בדניאל ו׳, למרות צו האוסר להתפלל תחת איום מוות, דניאל נשאר נאמן לאמונתו וממשיך בתפילותיו. לאחר שהוא מושלך לגוב האריות, אלוהים מגן עליו בדרך נס. הסיפור מדגיש שהאמונה נשענת על ביטחון מתמשך באלוהים, גם כאשר התוצאה אינה ידועה.
בבל נפלה.
כוח חדש שולט כעת בממלכה.
אבל דניאל עדיין שם.
ככל הנראה הוא כבר אדם מבוגר, ובכל זאת, למרות חילופי המלכים והאימפריות, הוא ממשיך לשרת בנאמנות.
המלך דריווש בוטח בו כל כך עד שהוא שוקל להפקיד בידיו אחריות גדולה עוד יותר.
הדבר מעורר את קנאתם של כמה מן הממונים.
לכן הם מחפשים פגם בחייו של דניאל.
שחיתות?
שקר?
רשלנות?
הם אינם מוצאים דבר.
לבסוף הם מבינים שכדי להפיל את דניאל, יהיה עליהם להשתמש נגדו דווקא במה שהוא מקור כוחו:
נאמנותו לאלוהים.
דניאל כנראה כבר לא היה איש צעיר
באיורים רבים דניאל מתואר כאיש צעיר כאשר הוא מושלך לגוב האריות.
אולם ככל הנראה לא כך היה.
דניאל הובא לבבל עשרות שנים קודם לכן, בתחילת השלטון הבבלי.
כאשר בבל נופלת בשנת 539 לפנה״ס, חלפו יותר משישים שנה מאז בואו.
המקרא אינו מציין את גילו המדויק.
אך אם מקבלים את ההשערה שהוא הוגלה בסביבות גיל 14, ייתכן שדניאל היה כבן 80 בזמן אירועי פרק ו׳.
הדבר משנה את האופן שבו אנו מדמיינים את הסצנה.
האיש המושלך אל האריות כנראה אינו גיבור צעיר שרק מתחיל לגלות את האמונה.
זהו אדם המתהלך עם אלוהים כבר עשרות שנים.
יש לארגן את הממלכה החדשה.
דריווש ממנה 120 ממונים ומציב מעליהם שלושה פקידים בכירים.
דניאל הוא אחד משלושת האנשים האלה.
עד מהרה הוא מתבלט.
הוא ממלא את תפקידו היטב כל כך ומתגלה כאמין כל כך, עד שהמלך שוקל להפקיד בידיו את ניהול הממלכה כולה.
אך ההצלחה הזאת אינה מוצאת חן בעיני כולם.
הממונים האחרים נעשים קנאים.
לכן הם מתחילים לחקור את דניאל.
הם מחפשים דבר שיוכל לשמש אותם כדי להאשים אותו.
אבל הם נתקלים בבעיה.
הם אינם מוצאים דבר.
דניאל אינו מושחת.
הוא אינו מזניח את עבודתו.
הוא אינו מועל בכספי הממלכה.
הוא ממלא את אחריותו כראוי.
אויביו מגיעים אז למסקנה מפתיעה:
אם הם רוצים להביא להרשעתו של דניאל, יהיה עליהם להשתמש באמונתו נגדו.
הממונים באים אל המלך דריווש.
הם מציעים לו חוק חדש.
במשך שלושים יום אסור לאיש להפנות תפילה או בקשה אל אל או אל אדם כלשהו מלבד המלך.
מי שיפר את הצו יושלך לגוב האריות.
המלכודת מתוחכמת.
החוק מחניף לדריווש.
במשך שלושים יום הוא נעשה מרכזן של כל הבקשות.
המלך מסכים.
הצו נחתם.
ואויביו של דניאל יודעים בדיוק מה עומד לקרות.
דניאל שומע שהצו נחתם זה עתה.
מה יעשה?
האם יפסיק להתפלל למשך שלושים יום?
האם יסתתר?
