דניאל 6 – דניאל בגוב האריות: להישאר נאמן כשהאמונה הופכת מסוכנת

בבל נפלה. מעצמה חדשה שולטת כעת בממלכה, ודניאל, למרות גילו המתקדם כנראה, ממשיך למלא תפקיד חשוב בממשל.

יושרו כה בולט עד שהמלך דריווש שוקל להפקיד בידיו אחריות גדולה עוד יותר. הצלחתו מעוררת את קנאתם של פקידים אחרים. הם מחפשים פגם בהתנהלותו, אך אינם מוצאים דבר.

אז הם מבינים שהדרך היחידה להאשים אותו היא להשתמש בנאמנותו לאלוהים נגדו.

הם משכנעים את המלך לפרסם צו האוסר במשך שלושים יום להפנות בקשה לאל או לאדם כלשהו מלבד המלך.

דניאל יודע על הצו.

ובכל זאת הוא ממשיך להתפלל שלוש פעמים ביום, כשפניו לירושלים, בדיוק «כפי שהיה עושה קודם לכן» (דָּנִיֵּאל 6.9).

מלשינים עליו והוא מושלך לגוב האריות.

אך אלוהים מתערב.

בבוקר יכול דניאל לומר למלך:

“אלוהיי שלח את מלאכו וסגר את פי האריות” (דָּנִיֵּאל 6.21).

הפרק מסתיים בהכרזה של דריווש, המכיר בכך שאלוהי דניאל הוא «האל החי», שמלכותו לעולם לא תישחת (דָּנִיֵּאל 6.25).

הממלכה החדשה מאורגנת סביב 120 פקידים הכפופים לשלושה פקידים בכירים. דניאל הוא אחד מהם (דָּנִיֵּאל 5.31-6.1).

עד מהרה הוא מתבלט:

«דניאל התעלה על השרים והאחשדרפנים, מפני שהייתה בו רוח יתרה» (דָּנִיֵּאל 6.2).

המלך שוקל אז להפקיד אותו על הממלכה כולה.

קידום זה מעורר את התנגדותם של הפקידים האחרים.

לכן הם מחפשים פגם בהתנהלותו המנהלית.

אך חקירתם מובילה לתוצאה יוצאת דופן:

«הם לא יכלו למצוא שום עילה או דבר הראוי לגנאי, מפני שהיה נאמן ולא נמצאו בו לא שגיאה ולא דבר רע» (דָּנִיֵּאל 6.3).

דניאל אינו מוצג אפוא רק כאיש תפילה.

הוא גם מנהל ישר.

נאמנותו לאלוהים ניכרת גם בדרך שבה הוא ממלא את תפקידו.

הפקידים מבינים שלא יוכלו להביא להרשעת דניאל בשחיתות או ברשלנות.

אז הם אומרים:

«לא נמצא שום עילה נגד דניאל הזה, אלא אם נמצא אותה בתורת אלוהיו» (דָּנִיֵּאל 6.4).

המשפט הזה חושף הרבה.

אויביו של דניאל מכירים את חייו די הצורך כדי לדעת שהוא לא יוותר בקלות על נאמנותו לאלוהים.

לכן הם יוצרים חוק שנועד במיוחד להפוך את נאמנותו לעבירה.

הם משכנעים את דריווש לאסור במשך שלושים יום כל בקשה המופנית לאל או לאדם מלבד המלך.

העונש שנקבע נורא:

גוב האריות.

דניאל נודע שהצו נחתם.

מה יעשה?

הכתוב משיב:

«שלוש פעמים ביום היה כורע על ברכיו, מתפלל ומהלל את אלוהיו, כפי שהיה עושה קודם לכן» (דָּנִיֵּאל 6.9).

המילים האחרונות חיוניות:

«כפי שהיה עושה קודם לכן».

דניאל אינו מתחיל לפתע להתפלל כדי להתגרות במלך.

