל
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.11) ; (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.25-26) ; (1 מְלָכִים 2.10) ; (1 סלוניס 4.13-14) – שנתם של המאמינים ותקוות התחייה
(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.31) ; (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.20-24) ; (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.11) – ה ושאלת עונש המוות
(תְהִלִּים 35.16) ; (תְהִלִּים 37.12) – שנאת הרשעים כלפי הצדיק