היכן התכנסו המאמינים הראשונים כדי להתפלל ולקבל את הוראת השליחים?

שאלת מקום ההתכנסות של המאמינים הראשונים אכן חשובה, שכן מספר המאמינים הגיע במהרה לכמה אלפים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.41 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.4), ולוקס אף מציין ש„האדון הוסיף מדי יום לקהילה את הנושעים” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.47). בית פרטי פשוט לא יכול היה כמובן להכיל המון כזה. עם זאת, כמה פרטים בספר מעשי השליחים מאפשרים להציע תשובה.

1. בית המקדש כמקום ההתכנסות הציבורי העיקרי

לוקס מציין כמה פעמים שהמאמינים היו „מדי יום ביחד בבית המקדש” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.46) ושהתכנסו באכסדרת שלמה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.12). אכסדרה זו, שהייתה בצד המזרחי של הרחבה, הייתה מסדרון מקורה גדול שיכול היה להכיל מספר רב של אנשים.

גם בבית המקדש נושא פטרוס את דבריו לאחר הריפוי הצולע — הצג את ההגדרה של INF330 (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.11-26), והשליחים ממשיכים ללמד מדי יום למרות הרדיפות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.42). נראה אפוא שהאסיפות הגדולות, ההטפה הפומבית וכנראה גם תפילות משותפות מסוימות התקיימו בתחומי בית המקדש.

מצב זה מובן. התלמידים הראשונים עדיין לא ראו בעצמם דת נפרדת מן היהדות; הם המשיכו לבקר בבית המקדש ולהשתתף בשעות התפילה המסורתיות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.1).

2. הבתים לחברותא האחווה

אולם לוקס מוסיף שפרסו לחם „בבתים” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.46). הצורה היא ברבים, דבר המרמז על קיומם של מפגשים ביתיים רבים שהיו פזורים בירושלים.

בתיהם של כמה תלמידים יכלו לשמש מרכזי התכנסות. מאוחר יותר ישכון בבית מרים אם יוחנן מרקוס מאמינים רבים שהתכנסו בתפילה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12). כמו כן, הקהילה תתכנס בבתים שונים ברחבי האימפריה (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 16.5 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 16.19 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַקּוֹלַסִּים 4.15).

סביר אפוא שהסעודות האחוות, ההוראה העמוקה יותר והתפילה נעשו בקבוצות רבות שהיו פזורות במעונות המאמינים.

3. ארגון שכבר היה מובנה

עם כמה אלפי מאמינים חדשים לא יכלו שנים עשר השליחים ללמד בפועל כל מאמין ומאמין לחוד. סביר שדיברו אל ההמון בבית המקדש, ואילו התלמידים הוותיקים יותר העבירו אחר כך את ההוראה הזאת בבתים השונים. הצמיחה המהירה הזאת מסבירה גם את מינוי שבעת המשרתים במַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.1-6, אות לכך שארגון אמיתי נעשה הכרחי.

סיכום

המאמינים הראשונים כנראה לא היה להם מקום פולחן אחד ויחיד. ההתכנסויות הגדולות להוראה ולתפילה התקיימו בעיקר ברחבת בית המקדש, ובמיוחד באכסדרת שלמה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.12), ואילו החברותא האחווה, פרישת הלחם וההדרכה האישית יותר נערכו בבתים רבים שהיו פזורים בירושלים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.46). שילוב זה בין התכנסויות פומביות בבית המקדש לבין מפגשים ביתיים אפשר לקהילה הקדומה לקלוט צמיחה יוצאת דופן שהגיעה כבר לכמה אלפי מאמינים עוד לפני הרדיפה המאורגנת הראשונה.

כך, בניגוד לדימוי של קהילה הסגורה ב„עלייה” אחת, הקהילה בירושלים נראית כרשת רחבה של מאמינים שחיו את אמונתם הן בבית המקדש הן בבתים, בהנהגת השליחים.