הוא גם אינו מבקש להפוך את תפילתו להפגנה פוליטית.

הוא פשוט ממשיך במה שכבר היה עושה.

נאמנותו בזמן המשבר נשענת על נאמנות שנבנתה זמן רב לפני המשבר.

זהו כנראה אחד הלקחים החשובים ביותר בפרק כולו.

דניאל מתפלל לפני חלונות הפונים לכיוון ירושלים (דָּנִיֵּאל 6.9).

למעשה זה יש רקע מקראי.

בעת חנוכת בית המקדש, שלמה התייחס לאפשרות שיבוא יום שבו בני ישראל יילקחו בשבי. הוא ביקש מאלוהים לשמוע את אלה אשר מארץ גלותם יתפללו כשהם פונים אל ארצם ואל ירושלים (1 מְלָכִים 8.46-50 ; 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 6.36-39).

דניאל נמצא בדיוק במצב הזה.

ירושלים נחרבה.

בית המקדש אינו קיים עוד.

אך דניאל ממשיך לפנות לכיוון הזה כאשר הוא מתפלל.

אין זה מפני שהוא מאמין שאלוהים שוכן רק בירושלים.

אלא מפני שירושלים מייצגת את הבטחות אלוהים, את בריתו ואת תקוות השיבה.

תיאורים של גוב האריות מציגים לעיתים קרובות את דניאל כאיש צעיר.

אולם עשרות שנים מפרידות בין דניאל 1 לדניאל 6.

דניאל הובא לבבל בתחילת השלטון הבבלי, המתוארך בדרך כלל לסביבות 605 לפנה״ס.

בבל נופלת בידי כורש בשנת 539 לפנה״ס.

לפיכך חלפו יותר משישים שנה.

המקרא אינו מציין את גילו המדויק של דניאל כאשר הושלך לגוב, אך ככל הנראה הוא כבר היה אדם זקן.

הבחנה זו מעניקה להתנהגותו משמעות עמוקה עוד יותר.

תפילתו אינה תגובה רגעית למשבר.

היא חלק מחיים שלמים של נאמנות.

היריבים תופסים את דניאל כשהוא מתפלל ומלשינים עליו.

דריווש מבין אז שנעשה בו שימוש.

עד שקיעת השמש הוא מחפש דרך להציל את דניאל (דָּנִיֵּאל 6.13).

אך פקידיו מזכירים לו שאין לשנות את הצו המלכותי.

הסיפור מציג אז פרדוקס בולט.

דריווש הוא מלך.

בידיו סמכות עצומה.

ובכל זאת אין בכוחו להציל את האיש שאותו הוא רוצה להציל.

החוק שנועד להפגין את כוחו חושף לבסוף את חוסר האונים שלו.

לכן דניאל מושלך לגוב.

לפני שהוא נסגר בתוכו, דריווש אומר לו:

«אלוהיך, אשר אתה עובד אותו בהתמדה, הוא יציל אותך» (דָּנִיֵּאל 6.15).

אבן מונחת על פתח הגוב והוא נחתם (דָּנִיֵּאל 6.16).

מנקודת מבט אנושית, הכול נגמר.

דניאל סגור בפנים.

המלך אינו יכול עוד להתערב.

הפקידים השיגו את הרשעתו.

האריות נמצאים בגוב.

אך הסיפור עומד להראות שמה שאינו אפשרי לבני אדם אינו מגביל את אלוהים.

דריווש חוזר לארמון.

הוא מעביר את הלילה בלי לאכול ואינו מצליח לישון (דָּנִיֵּאל 6.17).

באופן מעניין, הכתוב אינו מספר מה דניאל עושה במהלך הלילה הזה.

הקורא נשאר עם המלך.

עליו להמתין עד הבוקר כדי לגלות מה קרה.

עם עלות השחר דריווש ממהר אל הגוב.

