דניאל א׳ מראה כיצד דניאל וחבריו, שהוגלו לבבל, שומרים על זהותם היהודית. הם מקבלים חינוך בבלי אך עומדים בפני הלחצים של תרבותם החדשה. מתוך נאמנות לאלוהים, דניאל מסרב למאכלי המלך ומעדיף תזונה התואמת את אמונתו. דרכו הזהירה מאפשרת לו לכבד את אלוהים מבלי לעורר עימות, ומוכיחה שאפשר להסתגל מבלי לבגוד בערכים הרוחניים.
תאר לעצמך שאתה בן ארבע עשרה בערך.
עליך לעזוב את ארצך ולעבור לגור מאות קילומטרים מביתך.
כאשר אתה מגיע, אתה מגלה עיר עצומה, שפה שעליך ללמוד ותרבות שונה לחלוטין.
אחרים מחליטים איזו הכשרה תקבל.
אפילו את שמך משנים.
זה כנראה מה שחווה דניאל.
המקרא אינו מציין את גילו המדויק. במחקר זה אנו מאמצים כהשערה שהוא היה כבן ארבע־עשרה בעת גלותו, בסביבות שנת 605 לפנה״ס.
דניאל יצטרך אפוא להתמודד עם שאלה שנותרה אקטואלית מאוד:
עד כמה אפשר להסתגל מבלי לוותר על מה שמאמינים בו?
הסיפור מתחיל רע.
בסביבות שנת 605 לפנה״ס, בבל כופה בהדרגה את שלטונה על ממלכת יהודה.
דניאל מספר:
״בשנת שלוש למלכות יהויקים מלך יהודה, בא נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים״ (דָּנִיֵּאל 1.1).
שימו לב: ירושלים עדיין לא נחרבה סופית.
הגלות הגדולה של שנת 597 לפנה״ס וחורבן ירושלים ובית המקדש בשנת 586 לפנה״ס יתרחשו מאוחר יותר.
דניאל שייך לשלב מוקדם של הסיפור הזה.
אך הפסוק הבא כולל משפט מפתיע:
"ויתן ה' בידו את יהויקים מלך יהודה" (דָּנִיֵּאל 1.2).
למי שמתבונן באירועים מבחוץ, נבוכדנאצר ניצח.
צבאו הוא החזק ביותר.
יהודה מובסת.
דניאל מוגלה.
ובכל זאת, הספר כבר מתחיל לומר לנו:
מה שאנו רואים אינו מספר בהכרח את כל הסיפור.
לנבוכדנאצר יש כוח עצום.
אבל הוא אינו שולט בכול.
דניאל וכמה צעירים נוספים מיהודה נלקחים לבבל.
הם אינם נבחרים באקראי.
המלך מחפש צעירים, במיוחד ממשפחות חשובות, בעלי תבונה ויכולת ללמוד.
הטקסט מתאר אותם כ:
״משכילים בכל חכמה, יודעי דעת ומביני מדע״ (דָּנִיֵּאל 1.4).
התוכנית שאפתנית.
במשך שלוש שנים יקבלו הצעירים האלה הכשרה כדי שיוכלו לעבוד בשירות המלך.
עליהם ללמוד בין השאר את ״ספר ולשון כשדים״ (דָּנִיֵּאל 1.4-5).
נבוכדנאצר אינו רוצה אפוא רק שבויים.
הוא רוצה להכשיר משרתים עתידיים לאימפריה שלו.
כך נכנס דניאל בהדרגה לעולם הבבלי.
ההשתלבות מרחיקה לכת.
דניאל וחבריו מקבלים שמות חדשים.
דניאל נעשה בלטשאצר.
חנניה נעשה שדרך.
מישאל נעשה מישך.
עזריה הופך לעבד־נגו.
לשמותיהם העבריים הייתה משמעות הקשורה לאלוהי ישראל.
משמעות השם דניאל היא בקירוב ״אלוהים הוא שופטי״.
חנניה מזכיר את חסדו של .
מישאל פירושו ״מי כאלוהים?״
עזריה פירושו ״ עזר״.
קשה יותר לקבוע בוודאות את המשמעות המדויקת של כמה מן השמות הבבליים.
אבל יש כאן דבר מעניין במיוחד.
דניאל מקבל את העובדה שקוראים לו בלטשאצר.
הוא לומד את שפת בבל.
הוא לומד את תרבותה.
מאוחר יותר הוא אף יעבוד בשירות מלכיה.
דניאל אינו דוחה אפוא את כל מה שמגיע מבבל.
הוא מבחין הבחנה יסודית:
הכרת תרבות אינה אומרת בהכרח אימוץ אמונותיה.
דניאל מקבל דברים רבים.
ובכל זאת מגיע רגע שבו הוא אומר לא.
הטקסט מספר:
״וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפתבג המלך וביין משתיו״ (דָּנִיֵּאל 1.8).
מדוע?
היינו רוצים לקבל הסבר פשוט מאוד.
אך הטקסט אינו מספק אותו.
ייתכן שמאכלים מסוימים לא תאמו את דיני המאכל שניתנו לישראל.
