האשמתו של פטרוס בפני ה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.27-33) היא רגע בולט במיוחד בספר מעשי השליחים. הנאשמים הופכים, במובן מסוים, למאשימים. בעוד הכהן הגדול מוכיח את השליחים על שהפרו את האיסור ללמד בשם ישוע ועל שהם רוצים «להביא עלינו את דם האיש הזה» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.28), פטרוס מפנה את ההאשמה הזאת כנגד מנהיגי היהודים.
-
האשמה ישירה וללא כחל ושרק
פטרוס מצהיר:
«אלוהי אבותינו הקים לתחייה את ישוע, אשר אתם הרגתם בתלותכם אותו על עץ» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.30).
הביטוי חזק במיוחד. פטרוס אינו מנסה לרכך את האחריות של חברי ה. הוא מזכיר להם שהם מסרו את ישוע למוות. הוא אינו אומר שישוע פשוט מת, אלא שהם «הרגו» אותו.
האשמה זו דומה לזו שנאמרה כבר בחג השבועות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.23,36) ולאחר (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.13-15). היא מראה את העקביות של העדות השליחית.
-
רמז לדברים 21.22-23
הביטוי «תלוי על עץ» לא נבחר כנראה במקרה. הוא מזכיר את דְּבָרִים 21.22-23, שם התלוי על עץ מוצג כמי שנמצא תחת קללת אלוהים.
כך נראה שפטרוס מדגיש את הפרדוקס: הרשויות הדתיות התייחסו אל ישוע כאל מקולל שאלוהים דחה, ואילו למעשה אלוהים הקים אותו לתחייה והרים אותו. פאולוס יפתח רעיון זה באִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 3.13.
-
האשמה המלווה בקריאה לתשובה
בניגוד לכתב אישום גרידא, פטרוס מוסיף מיד:
«אותו הרים אלוהים בימינו לנגיד ולמושיע, לתת לישראל תשובה וסליחת חטאים» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.31).
המטרה אפוא אינה לגנות סופית את חברי ה. פטרוס עדיין מבשר להם את האפשרות של סליחה. גם מי שהשתתפו בהרשעת ישוע יכולים ליהנות מהישועה, כפי שפטרוס כבר הצהיר בפני ההמון בירושלים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.17-19).
-
האשמה המתחזקת בעדות רוח הקודש
פטרוס מסיים:
«אנחנו עדים לדברים האלה, וכן רוח הקודש אשר נתן אלוהים לשומעים בקולו» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.32).
השליחים אינם מציגים את עצמם כמתנגדים דתיים בלבד. הם מצהירים שעדותם מאושרת על ידי רוח הקודש עצמה. לכן, דחיית בשורתם משמעה התנגדות לפעולת אלוהים, האשמה שסטפנוס יחזור עליה מאוחר יותר בצורה מפורשת עוד יותר (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.51).
-
האשמה המעוררת את זעם הסנהדרין
התגובה מיידית:
«כשמעו זאת געשה חמתם והם רצו להמית אותם» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.33).
הפועל שבו משתמש לוקס מבטא כעס פנימי עמוק, מעין קרע בנפש. חברי ה מבינים היטב את משמעות דבריו של פטרוס. הוא אינו מכיר בשום סמכות גבוהה מסמכותו של אלוהים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.29), ומצהיר במובלע שהיושבים כשופטים אשמים בעצמם לפני אלוהים.
סיכום
האשמתו של פטרוס אינה האשמה של מהפכן המבקש לעורר מרד, אלא של עד המכריז את האמת באומץ. היא חוזרת על הנושא המרכזי של ספר מעשי השליחים: בני האדם דחו את ישוע וצלבו אותו, אך אלוהים הקים אותו לתחייה והרים אותו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.24). באופן פרדוקסלי, האשמה חמורה זו היא גם הצעה של חסד, שכן פטרוס עדיין מבשר למנהיגי ישראל תשובה וסליחת חטאים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.31).
כך, בפני בית הדין העליון של ישראל, השליחים אינם עוד אלה הנשפטים באמת; חברי ה עצמם הם שנמצאים לפני פסק דינו של אלוהים.