המידע שברשותנו על יוסף המכונה בר־נבא נובע בעיקר מספר מעשי השליחים ומכמה רמזים באיגרות פולוס. אף שהוא מוכר פחות מפטרוס או מפולוס, בר־נבא מופיע כאחת הדמויות המרכזיות של הנצרות במאה הראשונה.
-
שמו ומוצאו
שמו האמיתי הוא יוסף:
"יוסף, שהשליחים כינו אותו בר־נבא" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.36).
לוקס מציין שהוא היה:
- לוי;
- יליד קפריסין (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.36).
משפחתו אפוא השתייכה לשבט הכהונה, שבט לוי (בְּמִדְבַּר 3.5-10). אף שמוצאו מקפריסין, נראה שבר־נבא היה משולב לחלוטין בקהילה היהודית בירושלים.
השליחים כינו אותו בר־נבא, ולוקס מתרגם זאת:
"בן הניחומים" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.36).
המונח היווני paraklêsis יכול להיות גם "נחמה", "עידוד" או "תנחומים". כינוי זה תואם בצורה מושלמת את האישיות שיגלה לאורך ספר מעשי השליחים.
-
אדם נדיב
בר־נבא מופיע לראשונה כאדם נדיב במיוחד:
"מכר שדה שהיה לו, הביא את הכסף והניחו לרגלי השליחים" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.37).
לוקס מציג אותו כדוגמה לסולידריות ששררה בכנסייה הצעירה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.32-35).
-
אדם מלא אמונה ורוח הקודש
מאוחר יותר נותן לו לוקס עדות יוצאת דופן:
"כי איש טוב היה, מלא רוח הקודש ואמונה" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 11.24).
תיאור זה ניתן לעוד מעט מאוד אנשים בברית החדשה. הוא מראה את ההערכה שרחשו לבר־נבא בקרב הנוצרים הראשונים.
-
זה שמקבל את שאול איש טרסוס
לאחר שהאמין, עורר שאול עדיין חשדנות בקרב תלמידי ירושלים:
"כולם פחדו ממנו ולא האמינו שהוא תלמיד" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 9.26).
בר־נבא הוא שמתערב למענו:
"בר־נבא לקח אותו אליו והביאו אל השליחים" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 9.27).
ללא התערבות זו, השתלבותו של שאול בכנסייה הייתה ללא ספק קשה יותר. כך מופיע בר־נבא כאדם היודע להבחין בחסד האלוהים במקום שאחרים היססו.
-
מנהיג הכנסייה באנטיוכיה
כאשר הבשורה מגיעה לאנטיוכיה, כנסיית ירושלים בוחרת בבר־נבא כדי לבחון את המפעל החדש:
"שלחו את בר־נבא עד אנטיוכיה" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 11.22).
כשהוא רואה את הגויים באים לאמונה, אין הוא מגלה שום הסתייגות:
"שמח" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 11.23).
הוא מעודד את המאמינים להישאר נאמנים לאדון, ומתוך הכרה בגודל המשימה הוא יוצא לטרסוס לחפש את שאול:
"אחר כך יצא בר־נבא לטרסוס לבקש את שאול" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 11.25).
במשך שנה שלמה לימדו יחד באנטיוכיה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 11.26).
-
בן לוויה במסע המיסיונרי הראשון
בדחף רוח הקודש מובדלים בר־נבא ושאול לעבודת השליחות:
"הבדילו לי את בר־נבא ואת שאול" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 13.2).
דבר בולט: בר־נבא מוזכר לפני שאול בפסוקים הראשונים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 13.2 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 13.7), והדבר מעלה את הסברה שהיה אז האישיות הבולטת בקבוצה.
הם עוברים דרך:
- קפריסין;
- פמפיליה;
- פיסידיה;
- לוקאוניה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 13-14).
בהדרגה תופס פולוס את המקום הראשון בסיפור, וסדר השמות מתהפך.
-
השתתפותו בוועידת ירושלים
בר־נבא מלווה את פולוס בוועידת ירושלים ומעיד על הניסים שנעשו בקרב הגויים:
"כל הקהל שתק והאזין לבר־נבא ולפולוס" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 15.12).
כך הוא משתתף בהחלטות החשובות בעניין קבלת המאמינים ממוצא גויי.
-
מחלוקתו עם פולוס
בר־נבא מבקש לקחת עמו את קרובו מרקוס במסע המיסיונרי השני:
"בר־נבא רצה לקחת עמו גם את יוחנן המכונה מרקוס" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 15.37).
פולוס מתנגד, משום שמרקוס עזב אותם במסע הראשון (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 13.13). המחלוקת חמורה דיה כדי לגרום לפרידתם:
- בר־נבא יוצא לקפריסין עם מרקוס;
- פולוס בוחר בסילאס (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 15.39-40).
פרידה זו אינה מסמלת נתק סופי. מאוחר יותר ידבר פולוס עדיין בחיוב על מרקוס (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַקּוֹלַסִּים 4.10 ; 2 טימותי 4.11) ויזכיר את בר־נבא בכבוד (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 9.6).
-
בן דודו של מרקוס
פולוס מלמד אותנו שבר־נבא היה בן דודו של יוחנן מרקוס:
"מרקוס, בן דודו של בר־נבא" (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַקּוֹלַסִּים 4.10).
ייתכן שקרבה משפחתית זו מסבירה את רצונו של בר־נבא לתת למרקוס הזדמנות שנייה.
סיכום
בר־נבא מופיע כאדם נדיב, מלא אמונה ובעל רוח עידוד מופלאה. הוא ממלא תפקיד מכריע בשילובו של פולוס בכנסייה, בהתפתחות הקהילה באנטיוכיה ובראשית עבודת השליחות בקרב הגויים. שירותו ניכר פחות בסמכות או בנאומים מרשימים ויותר ביכולתו להבחין במעשה האלוהים באחרים, לתמוך בהם ולתת בהם אמון. מבחינות רבות ראוי בר־נבא במלואו לכינוי שהעניקו לו השליחים: "בן העידוד" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.36).