יהודה איש קריות, אחד משנים העשר

יהודה איש קריות נמנה במלואו עם קבוצת שנים העשר שישוע בחר. שמו מופיע ברשימות השליחים שמוסרות הבשורות הסינופטיות, שם הוא מוזכר לרוב אחרון, בציון שהוא זה שמסר את ישוע (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 10.2-4, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 3.13-19, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 6.12-16). לאחר מותו הוא נעלם מהרשימה שבתחילת מעשי השליחים, שבה נכנס מתתיהו במקומו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.13-26).

חשוב להדגיש שיהודה לא היה לא תלמיד חולף ולא סתם אוהד. הוא השתייך למעגל הקרוב ביותר של הרבי. הוא שמע את תורתו, ראה את נסיו, חלק את חיי היום־יום של הקבוצה וקיבל, כמו האחרים, מקום בחבורת השליחים. דווקא זה מה שמחמיר כל כך את בגידתו: היא אינה באה מאויב חיצוני, אלא מאדם שהתקבל לאינטימיות של המשיח (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.18, תְהִלִּים 41.9).

יוחנן מוסר אמירה חזקה במיוחד של ישוע: “הלא אני בחרתי בכם, שנים העשר? ואחד מכם שטן” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.70-71). אמירה זו מראה שיהודה אכן נבחר על ידי ישוע עצמו. השאלה אפוא אינה אם היה באמת אחד משנים העשר, אלא מדוע ישוע בחר בו והשאיר אותו בקבוצה זו עד הסוף.

הבשורות מתעכבות פחות על חייו האישיים של יהודה. בניגוד לפטרוס, לאנדרי, ליעקב, ליוחנן, לפיליפוס או למתי, קריאתו אינה מסופרת. אנו יודעים רק שהוא נקרא יהודה איש קריות ושהוא מכונה בן שמעון (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.2, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.26). כינויו מבדיל אותו מאנשים אחרים בשם יהודה המוזכרים בברית החדשה.

למרות איפוק זה, כמה פרטים בולטים בבירור. יהודה החזיק את הקופה המשותפת של הקבוצה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.6, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.29). הוא מילא אפוא תפקיד מעשי חשוב, שהניח אמון מסוים מצד — הצג את ההגדרה של INF231 שאר התלמידים. דבר אינו מרמז שחשדו בו. להפך, בסעודה האחרונה, כשישוע מדבר אליו, סבורים התלמידים שהוא יוצא לקנות את הנחוץ לחג או לתת משהו לעניים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.27-29). הדבר מראה שבעיני הקבוצה נשאר יהודה אדם ראוי לאמון.

יוחנן מוסר עם זאת פרט מכריע: יהודה היה גנב, והיה לוקח את מה שהושם בקופה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.4-6). הטקסט אינו מפרט כיצד נודע הדבר בהמשך, אך יוחנן קובע אותו בבירור. זה מסייע להבין טוב יותר את ההיגיון הפנימי של הדמות. הבגידה אינה צצה בלב שנשאר בריא עד אז; היא מופיעה כתוצאה של שחיתות שכבר השתרשה.

הבשורות מראות במפורש שלכסף היה תפקיד בהחלטתו של יהודה. הוא הלך אל ראשי הכוהנים ושאל אותם מה ירצו לתת לו אם ימסור להם את ישוע; הם שקלו לו אז שלושים כספי כסף (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.14-16). מבחינה זו, תאוות הבצע היא אכן אחד ממניעי בגידתו. עדותו של יוחנן על גניבות מהקופה המשותפת מאשרת כיוון זה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.6).

ואולם ייתכן שהכסף לא היה הגורם היחיד. תלמידים אחדים עוד קיוו לגאולה מדינית של ישראל. לאחר הצליבה מתוודים תלמידי עמאוס על אכזבתם: “אנחנו קיווינו שהוא זה העתיד לגאול את ישראל” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.21). דברים אלה מראים שיש שציפו מן המשיח להתערבות גלויה, לאומית ומדינית. לפיכך אין זה בלתי אפשרי שגם יהודה שיתף, לפחות בחלקו, ציפייה כזאת.

