השלטונות היהודיים
השלטונות שהורו לעצור את פטרוס ויוחנן ב־מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.1-3 הם קבוצה של מנהיגים דתיים בעלי השפעה רבה במיוחד. לוקס מזכיר שלוש קבוצות נפרדות: הכוהנים, שר בית המקדש והצדוקים. התערבותם מסייעת להבין טוב יותר את יחסי הכוחות שהיו בירושלים בראשית הכנסייה.
1- הכוהנים
״הכוהנים״ הם אלה שערכו את העבודה היומית בבית המקדש. חלקם השתייכו למשפחות הכהונה בעלות ההשפעה הרבה ביותר, וכמה מהם ישבו בסנהדרין. תפקידם העניק להם סמכות רבה על חיי הדת של העם.
בית המקדש היה מרכז החיים היהודיים. ראיית שני גלילים מלמדים בפומבי בחצרותיו, מושכים המונים ועושים אותות ומופתים, יכלה להיתפס כערעור על סמכותם. ראשי הכהונה כבר מילאו תפקיד מכריע במשפטו של ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.47-53; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.13-14), ועתה הם נמצאים מול תלמידיו.
2- שר בית המקדש
לוקס מזכיר גם את ״שר בית המקדש״ (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.1). ככל הנראה היה זה ראש המשמר בית המקדש, אישיות חשובה מאוד בהיררכיה היהודית. לפי מקורות יהודיים, ובמיוחד המשנה, פיקח בעל תפקיד זה על הלוויים שהופקדו על הביטחון ועל שמירת הסדר בתחום המקדש.
הוא לא היה קצין של הרשות הרומית, אלא איש רשות יהודי. תפקידו היה למנוע כל הפרת סדר העלולה למשוך את התערבות השלטונות הרומיים. דרגתו הייתה גבוהה במיוחד, מיד אחרי דרגת הכהן הגדול.
מעצרם של פטרוס ויוחנן לא היה אפוא יוזמה מאולתרת, אלא פעולה רשמית שנעשתה בידי השלטונות המוכרים של בית המקדש.
3- הצדוקים
לוקס מדגיש בעיקר את נוכחותם של הצדוקים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.1-2). קבוצה זו כללה ברובה את משפחות הכהונה העשירות והמשפיעות ביותר. בדרך כלל קיימו יחסים טובים עם השלטונות הרומיים כדי לשמור על מעמדם המיוחס.
בניגוד להפרושים, הצדוקים דחו כמה תורות חשובות:
- תחיית המתים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 22.23);
- קיומם של מלאכים ורוחות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 23.8);
- מסורות מסוימות שבעל פה שפיתחו הפרושים.
הבשורה שהכריזו השליחים פגעה ישירות באמונותיהם. הכרזה על כך שישוע קם לתחייה הייתה כמו אישור לאותה תורה עצמה שהם נאבקו בה. לכן אין זה מפתיע שלוקס מדגיש את כעסם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.2).
4- התנגדות שישוע כבר פגש
מרשים לראות שאותן קבוצות שתרמו להרשעתו של ישוע נמצאות עתה מול תלמידיו. במובן מסוים, פטרוס ויוחנן ממשיכים את שירות רבם ופוגשים את אותם יריבים.
המשכיות זו עולה בבירור מסיפורי הבשורות. המנהיגים הדתיים ביקשו להשתיק את ישוע (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.53-65); עתה הם מנסים להשתיק את עדיו.
5- הסנהדרין ברקע
אף שסנהדרין עדיין אינו מוזכר במפורש במַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.1-3, הוא כבר מסתמן מאחורי המעצר הזה. למחרת אכן יובאו פטרוס ויוחנן לפני האסיפה העליונה הזאת (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.5-6).
הסנהדרין הורכב מכשבעים חברים, ובהם:
- הכהן הגדול;
- זקני העם;
- ראשי הכוהנים;
- הסופרים ומורי התורה;
- נציגי המפלגות של הצדוקים והפרושים.
תחת השלטון הרומי שמר מוסד זה על סמכות דתית ושיפוטית רחבה, אף שהסמכות לבצע גזר דין מוות הייתה מוגבלת מאוד.
6- דאגה, יותר מאשר עוינות עקרונית בלבד
ההתנגדות של השלטונות היהודיים אינה מוסברת רק בחילוקי דעות תיאולוגיים. כמה גורמים היו אמורים להדאיג אותם:
- הצמיחה המהירה של התנועה הנוצרית (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.41);
- השפעתם ההולכת וגדלה של השליחים על האוכלוסייה;
- הנסים שנעשו בפומבי (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.16);
- הסכנה של תסיסה עממית העלולה להביא להתערבות רומית;
- הערעור המשתמע על סמכותם הדתית שלהם.
כמה שבועות קודם לכן הם חשבו ככל הנראה שצליבתו של ישוע תשים קץ סופי לתנועתו. אך עתה הם מגלים בתדהמה שתלמידיו ממשיכים את מפעלו בביטחון חדש.
7- עימות ראשון שנועד לחזור
מעצר זה פותח סדרה ארוכה של עימותים בין השלטונות היהודיים לשליחים. פטרוס ויוחנן יעמדו כמה פעמים לפני הסנהדרין (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.5-22; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.27-40), סטפנוס יוּרשע למוות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.54-60), ושאול איש טרסוס יהפוך, לפני שבא לאמונה, לאחד מרודפי הכנסייה העיקריים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 8.1-3).
באופן פרדוקסלי, ההתנגדות הזאת רק תסייע להפצת הנצרות, בהתאם לתוכנית שהכריז האדון: ״והייתם לי עדים בירושלים ובכל יהודה ושומרון ועד קצה הארץ״ (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8).
8- הערה מעניינת
לוקס אינו מזכיר כאן את הפרושים. שתיקה זו משמעותית ככל הנראה. נראה שהיריבים העיקריים של השליחים בפרקים הראשונים של מעשי השליחים היו הצדוקים ומשפחות הכהונה ששלטו בבית המקדש. הפרושים, אף שהתנגדו לתנועה הנוצרית בכמה נקודות, נראים לעיתים מתונים יותר, כפי שיראה בהמשך התערבותו של גמליאל (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.34-39). ניואנס זה חשוב להבנת השונות שבין זרמי היהדות במאה הראשונה.
