Le dialogue entre le grand prêtre et Pierre (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.28-33)
לאחר מעצרם ושחרורם הנסי, מובאים השליחים בפעם השנייה בפני ה. לוקס מתאר אז עימות תיאולוגי ורוחני של ממש בין , המיוצגות על ידי הכהן הגדול — כנראה קיפא — לבין השליחים בראשות פטרוס.
-
האשמת הכהן הגדול: סמכות שנויה במחלוקת
הכהן הגדול פותח בהזכרת האיסור שכבר הוצהר קודם לכן:
« Ne vous avons-nous pas expressément défendu d'enseigner en ce nom-là ? » (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.28).
הבעיה העיקרית כאן אינה הנס או התחייה עצמה, אלא הסמכות. ה סבור שיש לו סמכות לאסור את ההכרזה הזאת. בהמשיכם את שליחותם, השליחים מערערים על הסמכות הדתית העליונה של ישראל.
הכהן הגדול מוסיף:
« Vous avez rempli Jérusalem de votre enseignement » (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.28).
הערה זו היא, שלא במתכוון, הודאה בהצלחה יוצאת הדופן של ההכרזה השליחית. למרות האיומים והמעצרים, הבשורה הנוצרית נפוצה ברחבי העיר.
לבסוף הוא מוכיח את השליחים:
« Vous voulez faire retomber sur nous le sang de cet homme » (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.28).
עובדה בולטת: קיפא מסרב אפילו להגות את שמו של ישוע ומדבר רק על «האיש הזה». ובכל זאת, במשפטו של ישוע, אותו כהן גדול הצהיר:
« Il est coupable de mort » (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.66).
כמה שבועות קודם לכן ענה ההמון אף הוא:
« Que son sang retombe sur nous et sur nos enfants » (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.25).
ה מסרב עתה לשאת באחריות שהוא עצמו תבע לעצמו.
-
תשובת פטרוס: לשמוע לאלוהים לפני בני האדם
פטרוס משיב בשם השליחים:
« Il faut obéir à Dieu plutôt qu'aux hommes » (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.29).
Cette phrase constitue l'un des grands principes de la théologie chrétienne. Pierre ne prône pas la révolte contre les autorités civiles ou religieuses ; il affirme simplement que lorsque les commandements humains s'opposent directement aux ordres de Dieu, la fidélité à Dieu doit prévaloir (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.19-20).
-
הכרזה שמרכזה בתחייה
לאחר מכן פטרוס חוזר לעיקר:
« Le Dieu de nos pères a ressuscité Jésus » (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.30).
En parlant du « Dieu de nos pères », il souligne qu'il ne prêche pas une nouvelle religion étrangère au judaïsme, mais l'accomplissement des promesses faites aux patriarches (שְׁמֹות 3.15).
-
האשמה ישירה
פטרוס מוסיף:
« Celui que vous avez fait mourir en le pendant au bois » (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.30).
בניגוד לכהן הגדול, המתחמק מלהזכיר את ישוע בשמו, פטרוס מצביע בבירור על אחריותם של מנהיגי היהודים.
L'expression « pendu au bois » renvoie probablement à דְּבָרִים 21.22-23 et souligne que Jésus a porté la malédiction réservée aux coupables, thème repris plus tard par Paul (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 3.13).
-
הרמתו של המשיח
פטרוס ממשיך:
« Dieu l'a élevé par sa droite comme Prince et Sauveur » (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.31).
נעשה שימוש בשני תארים חשובים:
- נגיד (ארכגוס): מנהיג, מחולל, מוביל הישועה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.15);
- מושיע: תואר השמור בדרך כלל לאלוהים בברית הישנה (יְשַׁעְיָהוּ 43.11).
כך מייחס פטרוס לישוע, במובלע, כבוד אלוהי.
-
מטרת הישועה
הרמתו של המשיח נועדה:
« De donner à Israël la repentance et le pardon des péchés » (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.31).
גם לאחר הצליבה, הצעת הישועה נשארת מופנית אל עם ישראל. אין זו בשורת גינוי סופי, אלא קריאה לשוב בתשובה.
-
העדים
לבסוף פטרוס מסכם:
« Nous sommes témoins de ces choses, de même que le Saint-Esprit » (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.32).
מוזכרות שתי עדויות:
- עדות השליחים, עדי ראייה לתחייה;
- celui du Saint-Esprit, manifesté par les miracles et les conversions (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.1-4 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.12-16).
-
תגובת הסנהדרין: הזעם
לוקס מספר:
« Furieux de ces paroles, ils voulaient les faire mourir » (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.33).
הפועל היווני שנעשה בו שימוש מבטא רוגז פנימי עז. חברי ה מבינים היטב את משמעות דבריו של פטרוס:
- הם מואשמים באחריות למות המשיח;
- ישוע חי;
- אלוהים נטל את צד השליחים;
- סמכותם שלהם מוטלת בספק.
הוצאתם להורג של השליחים נראית אז קרובה.
-
L'intervention de Gamaliel (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.34-39)
ברגע קריטי זה מתערב , מכובד ומורו של פאולוס (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 22.3).
-
עמדה מתונה
בעוד שולטים בכהונה, מבקש שהשליחים יורחקו לרגע.
עמדתו מגלה זהירות ושלוות נפש. הוא מסרב לקבל החלטה תחת השפעת הכעס.
-
הדוגמאות של תודס ושל יהודה הגלילי
הוא מזכיר שתי תנועות משיחיות קודמות:
- תודס;
- Judas le Galiléen (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.36-37).
מנהיגים אלה עוררו התלהבות עממית מסוימת, אך תנועותיהם נעלמו לאחר מותם.
טיעונו של הוא היסטורי בעיקרו:
מפעלים אנושיים גרידא נעלמים תמיד בסופו של דבר מעצמם.
-
עיקרון של זהירות תיאולוגית
מסכם:
« Si cette entreprise ou cette œuvre vient des hommes, elle se détruira ; mais si elle vient de Dieu, vous ne pourrez la détruire ; ne courez pas le risque d'avoir combattu contre Dieu » (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.38-39).
הצהרה זו היא כנראה אחד הרגעים הבולטים ביותר בספר מעשי השליחים.
אינו מצהיר על אמונתו בישוע; הוא אינו הופך לתלמיד. הוא נוקט דווקא עמדה של איפוק וממליץ להניח לזמן לגלות את המקור האמיתי של התנועה הנוצרית.
Sa réflexion repose sur une conviction fondamentale de l'Ancien Testament : Dieu dirige l'histoire et aucune puissance humaine ne peut empêcher l'accomplissement de ses desseins (יְשַׁעְיָהוּ 14.27 ; דָּנִיֵּאל 4.35).
מסקנה
העימות בין פטרוס ל מבליט שתי תפיסות מנוגדות של סמכות. המנהיגים הדתיים מסתמכים על כוחם המוסדי, ואילו פטרוס מצהיר על ושל המשיח שקם לתחייה.
ברגע שבו הרשעת השליחים נראית בלתי נמנעת, מציג עיקרון מופלא של זהירות: ההיסטוריה עצמה תגלה אם מפעל זה הוא ממקור אנושי או אלוהי.
באירוניה, כמעט אלפיים שנה לאחר מכן, תנועותיהם של תודס ושל יהודה הגלילי נעלמו, ואילו הכנסייה שצמחה מההכרזה השליחית התפשטה בכל העולם. בעיני לוקס, התפשטות זו היא בדיוק האישור לכך שהמפעל שהחל ישוע אינו בא מבני אדם, אלא מאלוהים עצמו.