סיפורם של חנניה ושפירה עורר לא אחת אי הבנה. במבט ראשון אפשר לחשוב שחטאם היה בכך שלא נתנו את מלוא התמורה ממכירת נחלתם. אולם פטרוס מבהיר שדבר לא חייב אותם למכור נכס זה או למסור את הסכום כולו לשליחים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.4). הנחלה הייתה שלהם, והם היו חופשיים לעשות בה כרצונם.
פשעם האמיתי של בני הזוג היה במקום אחר. חנניה ושפירה החליטו מתוך הסכמה הדדית להשאיר בסתר חלק מתמורת המכירה ובו בזמן ליצור את הרושם שנתנו הכול (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.2). כך חיפשו את ההערכה והכבוד שעוררו מעשי הנדיבות של כמה מן המאמינים, ובראשם בר נבא (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.36-37), מבלי להסכים לאותה הקרבה.
חטאם היה אפוא קודם כול חטא של צביעות. הם רצו להיראות נדיבים יותר ממה שהיו באמת. גישה זו מזכירה את אזהרותיו של ישוע מפני אלה שעשו את מעשיהם האדוקים כדי שבני אדם יראו אותם (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 6.1-2), וכן את תוכחותיו אל שהעדיפו את המראה החיצוני על פני הכנות הפנימית (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 23.27-28).
אולם פטרוס הולך רחוק יותר. הוא קובע שחנניה הניח לשטן למלא את לבו כדי לשקר לרוח הקודש (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.3). שקר זה לא כוון אפוא רק אל השליחים או אל הקהילה המשיחית, אלא אל אלוהים עצמו. פטרוס אומר במפורש:
„לא שיקרת לבני אדם כי אם לאלוהים“ (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.4).
הצהרה זו היא אחת הקביעות המפורשות ביותר בברית החדשה על אלוהותה של רוח הקודש. לשקר לרוח הקודש פירושו לשקר לאלוהים.
חטאם של חנניה ושפירה מתגלה כך כשילוב של צביעות, שקר ורדיפה אחר מראית עין. הם רצו ליהנות מההדר הקשור בנדיבות מבלי להיות בעלי הכנות שהייתה צריכה ללוות אותה. יחסם מגלה שהחיים המשיחיים אינם יכולים להצטמצם להתנהגות חיצונית; הם דורשים קודם כול אמת הלב לפני אלוהים (תְהִלִּים 51.6).