דניאל 5 – סעודת בלשאצר: כאשר בבל נשקלת ונשפטת

דניאל ה׳ מספר על אחד הלילות המפורסמים ביותר בעת העתיקה המקראית: המשתה האחרון של בלשאצר לפני נפילת בבל.

בשעה שהמלך עורך משתה עצום, הוא מצווה להביא את כלי הקודש שנלקחו בעבר ממקדש ירושלים. הוא, שריו, נשותיו ופילגשיו שותים מהם תוך שהם מהללים את אלוהיהם.

לפתע מופיעה יד וכותבת כמה מילים על קיר הארמון:

מנא, מנא, תקל, ופרסין.

איש אינו מצליח לפרש את הכתובת. לבסוף נקרא דניאל. המסר שלו חד וברור: אלוהים מנה את ימי הממלכה, שקל את בלשאצר והחליט למסור את ממלכתו למדים ולפרסים.

באותו לילה נהרג בלשאצר.

מאחורי המחזה המרשים הזה עומד לקח מרכזי בספר דניאל: ממלכות אנושיות עשויות להיראות בלתי מנוצחות, אך כוחן נותר מוגבל.

בלשאצר עורך משתה גדול לאלף משריו.

המשתה יוצר רושם של עוצמה וביטחון. אנשי החצר נאספים, היין זורם והמלך עדיין תופס את מקומו בראש החברה הבבלית.

אולם מראית עין זו מטעה.

בשנת 539 לפנה״ס ניצבת האימפריה הבבלית מול כוחותיו של כורש. המעצמה ששלטה בחלק גדול מן המזרח הקרוב מגיעה לסוף דרכה.

דווקא הניגוד הזה מעניק לסיפור את מלוא עוצמתו.

בארמון חוגגים.

בהיסטוריה, הממלכה כבר קורסת.

כך מראה דניאל ה׳ עד כמה התפיסה האנושית יכולה להיות רחוקה מן המציאות. לבלשאצר עדיין יש את הסממנים החיצוניים של השלטון, אך עתידו כבר אינו בידיו.

במהלך המשתה נותן בלשאצר הוראה חמורה במיוחד:

«בלשאצר, כטוב לבו ביין, ציווה להביא את כלי הזהב והכסף אשר הוציא נבוכדנצר אביו מן ההיכל שבירושלים.» (דָּנִיֵּאל 5.2)

כלים אלה נלקחו כאשר ירושלים נפלה בידי הבבלים.

הם מופיעים כבר בתחילת ספר דניאל.

דניאל א׳ מציין כי האדון מסר ביד נבוכדנצר מקצת מכלי בית האלוהים.

כעת בלשאצר מרחיק לכת עוד יותר.

הוא הופך את הכלים המקודשים הללו לכלי משתה.

לאחר מכן שותים המשתתפים מן הכלים הללו ומהללים:

«את אלוהי הזהב והכסף, הנחושת, הברזל, העץ והאבן». (דָּנִיֵּאל 5.4)

לכן הבעיה אינה רק ההפרזה שבמשתה.

מדובר בחילול קודש מכוון.

בלשאצר לוקח את מה שהוקדש לאלוהי ישראל ומשתמש בו כדי לפאר אלילים.

דווקא ברגע הזה הכול משתנה.

דניאל מספר:

«באותה שעה יצאו אצבעות יד אדם וכתבו [...] על קיר היכל המלך.» (דָּנִיֵּאל 5.5)

רגעים אחדים קודם לכן שלט בלשאצר במתרחש.

כעת הוא אחוז אימה.

מראה פניו משתנה, מחשבותיו מבהילות אותו וברכיו נוקשות זו בזו.

הניגוד חד ומרשים.

המלך שלפניו נאספו אלף שרים נעשה חסר אונים מול כמה מילים שאינו מבין.

חכמי בבל נקראים לבוא.