הוא קורא לדניאל:

«דניאל, עבד האל החי, האם אלוהיך, אשר אתה עובד אותו בהתמדה, היה יכול להציל אותך מן האריות?» (דָּנִיֵּאל 6.19).

קול משיב לו.

דניאל חי.

הוא מסביר:

“אלוהיי שלח את מלאכו וסגר את פי האריות” (דָּנִיֵּאל 6.21).

הכתוב אינו מציין את שמו של המלאך הזה.

לכן אין הוא מאפשר לקבוע שמדובר בגבריאל, במיכאל או בדמות שמימית מסוימת אחרת.

העיקר נמצא במקום אחר:

אלוהים הציל את דניאל.

כאשר דניאל הוצא מן הגוב, לא נמצאה בו כל פגיעה:

«מפני שבטח באלוהיו» (דָּנִיֵּאל 6.22).

משפט זה נותן את המפתח הרוחני לסיפור.

דניאל בטח באלוהים.

אך האמון הזה היה קיים עוד לפני הנס.

הוא המשיך להתפלל אף שידע שהחלטה זו עלולה לעלות לו בחייו.

אמונתו לא הסתכמה אפוא באמונה פשוטה ש:

«אלוהים בהכרח ימנע מן האריות להרוג אותי.»

היא התבטאה בהישארות נאמן ובהפקדת התוצאה בידי אלוהים.

הברית החדשה מתייחסת כנראה ישירות לדניאל כאשר היא מדברת על אלה אשר «באמונה» «סגרו פי אריות» (אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 11.33).

אך כמה שורות לאחר מכן, האיגרת אל העברים מדברת גם על מאמינים נאמנים שנכלאו, עונו והומתו (אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 11.35-38).

ובכל זאת כולם מוצגים כעדי אמונה.

הבהרה זו חיונית.

אמונה אינה פירושה שאלוהים תמיד יציל את עבדו באופן גופני.

דניאל ניצל.

אחרים נשארים נאמנים עד המוות.

דניאל 3 כבר לימד עיקרון זה כאשר שלושת חבריו הכריזו שאלוהים יכול להצילם מן הכבשן, אך שהם יישארו נאמנים לו גם אם לא יעשה זאת (דָּנִיֵּאל 3.17-18).

האמונה אינה אפוא ניסיון לכפות על אלוהים תוצאה מסוימת, אלא להישאר נאמנים לו תהיה התוצאה אשר תהיה.

דניאל 3 ודניאל 6 מקבילים זה לזה באופן בולט.

בדניאל 3 השלטון מצווה על שלושת היהודים לעשות דבר שנאמנותם לאלוהים אוסרת עליהם: להשתחוות לצלם.

הם מסרבים.

בדניאל 6 השלטון אוסר על דניאל דבר שנאמנותו לאלוהים מחייבת אותו להמשיך בו: התפילה.

דניאל ממשיך.

שני הסיפורים מציגים אפוא שני היבטים משלימים של אותו עיקרון:

כאשר השלטון דורש את מה שאלוהים אוסר, המאמין מסרב; כאשר השלטון אוסר את מה שהנאמנות לאלוהים דורשת, המאמין ממשיך לציית לאלוהים.

אין פירוש הדבר שדניאל דוחה כל סמכות.

להפך, הוא משרת את הממלכה בנאמנות.

אך לציותו למלך יש גבול: המלך אינו יכול לתפוס את מקומו של אלוהים.

לאחר הצלת דניאל, דריווש מצווה להשליך את מאשימיו לגוב יחד עם משפחותיהם (דָּנִיֵּאל 6.23).

קטע זה קשה.

הוא משקף את אכזריותן של הפרקטיקות הפוליטיות בעולם העתיק.

אין להפוך את החלטתו של דריווש למצווה שניתנה מאת אלוהים.

תורת משה קובעת דווקא את עקרון האחריות האישית: «לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות» (דְּבָרִים 24.16).