אם כך היה, ייתכן שהתאכזב מיחסו של ישוע, שסירב לתת להמליך אותו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.15) ולא התאים להיגיון של התנועות הלאומניות או הקנאיות של זמנו. מבלי יכולת לקבוע זאת בוודאות, אפשר אפוא להעלות על הדעת שבגידתו נולדה ממספר גורמים שחברו יחד: אהבת הכסף, אכזבה ממשיח שלא תאם את ציפיותיו, ושחיתות מוסרית ותיקה. הבשורות מוסיפות לכך את פעולת השטן. לוקס אומר שהשטן נכנס ביהודה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.3-4), ויוחנן מבהיר שהשטן כבר שם בלבו את התכנית למסור את ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.2). השפעה שטנית זו אינה מוחקת את אחריותו של יהודה; היא מראה דווקא שלבו הניח לרע להשתרש במקום לדחות אותו.

המנהיגים הדתיים חיפשו כבר זמן מה דרך לתפוס את ישוע בלי לגרום למהומה בקרב העם (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.3-5, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.1-2, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.1-2). שירותו הציבורי של ישוע, גינוייו את הצביעות הדתית והסמכות שהפעיל על ההמונים הפכו אותו לאיום בעיני הסנהדרין — הצג את ההגדרה של INF003. הם היו זקוקים אפוא להזדמנות נוחה כדי לתפוס אותו הרחק מההמון.

בהקשר זה מקבלת הצעתו של יהודה את מלוא חשיבותה. לוקס מספר שיהודה הלך ודן עם ראשי הכוהנים ועם שרי המשמר כיצד למסור להם את ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.3-6). אין זו אפוא רק בגידה מוסרית; זו גם שיתוף פעולה מעשי עם הרשויות שביקשו להעלים את המשיח. יהודה נתן להם את מה שלא היה להם: גישה שקטה אל הרבי, הרחק מההמון, במקום ובשעה נוחים.

תפקידו של יהודה לא היה לאפשר זיהוי בלתי אפשרי, כאילו ישוע היה אלמוני, אלא להקל על מעצר ללא מהומת עם. ישוע לימד בפומבי במקדש (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.55), אך מעצרו לאור היום לעיני ההמונים עלול היה לעורר תגובות בלתי צפויות. יהודה סיפק אפוא את ההזדמנות המבוקשת, בכך שהוביל את הכוח למקום שאליו נהג ישוע לפרוש עם תלמידיו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.39, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.1-5).

מתי הוא האוונגליסט היחיד שמציין את הסכום שהוסכם בין יהודה לראשי הכוהנים: שלושים כספי כסף (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.14-16). לפרט זה משמעות סמלית רבה. בברית הישנה שלושים כספי כסף הם מחירו של עבד (שְׁמֹות 21.32). המשיח מוערך כך במחיר הזעום של משרת שנפגע או אבד. הניגוד מזעזע בין כבודו של ישוע לבין הסכום שתמורתו הוא נמסר.

מתי קושר לאחר מכן סכום זה לנבואת זכריה, שבה מקבל הנביא שלושים כספי כסף כשכר מבוזה ואז משליך אותם אל בית הנצחי — הצג את ההגדרה של INF038 עבור היוצר (זְכַרְיָה 11.12-13). לכן, לאחר חרטתו של יהודה, החזרת הכסף וקניית שדה היוצר, רואה מתי בכך את התגשמות הכתוב (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.9-10). אף שמתי מזכיר את ירמיהו, נראה שהוא מקבץ כאן כמה נושאים נבואיים, בייחוד אלה של זכריה וירמיהו סביב היוצר, המשפט והשדה (יִרְמְיָהוּ 18.1-6, יִרְמְיָהוּ 19.1-13, יִרְמְיָהוּ 32.6-15).

באשר לערכם האמיתי של שלושים אלה, קשה להיות מדויקים לחלוטין. עם זאת הם היו סכום צנוע יחסית בקנה מידה של ראשי הכוהנים, אף שיכלו להיראות משמעותיים לאדם מן העם. הניגוד לשמן הנרד היקר ששפכה מרים בולט, שכן שמן זה מוערך בשלוש מאות דינרים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.3-5). זה מחזק את הרעיון שבגידתו של יהודה כנראה אינה ניתנת להסבר בכסף בלבד. סכום מוגבל כל כך אינו נראה מספיק כדי להסביר לבדו מעשה כזה.