בלשאצר מבטיח למי שיפרש את הכתובת לבוש ארגמן, רביד זהב ואת המקום השלישי בממלכה.

אך איש אינו מצליח לתת את הפירוש.

כך נעצרת כל חכמת החצר הבבלית מול כמה מילים הכתובות על קיר.

ההבטחה ל«מקום השלישי בממלכה» מעניינת במיוחד.

המסמכים הבבליים מראים כי נבונאיד היה המלך הרשמי וכי בנו בלשאצר החזיק בסמכות רבה.

לכן אפשר להבין את המצב כך:

נבונאיד החזיק במקום הראשון;

בלשאצר החזיק במקום השני;

המקום השלישי היה אפוא אחת המשרות הרמות ביותר שבלשאצר עדיין יכול היה להעניק.

הסבר זה עקבי מבחינה היסטורית, אף ששום מסמך בבלי מוכר אינו מציג היררכיה רשמית ממוספרת בדרך זו.

בשלב זה נכנסת אישה אל הסיפור.

היא מכונה בפשטות «המלכה».

נראה שהיא שונה מן הנשים והפילגשים שכבר נכחו במשתה, שכן היא נכנסת לאולם לאחר ששמעה על המשבר.

היא מזכירה למלך שאדם אחד הצטיין בעבר בימי נבוכדנצר:

דניאל.

היא זוכרת את חכמתו יוצאת הדופן ואת יכולתו לפרש תעלומות.

זהותה המדויקת אינה ידועה. ייתכן שמדובר בגבירה המלכה או באישה רמת־מעלה מאוד מן הדור המלכותי הקודם.

אך תפקידה בסיפור הוא בראש ובראשונה תפקיד הזיכרון.

כאשר חצרו של בלשאצר כבר אינה יודעת מה לעשות, היא נזכרת במה שאירע בימי נבוכדנצר.

לכן נקרא דניאל.

בלשאצר מציע לדניאל את אותם הפרסים שהציע לשאר החכמים.

תשובתו של דניאל ראויה לציון:

«מתנותיך יהיו לך, ומתנותיך תן לאחר.» (דָּנִיֵּאל 5.17)

דניאל ייתן את הפירוש, אך דברו אינו תלוי בפרסו של המלך.

עוד לפני שהוא מפרש את הכתובת, הוא מזכיר לבלשאצר את סיפורו של נבוכדנצר.

הלה קיבל כוח עצום.

אך גאוותו הביאה אותו להשפלה, עד שהכיר בכך שאלוהים מושל בממלכות בני האדם.

בלשאצר הכיר את הסיפור הזה.

אז אומר לו דניאל:

«ואתה בלשאצר בנו, לא השפלת את לבך, אף כי ידעת את כל זאת.» (דָּנִיֵּאל 5.22)

זהו אחד המשפטים המרכזיים בפרק.

בלשאצר אינו נידון רק משום שחטא.

הוא נידון מפני שהייתה לפניו אזהרה, אך הוא לא למד ממנה דבר.

כעת יכול דניאל לפרש את הכתובת:

מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין

Menē, menē, teqēl ûfarsîn.

המילים המעטות הללו מהוות גזר דין.

1. מנא - «נמנה»

דניאל מסביר:

«אלוהים מנה את מלכותך והביא אותה לקצה.» (דָּנִיֵּאל 5.26)

הזמן שניתן לממלכה הסתיים.

בלשאצר עדיין חשב שעתידו בידיו.

אך מלכותו הגיעה לגבולה.

2. תקל - «נשקל»

דניאל ממשיך:

«נשקלת במאזניים ונמצאת חסר.» (דָּנִיֵּאל 5.27)

הפעם לא הממלכה היא הנבחנת.

אלא המלך עצמו.

לבלשאצר יש זהב, ארמון, שרים וסמכות עצומה.

אך כאשר התנהגותו מונחת על כף המאזניים, כל היוקרה הזאת אינה מספיקה.

