דניאל 1 – נאמנים בבבל: לחיות בעולם זר בלי לאבד את הזהות

דָּנִיֵּאל 1.1-2 מציב את הספר כולו בהקשר היסטורי מדויק: עליית בבל, החלשת יהודה ומלכות יהויקים. אך הסיפור נותן מיד לאירועים הללו פירוש תיאולוגי: אם נבוכדנצר פועל ככובש, הטקסט קובע שאדני ״נותן״ את יהויקים בידו. הסצנה הראשונה של דניאל קובעת כך הבחנה יסודית בין הכוח הפוליטי הנראה לבין הריבונות האלוהית.

1. מצב יהודה לאחר מות יאשיהו

כדי להבין את דניאל 1 יש לחזור כמה שנים לפני בואו של דניאל לבבל.

מלכותו של יאשיהו התאפיינה ברפורמה דתית חשובה (2 מְלָכִים 22.1-23.25 ; 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 34.1-35.19).

המצב הבין־לאומי משתנה בחדות בסוף המאה השביעית לפנה״ס. האימפריה האשורית, ששלטה זמן רב במזרח הקדמון, מתמוטטת בהדרגה. מצרים ובבל מבקשות אז לשלוט בשטחים ששועבדו בעבר לאשור.

ב-609 לפנה״ס יאשיהו מנסה ליירט את פרעה נכו במגידו ומוצא שם את מותו (2 מְלָכִים 23.29-30 ; 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 35.20-24).

היעלמותו פותחת תקופה של אי־יציבות פוליטית ליהודה.

2. מיאשיהו ליהויקים

לאחר מות יאשיהו מעמיד העם את בנו יהואחז למלך.

מלכותו קצרה מאוד.

פרעה נכו מדיחו אחרי שלושה חודשים ומטיל מס על הארץ. אחר כך הוא מושיב על הכס את אליקים, בן אחר של יאשיהו, ומשנה את שמו ליהויקים (2 מְלָכִים 23.31-35).

יהודה נתונה אז להשפעה מצרית חזקה.

יהויקים אינו מולך אפוא בממלכה עצמאית מבחינה פוליטית. מלכותו מתחילה בהקשר שבו מעצמות האזור קובעות במידה רבה את גורלן של הממלכות הקטנות של הלבנט.

כמה שנים אחר כך תחליף בבל את מצרים כמעצמה השלטת.

3. הקרב בכרכמיש

שנת 605 לפנה״ס היא נקודת מפנה מרכזית.

ירמיהו מזכיר במפורש את העימות בין נבוכדנצר לפרעה נכו:

״לצבא פרעה נכו מלך מצרים אשר היה על נהר פרת בכרכמש אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל בשנת הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה.״ (יִרְמְיָהוּ 46.2)

הניצחון הבבלי בכרכמיש משנה לעומק את מאזן הכוחות.

ההשפעה המצרית נסוגה ואילו בבל מרחיבה את שליטתה לעבר סוריה וארץ ישראל.

יהודה מוצאת את עצמה נוגעת ישירות בשינוי הזה.

4. דָּנִיֵּאל 1.1 והשנה השלישית ליהויקים

דניאל פותח את סיפורו בציון זה:

״בשנת שלוש למלכות יהויקים מלך יהודה בא נבוכדנצר מלך בבל ירושלים ויצר עליה.״ (דָּנִיֵּאל 1.1)

יש לקשר את ״השנה השלישית״ הזו ל״שנה הרביעית״ שמזכיר ירמיהו בעניין כרכמיש (יִרְמְיָהוּ 46.2).

את ההפרש של שנה אפשר להסביר בשיטות חישוב שנות המלכות שהיו נהוגות במזרח הקדמון.

בשיטה שיש בה שנת עלייה לכס, התקופה שבין עליית המלך לראש השנה הבא אינה נחשבת כשנתו הרשמית הראשונה. בשיטת חישוב אחרת, אותה תקופה נחשבת כשנה ראשונה.

