קטע זה מהדהד את הסיפור שבהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 10.1-15, המופיע גם בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 6.6-13 ובהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 9.1-6, שנלמד בניתוח הפריקופה PER162. בשלב ההוא דובר בשנים עשר השליחים. כעת המשיח ישוע מרחיב את תחום פעולתו ומשגר, על פי דפוס דומה, שבעים תלמידים נוספים.
נתון זה מרמז שקבוצה גדולה ליוותה מעתה את המשיח ישוע. סביר להניח שתלמידים אלה היו ברובם יוצאי הגליל, ושהלכו אחרי רבם בכל מסעותיו דרך השומרון בדרכו לירושלים, בלוויתו.
להלן השוואה בין הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 10.1-15 (PER162) להבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 10.1-16, שני קטעים שבהם המשיח ישוע שולח תלמידים למשימה:
מספר התלמידים שנשלחו
הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 10.1-15 : Le Messie Jésus envoie les douze apôtres.
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 10.1-16 : Le Messie Jésus envoie soixante-dix (ou soixante-douze) disciples.
הדבר מראה הרחבה של השליחות: תחילה אל השליחים, ואחר כך אל מעגל רחב יותר.
המשימה שהוטלה
בשני המקרים התלמידים צריכים ללכת שניים שניים ולהכריז שמלכות אלוהים קרובה, לרפא את החולים ולהפגין את הכוח האלוהי.
ההנחיות המעשיות : לא לקחת כסף, לא תרמיל ולא סנדלים (לוקס מפורש יותר), להישאר בבית המארח אותם. לא לעבור מבית לבית. לאכול את מה שמוגש להם.
היקף השליחות
הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 10.1-16 : La mission est limitée aux brebis perdues d’Israël.
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 10.1-16 : La mission semble plus universelle, sans restriction ethnique explicite.
דחיית המסר
בשני הקטעים:
מי שדוחה את התלמידים דוחה את ישוע, ולכן את אלוהים. יש אזהרה חמורה לערים המסרבות להקשיב (כורזין, , וכפר נחום אצל לוקס).
נימה וסמליות
לוקס מדגיש את הדחיפות ואת הקציר הרב, בדימוי של הזאב בין הכבשים.
מתי מדגיש יותר את הסמכות שניתנה לשליחים ואת תפקידם העתידי.
שני הטקסטים הללו משיבים זה לזה ומשלימים זה את זה: מתי מניח את היסודות השליחיים, לוקס מרחיב את החזון המיסיונרי.
נראה שמסע הפצת הבשורה הזה התקיים ביהודה, ליד ירושלים, כנראה לפני בוא קור החורף, כנראה בנובמבר.
נראה שהמשיח ישוע, מודע להתקרבות קצו, מעניק אחריות רבה יותר לשליחים וגם לתלמידים, שיופקדו על המשך שליחותו לאחר מותו. לפי הסיפור, נראה שההחלטות נבעו מתכנון מושכל ומובנה. החברים שנבחרו ניחנים בכישורים הדרושים למילוי תפקידי השירות החדשים הללו, ויעילותם בתפילה מודגשת בתוצאות שהושגו.
הסיכון לקבלת פנים שלילית נלקח בחשבון, והמשיח ישוע מזהיר את תלמידיו שאל להם לפחד מאפשרות כזו, ומדגיש שהנוגעים בדבר ישאו בתוצאות סירובם. הרב מתייחס לשלוש הערים המוזכרות בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 11.20-24: כורזין, וכפר נחום.
הוא עורך השוואה בין ערים אלה לבין צור, צידון וסדום, הידועות בברית הישנה בחטאיהן ובחורבנן. הוא טוען שערים לא יהודיות אלה היו מגלות חרטה אילו היו עדות לאותם אותות. הערה זו מדגישה ביקורת חריפה על העיוורון הרוחני של מי שהיו לו, בכל זאת, כל הסיבות להאמין.
שלוש ערים אלה יוצרות משולש גאוגרפי בגליל, האזור שבו ניהל הרב בעיקר את שירותו.
המשיח ישוע מדבר כאן על יום הדין, ומדגיש שדחיית החסד גוררת השלכות נצחיות. זו אינה גזירה נמהרת, אלא דבר אמת ואהבה פצועה.
טקסט זה אינו נועד להפחיד אלא להעיר. הוא מזכיר לנו שהאמונה אינה רגש חולף, אלא תגובה חופשית ומחויבת לקריאת אלוהים.
האם המספר המדויק של התלמידים היה 70 או 72?