נבוכדנצר המושפל: גאוות המלך מול ריבונות אלוהים

נבוכדנצר נמצא בשיא כוחו.

הוא שולט באימפריה עצומה. בבל הפכה לעיר יוצאת דופן, והמלך יכול להתגאות בהישגים הרבים שהושגו בתקופת מלכותו.

אך לילה אחד הוא חולם חלום מטריד.

הוא רואה עץ ענקי. ענפיו משתרעים למרחק רב, העופות שוכנים בין עליו, בעלי החיים מוצאים צל תחתיו ופירותיו מזינים המון יצורים חיים.

לפתע, ישות שמימית מצווה:

« כרתו את העץ! »

דניאל מסביר למלך שהעץ הזה מייצג אותו.

נבוכדנצר נעשה רב־עוצמה מאוד, אך גאוותו תביא לנפילתו.

שנה לאחר מכן הנבואה מתגשמת.

המלך מאבד את כוחו ואת שפיותו.

עליו ללמוד אמת יסודית:

« העליון שולט במלכות בני האדם. »

נבוכדנצר אינו רק דמות מן המקרא.

נבוכדנצר השני אכן מלך על האימפריה הנאו־בבלית משנת 605 עד שנת 562 לפנה״ס.

הוא היה גם בונה גדול.

בתקופת מלכותו נערכו בבבל מפעלי בנייה גדולים: ארמונות, מקדשים, חומות, דרך התהלוכות ושער אשתר המפורסם העידו על עוצמתה של הבירה.

לכן, כאשר דניאל מספר שנבוכדנצר מביט בבבל בגאווה, התמונה הזאת מתאימה היטב למה שידוע לנו על הדמות ההיסטורית.

הבעיה אינה שהמלך לא השיג דבר.

הבעיה היא שבסופו של דבר הוא מאמין כי כל הגדולה הזאת באה אך ורק ממנו.

הכול מתחיל בחלום.

נבוכדנצר רואה עץ ענקי.

הוא גדל עד כדי כך שצמרתו נראית כמגיעה לשמים. אפשר לראותו ממרחק רב.

עליו מרהיבים.

פירותיו רבים.

בעלי החיים באים למצוא מחסה תחת ענפיו, והעופות בונים את קיניהם בין עליו.

העץ עצום, ורבים תלויים בו.

אך לפתע החלום משתנה לחלוטין.

ישות שמימית יורדת ומצווה לכרות את העץ.

יש לקצץ את ענפיו.

לפזר את עליו.

לפזר את פירותיו.

בעלי החיים צריכים לברוח, והעופות לעזוב את ענפיו.

ובכל זאת, דבר־מה חייב להישאר:

הגדם והשורשים.

נבוכדנצר מבין שהחלום הזה חשוב, אך אינו יודע את משמעותו.

דניאל, לעומתו, מבין.

ומה שעליו לבשר למלך הוא נורא.

דניאל מסביר:

« העץ הזה הוא אתה, המלך. »

כמו העץ, נבוכדנצר נעשה רב־עוצמה מאוד.

ממלכתו התרחבה.

השפעתו משתרעת על עמים רבים.

אך הכוח הזה יילקח ממנו.

דניאל מודיע שהוא יורחק מבני האדם ויחיה באופן הדומה לחייהם של בעלי החיים.

מצב זה יימשך עד שיבין ששלטונו אינו מוחלט.

אולם דניאל אינו מסתפק בהכרזה על האסון.

הוא גם נותן עצה למלך.

הוא מעודד אותו לעשות צדקה ולגלות חמלה כלפי המדוכאים.

במילים אחרות:

עדיין יש זמן להשתנות.

דבר אינו קורה מיד.

שנה שלמה חולפת.

ייתכן שנבוכדנצר חושב שהסכנה חלפה.

ואז, יום אחד, הוא מתבונן בבבל.

לפניו ניצבת אחת הערים המרשימות ביותר בעולם העתיק.

והמלך מכריז:

« הלא זו בבל הגדולה אשר בניתי [...] בכוח עוצמתי ולכבוד תפארתי? »

שים לב למילים שבהן הוא משתמש:

כוחי;

עוצמתי;

תפארתי.

נבוכדנצר כבר אינו מכיר בשום סמכות שמעליו.

אז מתגשם המשפט שהוכרז.

המלך מאבד את כוחו.

שפיותו מתערערת עמוקות.

מי ששלט באימפריה מוצא את עצמו בלתי מסוגל לשלוט בעצמו.

דניאל מספר שנבוכדנצר אוכל עשב « כמו השוורים » וחי הרחק מבני האדם.

חוקרים אחדים קישרו תיאור זה לתופעה פסיכיאטרית נדירה ביותר הנקראת זואנתרופיה קלינית.

אדם הלוקה בהפרעה זו עשוי להאמין שהוא בעל חיים או לאמץ התנהגויות מסוימות של בעלי חיים.

כאשר מדובר בבקר, משתמשים לעיתים במונח בואנתרופיה.

אך יש להיזהר.

דניאל אינו אומר מעולם שנבוכדנצר באמת חשב שהוא שור.

לכן, יותר מ־2,500 שנה לאחר האירועים, אי־אפשר לקבוע אבחנה רפואית מדויקת.

דניאל מציין שמצב זה אמור להימשך « שבעה עידנים ».

לעיתים שומעים:

« נבוכדנצר השתגע במשך שבע שנים בדיוק. »

הדבר אפשרי, אך הטקסט מחייב זהירות רבה יותר.

המילה הארמית המופיעה בדניאל, עִדָּן (ʿiddān), פירושה פשוט זמן או תקופה.