האם יתגרה במלך בפומבי?
לא.
דניאל חוזר לביתו.
הוא פותח את חלונותיו לכיוון ירושלים.
הוא כורע על ברכיו.
ומתפלל.
שלוש פעמים ביום.
אך דניאל ו׳ מוסיף פרט חיוני:
«כפי שהיה עושה קודם לכן».
אלה אולי המילים החשובות ביותר בכל הסיפור.
דניאל אינו מתחיל להתפלל כדי להתריס נגד דריווש.
הוא כבר התפלל לפני הצו.
הוא אינו מנסה לארגן מחאה.
הוא פשוט ממשיך את חייו עם אלוהים.
המשבר אפוא אינו יוצר את נאמנותו.
הוא חושף נאמנות שכבר הייתה קיימת.
דניאל נמצא הרחק מאוד מירושלים.
העיר נכבשה ובית המקדש שלה נחרב.
ובכל זאת, כאשר דניאל מתפלל, הוא פונה לכיוונה.
מדוע?
זמן רב קודם לכן, בעת חנוכת בית המקדש, שלמה העלה את האפשרות שבני ישראל יילקחו יום אחד בשבי.
הוא ביקש מאלוהים לשמוע את אלה אשר מארץ גלותם יתפללו לכיוון ארצם וירושלים.
דניאל נמצא בדיוק במצב הזה.
הפנייה לירושלים אינה אומרת שאלוהים שוכן רק בעיר הזאת.
ירושלים מייצגת את הבטחותיו של אלוהים.
היא מזכירה את בריתו ואת תקוות השיבה.
לכן, גם כאשר הכול נראה אבוד, דניאל ממשיך להביט לכיוון ההבטחה.
לאויביו של דניאל נותר רק להמתין.
הם תופסים אותו בשעת תפילה.
לאחר מכן הם באים אל דריווש.
המלכודת נסגרת.
המלך מבין שעשו בו מניפולציה.
דניאל יקר בעיניו, והוא מחפש במשך שעות דרך להצילו.
אך הממונים מזכירים לו שהצו נחתם.
המלך שנראה כל־יכול מגלה אז דבר מוזר:
הוא אפילו אינו מסוגל להציל את האיש שאותו הוא רוצה להציל.
החוק שלו עצמו הפך למלכודת עבורו.
דניאל חייב להיות מושלך לגוב האריות.
לפני שדניאל נסגר בגוב, דריווש אומר לו:
״אלוהיך, אשר אתה עובד אותו בהתמדה, יציל אותך.״
לאחר מכן דניאל מושלך לגוב.
אבן סוגרת את הפתח.
היא נחתמת.
מנקודת מבט אנושית, נראה שהסיפור הסתיים.
דניאל סגור בפנים.
האריות שם.
המלך אינו יכול עוד להתערב.
דריווש חוזר לארמון.
אך הוא אינו מצליח לאכול או לישון.
במשך כל הלילה, הכתוב כמעט אינו מספר דבר על המתרחש בגוב.
צריך להמתין עד הבוקר.
עם עלות השחר דריווש ממהר אל הגוב.
הוא קורא לדניאל בקול מודאג:
״דניאל, עבד האל החי, האם אלוהיך [...] היה יכול להצילך מן האריות?״
ופתאום...
קול משיב.
דניאל חי.
הוא מסביר:
״אלוהי שלח את מלאכו וסגר את פי האריות.״
המלך מצווה מיד להוציא את דניאל.
בודקים את גופו.
אין כל פציעה.
דניאל בילה את הלילה עם האריות.
ובכל זאת, הוא חי.
איזה מלאך הגן על דניאל?
דניאל מצהיר:
״אלוהי שלח את מלאכו.״
אך המקרא אינו מציין את שמו.
האם היה זה גבריאל?
מיכאל?
מלאך אחר?
איננו יודעים.
לכן עדיף שלא לנסות לזהות בוודאות את המלאך הזה.
המסר של הכתוב פשוט הרבה יותר:
אלוהים לא נטש את דניאל בגוב.