ייתכן שאופן הכנתם עורר בעיה.
ייתכן שמאכלים מסוימים היו קשורים למנהגים דתיים בבליים.
שולחן המלך יכול היה גם לייצג השתלבות מיוחדת בשירותו.
לכן כמה הסברים אפשריים.
אך דבר אחד ודאי:
אצל דניאל נחצה זה עתה גבול.
הוא יכול ללמוד את שפת בבל.
הוא יכול לקבל הכשרה בבלית.
הוא יכול לשאת שם בבלי.
אך הוא סבור שאינו יכול לקבל את המזון הזה מבלי לפגוע בנאמנותו לאלוהים.
האופן שבו דניאל מגיב מעניין במיוחד.
הוא אינו צועק.
הוא אינו מתגרה באחראים.
הוא אינו פותח במרד.
הוא פשוט מבקש רשות לקבל מזון אחר.
כאשר האחראי מסביר לו שהוא עלול להסתבך עם המלך, דניאל מציע ניסיון של עשרה ימים:
״ויתנו לנו מן הזרעים ונאכלה ומים ונשתה״ (דָּנִיֵּאל 1.12).
לאחר עשרה ימים, דניאל וחבריו נראים במצב טוב.
לכן ממשיכים לתת להם את מזונם (דָּנִיֵּאל 1.15-16).
אך הנושא המרכזי אינו השאלה אם צריך להפוך לצמחוני!
דָּנִיֵּאל 10.3 מראה, אגב, שבזמנים אחרים דניאל נהג לאכול בשר ולשתות יין.
הנושא האמיתי נמצא במקום אחר:
דניאל יודע לומר לא כאשר הדבר נעשה הכרחי, אך הוא עושה זאת מבלי לחפש עימות מיותר.
אפשר היה לחשוב שלהישאר נאמן לאלוהים פירושו לדחות כל דבר השייך לתרבות אחרת.
דניאל עושה בדיוק את ההפך.
הוא לומד שפה חדשה.
הוא לומד ספרות חדשה.
הוא מקבל הכשרה בבלית.
הוא נושא שם בבלי.
הוא עובד עבור השלטון.
הוא אף ימלא תפקידים בכירים מאוד.
דניאל אינו חי אפוא במנותק מן העולם שסביבו.
ההבדל נמצא במקום אחר:
הוא משתתף בחברה זו מבלי לוותר לה על מצפונו.
זה כנראה אחד הלקחים האקטואליים ביותר של דניאל א׳.
דניאל וחבריו משקיעים ברצינות במהלך הכשרתם.
אך הטקסט מוסיף:
״והילדים האלה ארבעתם נתן להם האלוהים מדע והשכל בכל ספר וחכמה״ (דָּנִיֵּאל 1.17).
הפרק אינו מציב אפוא את האמונה והלימוד זו כנגד זה.
דניאל לומד.
הוא חושב.
הוא רוכש הכשרה.
ואלוהים מעניק לו גם תבונה וכושר הבחנה.
בנוסף, דניאל מקבל יכולת מיוחדת להבין חזיונות וחלומות.
הדבר כבר מכין את הקרקע לפרק הבא.
בדניאל ב׳, חכמי בבל לא יוכלו להסביר את חלומו המסתורי של נבוכדנאצר.
אז יקבל דניאל מאלוהים את גילוי הסוד (דָּנִיֵּאל 2.19-23).
אפשר לסכם כך:
ההכשרה נותנת לדניאל ידיעות; אלוהים נותן לו את מה שאף בית ספר אינו יכול ללמד אותו מעצמו.
בתום שלוש שנות ההכשרה, דניאל וחבריו מובאים לפני המלך.
נבוכדנאצר בוחן אותם.
התוצאה מרשימה:
״וכל דבר חכמת בינה [...] מצאם עשר ידות״ (דָּנִיֵּאל 1.20).
אין פירוש הדבר כנראה שבמבחן היו מתקבלות בדיוק התוצאות הבאות:
דניאל: 100 נקודות.
האחרים: 10 נקודות!
הביטוי מדגיש דווקא את עליונותם המרשימה.
אך יש להיזהר ממסקנה מהירה מדי.
דניאל א׳ אינו מבטיח:
״אם תהיה נאמן לאלוהים, תמיד תצליח.״
כמה פרקים מאוחר יותר, חבריו של דניאל יושלכו לכבשן בגלל נאמנותם (דָּנִיֵּאל 3.16-23).
דניאל עצמו יושלך לגוב האריות מפני שימשיך להתפלל לאלוהים (דָּנִיֵּאל 6.9-16).
הלקח האמיתי תובעני אפוא הרבה יותר:
נשאר נאמן כשהדבר מוביל להצלחה, אך גם כשהדבר מוביל לניסיון.
הפסוק האחרון בפרק עשוי להיראות חסר חשיבות:
"ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש המלך" (דָּנִיֵּאל 1.21).
אבל חשוב על משמעות הדבר.
דניאל מגיע לבבל בימי נבוכדנאצר.
בבל חזקה אז במידה עצומה.
ובכל זאת, בשנת 539 לפנה״ס האימפריה הבבלית נופלת.
אבל דניאל עדיין שם.
השנה הראשונה של כורש על בבל, בסביבות 538/537 לפנה״ס, מתאימה לתקופה שבה בני יהודה יכולים לשוב לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש (עֶזְרָא 1.1-4).
דניאל א׳ מתחיל אפוא בגלות.
הוא מסתיים ברגע שבו השיבה נעשית אפשרית.
ודניאל עדיין בחיים בשנתו השלישית של כורש (דָּנִיֵּאל 10.1).
אם ההשערה שלנו, שלפיה היה כבן ארבע־עשרה בשנת 605 לפנה״ס, נכונה, הרי שבאותו זמן היה דניאל בן יותר משמונים.
השבוי הצעיר שרד את האימפריה שהובילה אותו לשבי.
בבל נפלה.
דניאל עדיין שם.
בתחילת ספר דניאל, נבוכדנאצר לוקח לבבל חלק מכלי בית המקדש בירושלים (דָּנִיֵּאל 1.2).
לאחר מכן הכלים האלה נעלמים מן הסיפור.
אך לא לתמיד.
עשרות שנים מאוחר יותר, המלך בלשאצר מצווה להביא אותם במהלך משתה גדול ומשתמש בהם בשעה שאורחיו מהללים את אלוהיהם (דָּנִיֵּאל 5.2-4).
באותו לילה עצמו מופיעה כתובת מסתורית על הקיר.
ממלכת בלשאצר נופלת.
מאוחר יותר כורש משיב את כלי בית המקדש כדי שיוכלו לחזור לירושלים (עֶזְרָא 1.7-11).
התבונן במסעם:
ירושלים → בבל → נפילת בבל → חזרה לירושלים.
הכלים האלה נלקחו כסמלים לניצחונה של בבל.
בסופו של דבר הם ישרדו את בבל עצמה.
אינך חי בבבל של נבוכדנאצר.
אבל כנראה שאתה מכיר חלק מן הבעיה שעמה התמודד דניאל.
בבית הספר, עם חברים, ברשתות החברתיות או מאוחר יותר בעבודה, אתה פוגש אנשים שאינם בהכרח חושבים כמוך.
האם צריך לדחות הכול?
דניאל משיב: לא.
האם צריך אפוא לקבל הכול?
דניאל משיב שוב: לא.
הוא לומד.
הוא מקשיב.
הוא עובד.
הוא משתתף בחברה שבה הוא חי.
אך כאשר הוא סבור שנחצה גבול חשוב, הוא נשאר נאמן לאמונותיו.
הדבר דורש משהו קשה יותר מאשר פשוט לומר כן או לא לכל דבר.
הדבר דורש כושר הבחנה.
השאלה האמיתית הופכת אפוא להיות:
מה אני יכול לקבל מבלי לוותר על מה שאני מאמין שהוא חיוני?
גרסה זו לבני נוער מציגה את המסר המרכזי של דניאל א׳.
הגרסה הפדגוגית מאפשרת להעמיק בהקשר ההיסטורי, בהכשרתו של דניאל, בשמותיו החדשים ובשאלת מזון המלך.
הגרסה האקדמית מרחיבה במיוחד על הכרונולוגיה של שנת 605 לפנה״ס, קרב כרכמיש, גילו האפשרי של דניאל, שיטות התיארוך, ההכשרה הבבלית ומסעם של כלי בית המקדש.
דניאל א׳ מספר את סיפורו של צעיר שנקלע לעולם שלא בחר בו. הוא אינו יכול להחליט באיזו אימפריה יחיה, איזו שפה עליו ללמוד או איזה שם רשמי יינתן לו. אבל הוא עדיין יכול להחליט למי יישאר נאמן.
דניאל אינו בורח מבבל.
הוא חי בלב החברה הזאת.
הוא לומד את שפתה.
הוא לומד את תרבותה.
הוא עובד עבור שליטיה.
אך הוא יודע גם שיש גבולות.
כאשר ההסתגלות עלולה להפוך לוויתור, דניאל מסרב להמשיך הלאה.
גישה זו מכינה את כל המשך הספר.
בדניאל ג׳, חבריו ישרתו את המלך אך יסרבו להשתחוות לצלמו.
בדניאל ו׳, דניאל ישרת בנאמנות במנהל אך יסרב לוותר על תפילתו.
העיקרון נשאר זהה:
כיבוד סמכות אינו אומר לתת לה את הזכות להחליט בכול.
ויש דבר מפתיע אף יותר.
בתחילת הפרק, נבוכדנאצר נראה כל־יכול, ואילו דניאל אינו אלא שבוי צעיר.
ובכל זאת, השנים יעברו.
נבוכדנאצר ייעלם.
בבל תיעלם.
דניאל יעבור מתקופת מלכות אחת לאחרת.
כך מלמד אותנו הפרק הראשון שלא לבלבל בין הכוח של הרגע לבין הניצחון הסופי.