3. פרס - «נחלק»

לבסוף:

«מלכותך נחלקה וניתנה למדים ולפרסים.» (דָּנִיֵּאל 5.28)

המילה כוללת גם משחק צלילים עם הפרסים.

המסר אפוא שלם:

המלכות נמנתה;

המלך נשקל;

הממלכה נחלקה.

למרות הכול מצווה בלשאצר שדניאל יקבל את הכבוד שהובטח לו.

אך האירוניה שבסצנה עמוקה.

המלך עדיין מחלק תארים בממלכה שהוא עומד לאבד.

ואז הסיפור מסתיים בפתאומיות:

״בלילה ההוא נהרג בלשאצר מלך הכשדים.״ (דָּנִיֵּאל 5.30)

נפילת בבל בשנת 539 לפנה״ס היא אירוע היסטורי מבוסס היטב.

המקורות הבבליים מתארים את מסעו של כורש, את תבוסת הבבלים, את כיבוש סיפר ולאחר מכן את כניסת כוחותיו של כורש לבבל.

העיר לא נחרבה מיד.

מה שהגיע לקצו היה עצמאותה של האימפריה הנאו־בבלית.

הבחנה זו תואמת בדיוק את גזר הדין שהוכרז לבלשאצר: ממלכתו עמדה להינתן למעצמה אחרת.

האמירה ש«בבל נפלה» בשנת 539 לפנה״ס אינה אומרת שהעיר נחרבה עד היסוד באותה עת.

בבל ממשיכה להתקיים תחת שלטון הפרסים.

מה שנעלם בשנת 539 לפנה״ס הוא האימפריה הנאו־בבלית כמעצמה עצמאית.

הבהרה זו מאפשרת להבין טוב יותר את דָּנִיֵּאל 5.28: הטקסט מכריז בראש ובראשונה על העברת הריבונות.

יש למקם גם את דניאל ה׳ במסגרת הספר כולו.

בפרק ב׳ ראה נבוכדנצר צלם עצום.

דניאל הסביר לו:

«אתה הוא ראש הזהב.» (דָּנִיֵּאל 2.38)

ואז הוסיף:

«ואחריך תקום מלכות אחרת.» (דָּנִיֵּאל 2.39)

דניאל ה׳ מתאר בדיוק את המעבר הגדול הראשון הזה.

השלטון הבבלי מגיע לקצו.

הממלכה ניתנת «למדים ולפרסים».

דניאל ח׳ מאשר את הקשר הזה כאשר הוא מסביר שהאיל בעל שתי הקרניים מייצג:

«את מלכי מדי ופרס». (דָּנִיֵּאל 8.20)

לכן עדיף להבין כאן מעצמה מדו־פרסית אחת, המורכבת משני מרכיבים, ולא שתי אימפריות נבואיות עצמאיות לחלוטין המופיעות בזו אחר זו בין בבל ליוון.

בהמשך יזהה דניאל ח׳ את הצפיר המפיל את האיל עם המעצמה היוונית.

כך נעשה הרצף ברור במיוחד:

בבל → מדי ופרס → יוון.

דניאל ה׳ מהווה את הרגע ההיסטורי שבו מתחיל הרצף שהוכרז קודם לכן.

הפרק מסתיים בקושי:

«ודריווש המדי קיבל את המלכות, בהיותו כבן שישים ושתיים שנה.» (דָּנִיֵּאל 5.31)

המקורות ההיסטוריים הידועים מייחסים בבירור את כיבוש בבל לכורש השני.

לעומת זאת, כיום הם אינם מאפשרים לזהות בוודאות דמות בשם «דריווש המדי» המתאימה לכל הנתונים שבספר דניאל.

הוצעו כמה פתרונות: מושל שהפעיל סמכות תחת כורש, גוברו, אוגברו, כורש עצמו, או שליט מדי המוכר ממסורת שהועברה בידי קסנופון.

