גזר הדין להלקאת השליחים במַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.40 הוא אירוע משמעותי במיוחד. לאחר התערבותו של , ה מוותר על הוצאתם להורג, אך אינו מסוגל להניח להם ללכת בלי עונש. כך מייצגת ההלקאה הזאת את הרדיפה הגופנית הראשונה שהושתה על השליחים.
-
עונש חוקי שהתורה קבעה
לוקס כותב בפשטות:
«הם קראו לשליחים, הלקו אותם במקלות, אסרו עליהם לדבר בשם ישוע, ושחררו אותם» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.40).
הביטוי היווני שבו נעשה שימוש מציין הלקאה יהודית. לפי תורת משה, אשם יכול היה לקבל עד ארבעים מכות:
«ארבעים יַכֶּנּוּ, לא יוסיף» (דְּבָרִים 25.1-3).
לשם זהירות, כדי שלא לחרוג מהגבול החוקי במקרה של טעות בספירה, הגבילה המסורת היהודית את העונש בדרך כלל לשלושים ותשע מכות (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 11.24). סביר שכל שליח סבל את העונש הזה.
-
השפלה פומבית
העונש הזה לא היה כואב בלבד. היה בו גם ממד של השפלה. להיות מולקה פירושו להיחשב רשמית אדם אשם וחסר ערך.
בעיני חברי ה, העונש הזה אמור היה לשמש אזהרה ולהרתיע מכל הטפה נוספת. ללא ספק קיוו השלטונות שהסבל הגופני ישיג את מה שהאיומים לא הצליחו להשיג.
-
השליחים צועדים בעקבות ישוע
כמה שבועות קודם לכן הולקה ישוע עצמו לפני צליבתו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.26; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.1). עתה חווים השליחים את מה שרבם הודיע להם מראש:
“אם רדפו אותי, גם אתכם ירדפו” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.20).
ישוע גם הזהיר אותם:
«ימסרו אתכם לבתי דין, וב תוכו» (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 13.9).
כך אין הסבל הזה כישלון של שליחותם, אלא התגשמות דברי האדון.
-
תגובה בלתי צפויה
המפתיע ביותר הוא תגובת השליחים:
«והם יצאו משמחים מלפני ה, על שנחשבו ראויים לסבול חרפה בעבור שם ישוע» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.41).
עמדה זו מנוגדת לזו שגילו בעת מעצרו של ישוע, כאשר כולם נמלטו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.56). רוח הקודש שינתה את האנשים האלה מן היסוד.
שמחתם אינה נובעת מן הסבל עצמו, אלא מן הזכות להיות שותפים לסבלות המשיח. רעיון זה יפותח בהמשך על ידי פטרוס:
«אדרבה, שמחו, אתם שותפים לסבלות המשיח» (הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 4.13).
פאולוס יביע את אותה אמונה (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 8.17; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.29).
-
כישלון הסנהדרין
השלטונות הדתיים אוסרים שוב על השליחים לדבר בשם ישוע (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.40). ובכל זאת, כבר בפסוק הבא מציין לוקס:
«וכל יום, במקדש ובבתים, לא פסקו ללמד ולבשר את בשורת ישוע המשיח» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.42).
כך מביא העונש בדיוק את ההפך מן המטרה שביקשו. המכות אינן מכבות את להט השליחים, אלא מחזקות אותו.
-
תחילתה של היסטוריה ארוכה של רדיפות
ההלקאה הזאת פותחת שורה של סבלות שיטביעו את חותמם על כל תולדות הכנסייה הקדומה:
- סטפנוס יסקל באבנים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.58-60);
- יעקב, אחי יוחנן, יוצא להורג (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.2);
- פאולוס עצמו יקבל חמש פעמים את שלושים ותשע המכות של היהודים (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 11.24);
- מספר שליחים ימותו מות קדושים לפי המסורות הקדומות.
סיכום
הדין להלקאת השליחים נראה כניצחון למראית עין של ה. ואולם לוקס מציג את האירוע הזה כניצחון רוחני של התלמידים. אלה שרצו להשתיק את עדי המשיח הצליחו רק להפוך אותם נחושים עוד יותר.
כך מבינים השליחים מעתה שלסבול למען שם ישוע אינו בושה אלא זכות. שמחתם בעיצומן של הרדיפות מגלה כבר את התגשמותן של האשרי שאמר ישוע:
«אשריכם כשיחרפו אתכם וירדפו אתכם ויאמרו עליכם בשקר כל דבר רע למעני» (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 5.11-12).