הגפן והזמורות

_3 La maison est, selon nous, celle de Marie la mère de Jean surnommé Marc. מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12.

_4 Le repas de Pâque commence le jeudi soir, après 18 h. C’est déjà le vendredi pour les Juifs (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.17, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.20, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.14-18). Ce n’est donc pas le Seder officiel qui se déroulera le soir du vendredi הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28.

_5 הסעודה מסתיימת בבוקר יום שישי לפני עלות השחר, בין חצות ל-2:30.

_6 Judas l’Iscariote est parti avant la fin de ce repas. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.30.

ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.

פירוש:

Dans הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.1-17, le Messie Jésus poursuit son discours d’adieu et emploie l’image du cep et des sarments pour décrire la nature de la relation vitale entre lui et ses disciples. Ce troisième passage relate des paroles nécessairement apportées à la fin du ministère du Messie Jésus.

כאן הוא לובש צורה של תורה אינטימית, פואטית ורוחנית כאחד, שבה המשיח ישוע מבטא את לב מסרו לפני שהוא עוזב את שלו. לדברים אלה יש נימה של סיום, של פרידה רוויית עדינות וכובד ראש, לפני שיוחנן פונה לאירועים האחרונים שיסמנו את חייו של המורה עלי אדמות.

המשיח ישוע מצהיר:

Cette phrase inaugure l’une des grandes déclarations « Je suis » de l’Evangile selon Jean. En se présentant comme le cep véritable, Le Messie Jésus se distingue de l’image d’Israël comme vigne souvent stérile ou infidèle dans l’Ancien Testament (יְשַׁעְיָהוּ 5.1-7, תְהִלִּים 80.9-17).

Il affirme qu’en lui seul se trouve la vraie fécondité spirituelle. Le Père, en tant que vigneron, taille les sarments pour qu’ils portent davantage de fruit, une image du processus de purification et de sanctification que les disciples traversent par la Parole (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.2-3).

המשיח ישוע מדגיש לאחר מכן את ההכרח המוחלט להישאר בו:

Cette union réciproque est la clé de la vie chrétienne. Sans la communion vivante avec le Christ, aucun fruit spirituel n’est possible, car il est la source de toute vitalité. L’invitation à demeurer n’est pas passive : elle implique fidélité, obéissance et amour. Celui qui demeure porte du fruit, c’est-à-dire manifeste concrètement la vie du Fils en lui (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.5, אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 5.22-23).

Jean met ici en avant la continuité entre la foi en Jésus et l’action de Dieu à travers l’Esprit Saint, déjà annoncée au chapitre précédent (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.16-17). A travers cette image du cep, le Messie Jésus illustre la dépendance intime de ses disciples, mais aussi la mission qu’ils doivent poursuivre après son départ : porter du fruit, fruit durable et fidèle, à la gloire du Père (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.8). Jésus associe cette fécondité à l’amour :

L’amour devient ici le centre et le moteur de toute relation spirituelle. Demeurer en Christ, c’est demeurer dans cet amour, et obéir à ses commandements comme lui-même a obéi à son Père (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.10, אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 2.8). Le but ultime de cet enseignement est la joie :

אהבה זו מוצאת את ביטויה העליון במסירת הנפש:

Le Messie Jésus anticipe ici son sacrifice sur la croix, manifestation ultime de l’amour divin (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17). Il élève ses disciples de la condition de serviteurs à celle d’amis, parce qu’ils partagent désormais sa connaissance du Père et sont associés à son dessein. L’élection divine prend un sens concret :

זוהי הצהרה על ריבונות האלוהים בישועה ובשליחות. התלמידים נשלחים לשאת פרי מתמיד, בהתאם לרצון האב. קטע זה מסתיים בסיכום של כל התיאולוגיה היוחנאית: השותפות עם המשיח באמונה, הציות למצוותיו, ההישארות באהבתו, והפריון הרוחני לשירות העולם.

דברי המשיח ישוע אלה מהדהדים כהמלצה אחרונה לפני מעצרו. יוחנן מציב אותם כאן במכוון כמסקנה רוחנית לפני שהוא נכנס לסיפור האירועים האחרונים בחיי האדון. המשיח ישוע מציג את עצמו כמקור החיים, כמופת האהבה וכמתווך השמחה השלמה. באמצעות טקסט זה השליח מעביר לנו גם את חגיגיות הפרידה וגם את השלווה הבוטחת של משימה המופקדת עתה בידי ידידיו.