אף אחת מן ההצעות הללו אינה מוכחת במידה מספקת כדי להציגה כוודאית.

עם זאת, פרט אחד בטקסט ראוי לתשומת לב: דניאל אינו אומר שדריווש כבש בעצמו את בבל. הוא אומר שהוא «קיבל את המלכות».

דניאל ט׳ מציין גם שהוא הומלך על «מלכות הכשדים».

לכן ייתכן שמדובר בסמכות שהופעלה תחת ריבונותו העליונה של כורש.

השאלה נותרת פתוחה.

עדיף להכיר בקושי זה מאשר לטעון שיש בידינו פתרון שהמקורות הקיימים כיום אינם מאפשרים לבסס.

דניאל ה׳ אינו מספר רק על היעלמותה של אימפריה עתיקה.

הוא מעלה כמה שאלות החורגות הרבה מעבר להיסטוריה של בבל.

לכוח יש גבולות

בלשאצר מוקף באלף שרים.

שעות אחדות לאחר מכן כוחו נעלם.

כך מזכיר הסיפור שסמכות פוליטית, מרשימה ככל שתהיה, לעולם אינה מוחלטת.

הכרת אזהרה כרוכה באחריות

אשמתו של בלשאצר חמורה יותר בשל המילים האלה:

«אף כי ידעת את כל זאת».

הוא הכיר את סיפורו של נבוכדנצר.

הוא ידע לאן עלולה הגאווה להוביל.

אך הוא לא למד מכך דבר.

אין להפוך את הקודש למושא ללעג

כלי המקדש הופכים לכלי המשתה.

חילול הקודש הזה מגלה דבר עמוק יותר: בלשאצר מתנהג כאילו ניצחונה הקודם של בבל מעניק לו את הזכות לבוז לעד לאלוהי ישראל.

הופעת הכתובת משיבה בדיוק ליומרה הזאת.

מראית העין עלולה להטעות

בתחילת הלילה בלשאצר נראה רב־עוצמה.

דניאל נראה רק כגולה זקן שנשכח בידי החצר.

בסוף הלילה דניאל נשאר, בעוד שכוחו של בלשאצר נעלם.

כך הופך הסיפור את מראית העין.

• בלשאצר הוא דמות היסטורית, בנו של המלך נבונאיד, שהחזיק בסמכות חשובה בבבל.
• החטא המרכזי במשתה הוא חילול כלי המקדש, יחד עם האדרת האלילים.
• מנא פירושו שהמלכות נמנתה והגיעה לקצה.
• תקל פירושו שבלשאצר נשקל ונמצא חסר.
• פרס מכריז על חלוקת הממלכה ועל העברתה למדים ולפרסים.
• בבל נופלת בשנת 539 לפנה״ס, מבלי להיחרב באותה עת.
• דניאל ה׳ מתאים למעבר הגדול הראשון שעליו הכריז הצלם בדניאל ב׳.
• דניאל ח׳ מציג את המדים והפרסים כמעצמה אחת, המסומלת באיל בעל שתי קרניים.
• זהותו המדויקת של דריווש המדי נותרת בלתי ודאית.
• המסר המרכזי נותר המסר של הספר כולו: למעצמות האנושיות יש זמן וגבולות; אלוהים נשאר ריבון על ההיסטוריה.

הפניות מקראיות מצוטטות

1 שְׁמוּאֵל 2.3 ; דָּנִיֵּאל 1.1-2 ; דָּנִיֵּאל 2.20-21 ; דָּנִיֵּאל 2.31-39 ; דָּנִיֵּאל 4.31-37 ; דָּנִיֵּאל 5.1-31 ; דָּנִיֵּאל 6.7-15 ; דָּנִיֵּאל 8.3-8 ; דָּנִיֵּאל 8.20-21 ; דָּנִיֵּאל 9.1.