_3 הבית הוא, לדעתנו, ביתה של מרים אמו של יוחנן המכונה מרקוס. מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12.
_4 סעודת הפסח מתחילה בערב יום חמישי, אחרי השעה 18:00. אצל היהודים זה כבר יום שישי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.17, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.20, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.14-18). לכן זה אינו הסדר הרשמי, שייערך בערב יום שישי הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28.
_5 הסעודה מסתיימת בבוקר יום שישי לפני עלות השחר, בין חצות ל-2:30.
_6 יהודה איש קריות יצא לפני תום הסעודה הזאת. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.30.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
קטע זה מ-הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.16-31 נמצא בלב נאום הפרידה של המשיח ישוע, ברגע שבו הוא מכין את תלמידיו להסתלקותו הקרובה. ישוע מבטיח את בואו של רוח הקודש, המכונה כאן הפרקליט (או המנחם, העוזר), כדי להמשיך את עבודתו לאחר הסתלקותו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.16-17).
טקסט זה קשור בבירור להסתלקותו של המשיח ישוע, המודיע שהוא עומד לעזוב את תלמידיו, אך מבטיח להם שלא יישארו «יתומים» (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.18). רוח הקודש ייכנס במקומו, ישכון אצלם ובתוכם, וההבטחה הזו משתרעת על כל אלה שיאמינו אחריהם: רוח הקודש הופכת לקשר החי בין המשיח המהולל לקהילתו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.39, אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 8.9-11).
יוחנן כנראה לא תיעד את דברי ישוע מילה במילה. הוא סיכם את מחשבתו של האדון, שקיבל בזמנים שונים, בהשראת רוח הקודש (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.26), בדיוק זו שהייתה אמורה «להזכיר את כל מה שישוע אמר». נאמנות עדותו של יוחנן נשענת אפוא על פעולתה של רוח זו שהובטחה.
קטע זה חושף גם את הרגישות המיוחדת של השליח יוחנן, המסוגל להתבונן בעומק הרוחני והרגשי של המשיח. ישוע מופיע בו לא רק כמורה ונביא, אלא כמי שמציית לרצון האב, ובכך מראה שדבר אינו קורה במקרה; הכול מתגשם לפי התכנית האלוהית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 17.4-5).
הטקסט מתקדם בהדרגה ברורה: תחילה המשיח ישוע מודיע על הסתלקותו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.16-20), אחר כך הוא מבטיח את רוח האמת שתדריך את המאמינים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.21-24), לאחר מכן הוא מציע את שלומו כתרופה לפחד ולמבוכה הפנימית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.25-27), ולבסוף הוא מזכיר את הציות המושלם המגלה את האהבה בין האב לבן (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.28-31).
כאשר המשיח ישוע מסיים באומרו «קומו, נלך מכאן» (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.31), אין זה אומר בהכרח שהם עוזבים מיד את ביתה של מרים; מדובר יותר במעבר ספרותי, שינוי של נימה לפני ארבעת הנאומים הבאים שיוחנן מדווח עליהם (יוחנן פרקים 15 עד 17). כך פסוק זה מסמן מעבר משלב של הוראה לשלב של פעולה או של תפילה.
לב המסר של קטע זה טמון ברציפות בין המשיח ישוע לרוח הקודש: האחד הולך, האחר בא, אך שניהם מגשימים את רצון האב. הסתלקות הבן ובואה של רוח הקודש הם שני צדדים של תכנית אחת: תכניתו של האל השוכן עם ילדיו.
בלכתו אל הצלב, המשיח ישוע מראה שהוא אוהב את האב ושציותו המושלם הוא גילוי של אהבה זו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.31). רוח הקודש תמשיך את המלאכה הזו ותשמור על נוכחותו ודברו של המשיח חיים בחיי המאמינים. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.16-31 אינו אפוא רק נאום פרידה, אלא גם הבטחת נוכחות: נוכחותו של האל המשולש, הפועל בהיסטוריה ובלב כל תלמיד.