דניאל בוטח באלוהים.
ואלוהים מציל אותו בדרך נס.
האם ניתן אפוא להסיק:
״אם תהיה לי אמונה מספקת, אלוהים תמיד ימנע ממשהו רע לקרות לי״?
לא.
הברית החדשה כנראה רומזת לדניאל כאשר היא מדברת על מאמינים אשר באמונה ״סגרו פי אריות״.
אך כמה שורות לאחר מכן, עברים י״א מדבר גם על מאמינים נאמנים שנכלאו, עונו ואף נהרגו.
אחדים ניצלים.
אחרים נשארים נאמנים עד המוות.
ובכל זאת, כולם מוצגים כדוגמאות לאמונה.
דניאל ג׳ כבר הראה את אותו העיקרון.
שדרך, מישך ועבד־נגו ידעו שאלוהים יכול להציל אותם מן הכבשן.
אך הם החליטו להישאר נאמנים גם אם לא יעשה זאת.
האמונה אינה אומרת אפוא:
״אלוהים חייב לעשות את מה שאני מבקש ממנו.״
משמעותה היא:
״אני בוחר לבטוח בו, גם כאשר עדיין אינני יודע מה תהיה התוצאה.״
דניאל ג׳ ודניאל ו׳ דומים מאוד זה לזה.
אך יש ביניהם הבדל מעניין.
בדניאל ג׳ המלך מצווה לעשות דבר שאלוהים אוסר:
להשתחוות לצלם.
שלושת האנשים מסרבים.
בדניאל ו׳ המלך אוסר דבר שהנאמנות לאלוהים דורשת:
להתפלל.
דניאל ממשיך.
שני הסיפורים מציגים אפוא שתי דוגמאות המשלימות זו את זו.
כאשר השלטון דורש לעשות דבר שהנאמנות לאלוהים אוסרת, שלושת האנשים אומרים:
לא.
כאשר השלטון אוסר את מה שהנאמנות לאלוהים דורשת, דניאל:
ממשיך.
אך איש מהם אינו מבקש למרוד.
הם מכבדים את השלטון כל עוד הוא אינו מבקש לתפוס את מקומו של אלוהים.
לאחר הצלתו של דניאל, דריווש מצווה להשליך לגוב את האנשים שהאשימו אותו יחד עם משפחותיהם.
קטע זה קשה.
הדבר משקף את קשיחותו של העולם הפוליטי בעת העתיקה.
אין להבין מכך שהמקרא מבקש מאיתנו לנהוג כך.
להפך, התורה שניתנה לישראל קבעה את עקרון האחריות האישית: אין להמית ילדים בגלל חטאי הוריהם.
עם זאת, הסיפור מציג היפוך נורא.
האנשים שהכינו את הגוב עבור דניאל נעשים קורבנות המלכודת שלהם עצמם.
הוא גם מראה שהאריות היו מסוכנים באמת.
דניאל לא שרד משום שהאריות היו מאולפים.
לאחר האירועים האלה דריווש שולח מסר לעמי ממלכתו.
הוא מכריז שאלוהי דניאל הוא:
״האל החי״
וכי:
״מלכותו לא תישחת לעולם״.
הניגוד יוצא דופן.
שעות אחדות קודם לכן טענו הממונים שחוק מדי ופרס אינו ניתן לשינוי.
אך החוק הזה נועד רק ל...
שלושים יום.
דריווש מדבר כעת על מלכות אחרת.
מלכות שלעולם לא תיעלם.
החוקים האנושיים חולפים.
מלכים חולפים.
אימפריות חולפות.
מלכות אלוהים עומדת לעד.
דניאל כנראה לא התחיל להתפלל שלוש פעמים ביום כאשר שמע שהוא עלול להיות מושלך אל האריות.
הוא כבר התפלל.
זה זמן רב.
זהו לקח חשוב.
לפעמים אנו מדמיינים שנצטרך להפוך לאמיצים כאשר יגיע ניסיון גדול.
