ההזכרה של יוסף המכונה בר־נבא במַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.36-37 עשויה להפתיע, שכן דמות זו אינה מופיעה ישירות בסיפור הקודם. ואולם פרט זה בוודאי אינו מקרי. כמה סיבות יכולות להסביר מדוע לוקס מציג את בר־נבא דווקא ברגע זה.
-
דוגמה מוחשית לנדיבותם של הנוצרים הראשונים
מאז מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.32 מתאר לוקס את האחדות המופלאה של הקהילה בירושלים. המאמינים מעמידים מרצונם את רכושם לשירות הנזקקים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.44-45 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.32-35). בר־נבא מוצג כדוגמה מייצגת במיוחד לרוח שיתוף זו:
"מכר שדה שהיה לו, הביא את הכסף והניחו לרגלי השליחים" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.37).
לוקס ממחיש כך באופן מוחשי את מה שהציג זה עתה בדרך כללית.
-
הכנת הניגוד לחנניה ולשפירה
הצגת בר־נבא מכינה מיד את הסיפור הבא (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.1-11). בעוד בר־נבא פועל בכנות ובנדיבות, חנניה ושפירה מבקשים לזכות באותה הערכה תוך שהם שומרים בסתר חלק מתמורת מכירתם.
כך נעשה בר־נבא לדוגמה חיובית, ואילו חנניה ושפירה מהווים דוגמה שלילית. הניגוד בין שני הסיפורים בולט במיוחד.
-
הצגת דמות שנועדה למלא תפקיד מרכזי
לוקס נוהג לא פעם להציג מראש דמויות שיהיו חשובות בהמשך הסיפור. אכן, בר־נבא יהיה אחת הדמויות המשפיעות ביותר בכנסייה הקדומה:
- הוא יקבל את שאול לאחר שבא לאמונה, בשעה שרבים עדיין חשדו בו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 9.26-27);
- הוא יישלח לאנטיוכיה כדי לעודד את המאמינים החדשים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 11.22-24);
- הוא ילך לטרסוס לחפש את שאול כדי לשתפו בשירותו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 11.25-26);
- הוא ילווה את פולוס במסע המיסיונרי הראשון (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 13.2-4);
- הוא ישתתף בוועידת ירושלים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 15.12).
כך מהווה מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.36-37 במידה מסוימת את הופעתה הראשונה של דמות שנועדה להיות אחד מראשי הפועלים להתפשטות הנצרות.
-
הדגשת תכונותיו הרוחניות של בר־נבא
לוקס מציין שהשליחים כינו אותו בר־נבא, ומתרגם זאת:
"בן הניחומים" או "בן התנחומים" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.36).
כינוי זה מסכם בצורה מושלמת את שירותו העתידי. מאוחר יותר יתאר אותו לוקס כך:
"איש טוב, מלא רוח הקודש ואמונה" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 11.24).
בר־נבא מופיע תמיד כאדם היודע לעודד, לפייס ולחזק את המאמינים.
סיכום
ההזכרה של יוסף המכונה בר־נבא אינה אפוא הערה ביוגרפית גרידא. לוקס מציג אותה כדי להמחיש את הנדיבות שאפיינה את הכנסייה הצעירה, להכין את הניגוד לחנניה ולשפירה, ולהציג לקורא דמות שתמלא תפקיד מכריע בתולדות הכנסייה המתהווה. הודעה קצרה זו מבשרת כבר את חשיבותו של בר־נבא בעבודת השליחות המתוארת בהמשך מעשי השליחים.