מותו של יהודה — הצג את ההגדרה של INF315 מסופר באופן שונה אצל מתי ואצל לוקס. מתי אומר בפשטות שיהודה, לאחר שהשליך את כספי הכסף במקדש, פרש והלך ונתלה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.5). לוקס, במעשי השליחים, קובע מצידו שיהודה נפל על פניו, בקע באמצע וכל מעיו נשפכו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.18). בקריאה ראשונה שני תיאורים אלה עשויים להיראות בלתי עולים בקנה אחד.

ואולם אפשר להבין אותם כמשלימים ולא כסותרים. מתי מזכיר את מעשה ההתאבדות הראשוני; לוקס מתאר את מצב הגופה שנמצאה לאחר מכן. אפשר לשער שיהודה נתלה במקום תלול, ושלאחר מכן גופו נפל והתבקע. הסבר זה נותר השערת איחוד, אך הוא מאפשר להסביר את שני הטקסטים מבלי להקריב אף אחד מהם.

כך או כך, שני הסיפורים מסכימים בעיקר: סופו של יהודה דרמטי, מבייש וקשור קשר הדוק למחיר בגידתו. מתי מדגיש את חרטתו, את וידויו — “חטאתי בהסגירי דם נקי” — ואת התאבדותו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.3-5). לוקס מדגיש מצידו את אופיו הפומבי והמסעיר של מותו, עד כדי כך שהמקום נודע לכול (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.19). שתי נקודות המבט משלימות אפוא זו את זו יותר משהן מנוגדות.

קושי נראה נוסף נוגע לקניית שדה היוצר. לפי מתי, יהודה החזיר את שלושים כספי הכסף לראשי הכוהנים, והם אלה שהחליטו להשתמש בסכום לקניית שדה היוצר כדי לקבור בו זרים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.3-8). ובכל זאת אומר לוקס על יהודה: “האיש הזה קנה שדה בשכר העוולה” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.18).

הפתרון הפשוט ביותר הוא להכיר בכך שלוקס אינו מתכוון לתאר את העסקה במונחים משפטיים, אלא ליחס את השדה ליהודה משום שנקנה בכסף שבא מחטאו. הכוהנים ביצעו בפועל את הרכישה, אך השדה נשאר קשור ליהודה במקורו המוסרי. זהו כספו, מחיר בגידתו, ששימש לרכישה זו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.18-19).

דרך דיבור זו תואמת את הנהוג במקרא. נאמר על שלמה שבנה את בית המקדש, אף שפועלים ביצעו את העבודות (1 מְלָכִים 6.1-14, 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 3.1). כמו כן נאמר על תושבי ירושלים שצלבו את ישוע, בעוד שהחיילים הרומיים — הצג את ההגדרה של INF004 הם שתלו אותו בפועל על הצלב (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.24, מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.23). לכן מוצדק ליחס פעולה למי שהוא סיבתה העמוקה. כמו כן סביר שהשלושים כספי הכסף לא הספיקו בפני עצמם לכסות את מלוא עלות הקרקע, ושהרשויות הדתיות השלימו את הסכום הדרוש. אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שהשדה נרכש בשכר העוולה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.6-8).

קטע קרקע זה נקרא גם שדה היוצר וגם שדה הדם (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.8, מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.19). השם הראשון נראה קשור לשימוש הקדום במקום; השני מזכיר גם את מקור הכסף וגם את סופו הטרגי של יהודה. מתי רואה בכך את התגשמות הכתובים בקשר לשלושים כספי הכסף ולשדה היוצר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.9-10, זְכַרְיָה 11.12-13).

השאלה המרכזית נותרת כדלהלן: האם המשיח ישוע ידע, כשבחר ביהודה, שזה עתיד לבגוד בו? עדות הבשורה על פי יוחנן מובילה בתוקף להשיב בחיוב. יוחנן קובע שישוע ידע מן ההתחלה מי הם אלה שלא האמינו ומי הוא זה שימסור אותו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.64). כמה פסוקים מאוחר יותר מצהיר ישוע: “הלא אני בחרתי בכם, שנים העשר? ואחד מכם שטן” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.70-71).