אין פירושה בהכרח « שנה ».

לכן, הפרשנות המסורתית של שבע שנים בהחלט אפשרית, אך דניאל מדבר מילולית על שבעה עידנים.

ההבחנה הזאת חשובה: מוטב לומר בדיוק את מה שהטקסט אומר מאשר להציג כוודאי דבר שנותר בגדר פרשנות.

ואז מגיע הרגע המכריע.

נבוכדנצר מספר:

« נשאתי את עיניי לשמים ושפיותי שבה אליי. »

המשפט הזה קצר, אך הוא מסכם את כל הפרק.

לפני השפלתו, נבוכדנצר הביט בבבל.

הוא התבונן במבנים שבנה.

בכוחו.

בכבודו.

בתפארתו.

עכשיו הוא מביט אל השמים.

מבטו השתנה.

וכאשר הוא מכיר בכך שקיימת סמכות עליונה משלו, שפיותו שבה אליו.

לבסוף מוחזרת לו ממלכתו.

העץ נכרת.

אך הגדם נשאר.

לכן השיקום שהוכרז יכול להתרחש.

בסוף הפרק המלך משמיע הצהרה מפתיעה:

« אני, נבוכדנצר, משבח, מרומם ומפאר את מלך השמים. »

השינוי משמעותי מאוד.

קודם לכן הוא דיבר על תפארתו שלו.

עכשיו הוא מכיר במלך השמים.

האם משום כך אפשר לקבוע שהוא נעשה יהודי ונטש את כל האלים הבבליים?

דניאל אינו אומר זאת.

לכן אפשר לומר שיחסו לאלוהי דניאל השתנה מן היסוד.

אך איננו יכולים ללכת מעבר למה שהטקסט מאפשר לנו לדעת.

גאווה אינה מסתכמת בכך שאתה שמח שהצלחת במשהו.

אתה יכול לשמוח מציון טוב, מניצחון בספורט, מפרויקט מוצלח או מיכולת שפיתחת.

הבעיה מתחילה כאשר אתה מגיע למחשבה:

« את ההצלחה שלי אני חייב רק לעצמי. »

נבוכדנצר אכן עשה דברים גדולים.

דניאל אינו מנסה להכחיש זאת.

טעותו הייתה במקום אחר.

הוא שכח את מגבלותיו.

הוא היה שקוע כל כך בהצלחתו עד שלא ראה עוד דבר מעליו.

לכן דניאל ד׳ מזמין אותנו ללמוד דבר קשה:

להצליח מבלי להתגאות.

ככל שלאדם יש יותר יכולות, אחריות או סמכות, כך עליו לזכור יותר שדברים אלה אינם הופכים אותו לנעלה על אחרים.

ענווה אינה פירושה לומר:

« איני יודע לעשות דבר. »

אלא לדעת להכיר בכך:

« מה שקיבלתי ומה שהשגתי אינם הופכים אותי למרכז העולם. »

יש פרט חשוב נוסף בדניאל ד׳.

אלוהים יכול היה פשוט להשמיד את נבוכדנצר.

אך זה אינו מה שקורה.

בחלום העץ נכרת, אך גדמו נשאר באדמה.

לכן למשפט יש גבול.

נבוכדנצר מושפל, אך הוא יכול להשתקם.

הוא מאבד את ממלכתו.

ואחר כך מקבל אותה בחזרה.

הוא מאבד את שפיותו.

ואחר כך היא שבה אליו.

הוא מביט בגדולתו שלו.

ואחר כך נושא את עיניו אל השמים.

המטרה, אם כן, אינה רק להעניש את המלך.

עליו להבין דבר־מה.

ובסופו של דבר הוא לומד זאת.

1. נבוכדנצר היה באמת מלך רב־עוצמה.מלכותו ופעילות הבנייה הנרחבת שלו בבבל מתועדות היטב מבחינה היסטורית.

2. העץ הגדול מייצג את נבוכדנצר.גודלו מראה את העוצמה העצומה שאליה הגיעה ממלכתו.

3. העץ נכרת, אך הגדם נשאר.השפלתו של המלך אינה סופית: עדיין קיימת אפשרות לשיקום.

4. הבעיה של המלך היא גאוותו.בסופו של דבר הוא רואה את כוחו כאילו הוא עצמו המקור המוחלט שלו.

5. « שבעת העידנים » אינם חייבים להיות « שבע שנים ».שבע שנים הן פרשנות סבירה, אך הטקסט הארמי מדבר מילולית על שבע תקופות.

6. התנהגותו של המלך אינה מאפשרת אבחנה רפואית ודאית.ההשוואה ל
בואנתרופיה מעניינת, אך נותרת בגדר השערה.

7. נבוכדנצר מכיר לבסוף במלך השמים.יחסו לאלוהי דניאל משתנה מן היסוד.

8. ההצלחה אינה מגונה; הגאווה כן.דניאל ד׳ מזכיר שכוח והצלחה נעשים מסוכנים כאשר הם גורמים לנו לשכוח את מגבלותינו.

גרסה זו לבני נוער מציגה את הלקחים המרכזיים של דניאל ד׳.

הגרסה הפדגוגית מאפשרת להעמיק בסיפור, בחלום העץ הגדול, בהשפלת נבוכדנצר ובשיקומו.

הגרסה האקדמית בוחנת ביתר דיוק את הטקסט הארמי, את « שבעת העידנים », את הכרונולוגיה של מלכות נבוכדנצר, את הממצאים הארכאולוגיים הנוגעים לבבל, את שאלת הבואנתרופיה, את « השומרים » ואת תפילת נבונאיד המעניינת שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה.