חומרת הדין שניחת על חנניה ושפירה הפתיעה לא אחת את קוראי הברית החדשה. לאחר דברי פטרוס נופל חנניה ומת במקום (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.5). כשלוש שעות מאוחר יותר שפירה, שאינה יודעת מה אירע זה עתה, מאשרת מרצון את שקרו של בעלה וגורלה כגורלו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.7-10).
יש לשים לב, עם זאת, שפטרוס אינו מכריז בעצמו על גזר הדין. הוא אינו מקלל את בני הזוג ואינו מבקש את מותם. הוא רק חושף את חטאם בהשראת רוח הקודש. גזר הדין בא, כפי הנראה, מאלוהים עצמו.
דין יוצא דופן זה מזכיר כמה אירועים בברית הישנה. נדב ואביהוא הוכו לאחר שהקריבו אש זרה לפני (וַיִּקְרָא 10.1-3). כמו כן עכן נענש קשות לאחר שהסתיר חלק מהשלל האסור (יְהוֹשֻעַ 7.1-26). בכל המקרים האלה אלוהים מתערב בראשיתו של שלב חדש בתולדות הישועה כדי להדגיש את קדושת מעשיו.
מותם של חנניה ושפירה אינו אפוא כלל רגיל של ממשל האל. הברית החדשה מראה להפך שאלוהים נוהג בדרך כלל באורך רוח וברחמים כלפי החוטאים (הָאִגֶּרֶת הַשֵּׁנִית לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 3.9). אופיו יוצא הדופן של גזר דין זה מדגיש דווקא את חשיבותו.
פעמיים מציין לוקס שפחד גדול אחז באמונים ובכל מי ששמעו על האירועים האלה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.5; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.11). אין זה פחד טפל באמונות תפלות, אלא מודעות מחודשת לקדושת אלוהים ולאופייה הקדוש של הכנסייה.
כך מזכיר גזר דין חגיגי זה שחסד אלוהים אינו מבטל לא את האמת ולא את דרישות הקדושה. הכנסייה הקדומה, אף שהונעה בכוחה של רוח הקודש, לא יכלה להפוך למקום שבו נסבלים צביעות ושקר. בראשיתה של ברית חדשה זו הזכיר אלוהים באופן יוצא דופן כי עמו צריך להיות מאופיין בכנות ובנאמנות (הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 1.15-16).