הסיפור מדגיש בעיקר את היפוך המצב.

אלה שהכינו את הגוב לדניאל הופכים לקורבנות המלכודת שהם עצמם טמנו.

הדבר גם מאשר שהאריות היו מסוכנים באמת.

דניאל לא שרד מפני שהם היו בלתי מזיקים.

לאחר אירועים אלה דריווש מפרסם הכרזה לעמי ממלכתו.

על אלוהי דניאל הוא מכריז:

«הוא האל החי וקיים לעולם; מלכותו לא תישחת ושלטונו יימשך עד הקץ» (דָּנִיֵּאל 6.25).

הכרזה זו מובילה לשיאו האמיתי של הפרק.

הקושרים טענו שחוק מדי ופרס אינו ניתן לביטול.

אך הצו שלהם נקבע לשלושים יום בלבד.

דריווש מכריז כעת שממלכה אחרת לעולם לא תבוא אל קצה:

מלכותו של אלוהים.

הניגוד חד ומרשים.

החוק האנושי מתיימר להיות בלתי משתנה, אך הוא חולף.

מלכות אלוהים היא באמת נצחית.

הפרק מסתיים בפשטות:

«ודניאל הצליח במלכות דריווש ובמלכות כורש הפרסי» (דָּנִיֵּאל 6.27).

אויביו של דניאל רצו לשים קץ לתפקידו.

דניאל נשאר.

אך המסר חורג מעבר לאישיותו.

נבוכדנאצר מלך.

בלשאצר מלך.

בבל נפלה.

כעת דריווש מולך.

כורש מופיע.

בני אדם ואימפריות באים זה אחר זה.

אלוהי דניאל נשאר.

מסקנה זו מכינה את הקרקע לחזיונות הנבואיים של הספר, שבהם ממלכות אנושיות יבואו זו אחר זו עד להקמת המלכות שאלוהים לעולם לא ימסור לעם אחר (דָּנִיֵּאל 2.44 ; 7.14).

דניאל היה כנראה כבר זקן כאשר הושלך לגוב האריות. נאמנותו הייתה אפוא פרי של עשרות שנות הליכה עם אלוהים.

אויביו לא מצאו בו לא שחיתות ולא רשלנות. אמונתו ויושרו המקצועי הלכו יחד.

דניאל לא חיפש עימות. כאשר החוק השתנה, הוא פשוט המשיך להתפלל «כפי שהיה עושה קודם לכן».

התפילה לכיוון ירושלים הזכירה את הבטחות אלוהים בנוגע לעמו שבגלות (1 מְלָכִים 8.46-50).

דניאל 3 ודניאל 6 מלמדים יחד שיש לכבד את הסמכות האנושית, אך היא אינה יכולה לתפוס את מקומו של אלוהים.

אלוהים שלח מלאך לסגור את פי האריות, אך הכתוב אינו מגלה את זהותו של המלאך.

אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 11.33 מציג את ההצלה מן האריות כדוגמה לאמונה, ובה בעת מזכיר שמאמינים נאמנים אחרים הומתו.

הלקח האמיתי אינו אפוא שהאמונה תמיד מבטיחה נס, אלא שהיא נשארת נאמנה תהיה התוצאה אשר תהיה.

לבסוף, הפרק מעמיד זו מול זו שתי טענות: חוק אנושי המוכרז כבלתי ניתן לביטול, ומלכות אלוהים שהיא באמת בלתי ניתנת להשמדה.

להעמקה בשאלות ההיסטוריות, בזהותו של דריווש המדי, במנהל המדי־פרסי, בחוק מדי ופרס, בתפילה לכיוון ירושלים, בגוב האריות, בהתערבות המלאך ובהקבלות לדניאל 3 ולעברים 11, הגרסה האקדמית של מחקר זה מציעה ניתוח מפורט המלווה בעשרה נספחים.