אך האומץ נבנה לעיתים קרובות בהחלטות הקטנות של חיי היומיום.
להיות ישרים כאשר קל יותר לשקר.
לעשות את עבודתנו כראוי כאשר איש אינו מסתכל.
לסרב ללכת אחרי קבוצה כאשר יודעים שהיא עושה דבר רע.
לשמור זמן לאלוהים גם כאשר דברים רבים אחרים נראים חשובים יותר.
דניאל לא היה מושלם משום ששרד את האריות.
הוא פשוט בנה, יום אחר יום, חיים שבהם לאלוהים היה מקום ממשי.
לכן, כאשר הגיע הצו, דניאל לא היה צריך להמציא דרך חיים חדשה.
הוא פשוט המשיך:
«כפי שהיה עושה קודם לכן».
1. דניאל היה כנראה אדם מבוגר.נאמנותו נבנתה במשך עשרות שנים.
2. דניאל היה גם מנהל מצוין.אויביו אינם מוצאים בו לא שחיתות ולא רשלנות.
3. אויביו משתמשים באמונתו כדי ללכוד אותו.הם יודעים שדניאל לא יוותר בקלות על יחסיו עם אלוהים.
4. דניאל מתפלל ״כפי שהיה עושה קודם לכן״.הוא אינו מחפש לא התגרות ולא עימות.
5. נאמנות בניסיונות גדולים נבנית בחיי היומיום.דניאל היה נאמן זמן רב לפני שנכנס לגוב.
6. אלוהים שולח מלאך לסגור את פי האריות.הכתוב אינו מגלה את זהותו של המלאך.
7. האמונה אינה מבטיחה תמיד הצלה גופנית.משמעותה להישאר נאמנים גם כאשר התוצאה אינה ידועה.
8. דניאל ג׳ ודניאל ו׳ משלימים זה את זה.חבריו מסרבים לעשות את מה שאלוהים אוסר; דניאל ממשיך לעשות את מה שנאמנותו לאלוהים דורשת.
9. החוקים והממלכות האנושיים הם זמניים.אפילו האימפריות החזקות ביותר נעלמות בסופו של דבר.
10. מלכות אלוהים עומדת לעד.זהו בסופו של דבר המסר שדריווש עצמו מכריז.
גרסה זו לבני נוער מאפשרת לגלות את עיקרי דניאל ו׳.
הגרסה הפדגוגית מעמיקה בנאמנותו של דניאל, בתפילתו, במלכודת שטמנו הממונים ובהצלתו.
הגרסה האקדמית מאפשרת ללמוד ביתר דיוק את גילו של דניאל, את זהותו של דריווש המדי, את המנהל המדי־פרסי, את חוק מדי ופרס, את התפילה לכיוון ירושלים, את גוב האריות, את התערבות המלאך וכן את ההקבלות לדניאל ג׳ ולעברים י״א.
גוב האריות הוא הרגע הדרמטי ביותר בדניאל ו׳.
אך ייתכן שאין זה הרגע החשוב ביותר.
הסוד האמיתי של הפרק מתגלה עוד לפני האריות.
האויבים בוחנים את עבודתו של דניאל.
הם אינם מוצאים שום שחיתות.
הם בוחנים את אמונתו.
הם מגלים נאמנות עקבית.
ואז מגיע הצו.
דניאל אינו נעשה לפתע אמיץ.
הוא פשוט ממשיך להתפלל.
הגוב אינו יוצר את נאמנותו של דניאל.
הוא חושף אותה.
הפעם אלוהים בוחר לסגור את פי האריות.
אך דניאל בחר להיות נאמן לפני שידע כיצד יסתיים הסיפור.
וכאשר הכול מסתיים, דריווש מבין דבר שהאריות עצמם הוכיחו זה עתה:
למלכים אנושיים יש כוח מוגבל.
לעומת זאת, אלוהי דניאל הוא:
״האל החי [...] מלכותו לא תישחת לעולם״.