קטעים נוספים אצל יוחנן מצביעים באותו כיוון. ישוע מכיר את נתנאל עוד לפני שהלה ניגש אליו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.47-48). אין לו צורך שיעידו לו על בני אדם, כי הוא יודע מה באדם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.24-25). הוא קולט את מחשבות ההמון ואת הלחישה הפנימית של תלמידיו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.15, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.61). יוחנן מציג כך את ישוע כדבר שנעשה בשר, המגלה ידיעה העולה על זו של אדם רגיל (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.1, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.14).

יש להבין ידיעה זו לאור ההתגלמות. ישוע נטל באמת את המצב האנושי: הוא מתפלל כל הלילה לפני שבחר את שנים העשר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 6.12-13), הוא גדל בחכמה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 2.52) וחי בתלות באב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 5.19, אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 2.6-8). עם זאת, לפי עדותו המפורשת של יוחנן, קשה לטעון שלא ידע עד הרגע האחרון מה עתיד יהודה לעשות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.21). נראה דווקא שישוע מגלה אז בפומבי את מה שכבר ידע.

אם ישוע ידע מה יעשה יהודה, מדוע בחר בו מבין שנים העשר ומדוע השאיר אותו עד הסוף? ראשית, יש לשלול את הרעיון של טעות בשיקול הדעת. ישוע לא טעה ביהודה. בחירתו של אדם זה אינה נובעת לא מבורות ולא מחוסר הבחנה. היא משתלבת במהלכה של שליחות המשיח עצמה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.64, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.70-71).

שנית, השארתו של יהודה בין שנים העשר תורמת להתגשמות הכתובים. בסעודה האחרונה מצטט ישוע את המזמור המדבר על בגידת מקורב החולק את לחמו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.18, תְהִלִּים 41.9). השארה זו אינה מעידה אפוא על חולשה של ישוע, אלא על הכרתו המלאה בדרך שעליו ללכת עד הצלב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.17-18, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 17.12).

לבסוף, ישוע מניח ליהודה להגיע עד סוף אחריותו שלו. הוא אינו מגרש אותו עם הסימנים הראשונים של רעתו, אלא נותן לו זמן לגלות את מה שהוא נושא בלבו. יהודה מקבל את אותן תורות כמו האחרים, יושב לאותו שולחן ונהנה עד הסוף מסבלנותו של הרבי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.20-25, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.21-27). הדבר מדגיש הן את סבלנותו של ישוע הן את חומרת הקשחת לבו של יהודה.

הסעודה האחרונה מאירה במיוחד את הקשר בין נבואה לאחריות. ישוע מצהיר: “אוכל לחמי הגדיל עלי עקב” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.18-19), וחוזר בכך על (תְהִלִּים 41.9). בגידתו של יהודה אינה אפוא תאונה בלתי צפויה, אלא אירוע שאלוהים כבר ידע אותו והוכרז בכתוב.

אין פירוש הדבר שיהודה נשלל מחירות. המקרא קובע גם שאלוהים יודע מראש את מה שעתיד לקרות וגם שהאדם נותר אחראי למעשיו (יְשַׁעְיָהוּ 46.9-10, יְשַׁעְיָהוּ 55.10-11). ישוע אומר שהכתוב חייב להתגשם, אך הוא מצהיר גם: “אוי לאותו אדם שבידו נמסר בן האדם” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.24). יהודה פועל אפוא בחופשיות, ותוך כדי כך מגשים את מה שאלוהים הכריז.

הבשורות מראות זאת גם בהתקשחות הדרגתית. השטן שם תחילה בלבו את התכנית למסור את ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.2), ואחר כך שוקע יהודה עמוק יותר בהחלטתו עד הרגע שבו השטן נכנס בו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.27). אין זו כפייה מכנית, אלא כניעה רצונית לרע. כך מופיעות יחד ריבונות אלוהים ואשמת האדם בדרמה של הייסורים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.23, אִגֶּרֶת יַעֲקֹב 1.13).