כך אותה תקופה היסטורית יכולה להיקרא שנה שלישית או רביעית, לפי השיטה שנבחרה.

הסבר זה מאפשר להבין מדוע דניאל וירמיהו יכולים להשתמש במספור שונה בלי למקם בהכרח את האירועים בשנים נפרדות לגמרי.

5. 605 לפנה״ס כתאריך ייחוס

בפרספקטיבה זו 605 לפנה״ס הוא תאריך ייחוס עקבי למיקום תחילת דרכו הבבלית של דניאל.

עם זאת יש לנסח תיארוך זה בדיוק.

דניאל 1 אינו נותן כמובן שום תאריך לפי לוח השנה המודרני שלנו. הוא נותן שנת מלכות של יהויקים. ההמרה ל-605 לפנה״ס נובעת משחזור הכרונולוגיה הנאו־בבלית והיהודית.

הניסוח המדויק ביותר הוא אפוא לדבר על אירוע שהתרחש בסביבות 605 לפנה״ס.

6. גלות ראשונה נפרדת מחורבן ירושלים

אין לבלבל את בואו של דניאל לבבל עם החורבן הסופי של ירושלים.

תהליך השליטה הבבלית נמשך כמה שנים.

גלות חשובה מתרחשת בימי יהויכין, כשנבוכדנצר לוקח לבבל את המלך, את משפחתו, אנשי מפתח, בעלי מלאכה ואנשי מלחמה (2 מְלָכִים 24.10-16).

מאוחר יותר, בימי צדקיהו, ירושלים נכבשת ובית המקדש נהרס (2 מְלָכִים 25.1-21 ; 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 36.17-21).

דניאל 1 מציג אפיזודה קודמת לחורבן הסופי הזה.

הבחנה זו חיונית: כשדניאל מגיע לבבל, ירושלים ובית המקדש עדיין קיימים.

7. דניאל שייך לאליטה נבחרת

דניאל 1 אינו מתאר גלות המונית של כלל האוכלוסייה.

המלך מצווה לבחור כמה צעירים:

״מזרע המלוכה ומן הפרתמים״. (דָּנִיֵּאל 1.3)

פרופילם מפורט גם הוא:

״ילדים אשר אין בהם כל מאום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה וידעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך״. (דָּנִיֵּאל 1.4)

דניאל שייך אפוא לקבוצה שנבחרה בגלל תכונותיה וכנראה גם בגלל מוצאה החברתי.

בחירה זו מתאימה להיגיון פוליטי מובן: לשלב צעירים מבני האליטות הכבושות בפעולת הכוח האימפריאלי.

8. גילו של דניאל נשאר שחזור

הטקסט אינו מציין את גילו של דניאל.

הביטוי שנעשה בו שימוש מאפשר להבין שהוא עדיין צעיר, אך אינו נותן שום מספר.

ההשערה של בן ארבע עשרה בקירוב בעת בואו לבבל נשארת אפשרית. יתרונה בעיקר בכך שהיא מתיישבת עם אורך חייו של דניאל כפי שהוא עולה מן הציונים הכרונולוגיים של הספר.

אך אין להעמיד אומדן זה באותה דרגה עם תאריך מלכות יהויקים או עם שנות המלכות המוזכרות בחזיונות.

כדאי אפוא להבחין:

נתון טקסטואלי: דניאל שייך לקבוצת הצעירים שנבחרו;

שחזור: ייתכן שהיה נער;

השערה כרונולוגית שנבחרה: בן ארבע עשרה בקירוב.

הבחנה זו מאפשרת לשמור את ההשערה בלי להפוך אותה לקביעה מקראית.

9. דניאל אינו מוצג כמתנדב

מרכיב חשוב בסיפור הוא אופיו הכפוי של המצב.

דניאל לא בחר בבבל.

הוא לא בחר לעזוב את יהודה.

הוא לא בחר במערכת הפוליטית שבה יחיה.

הוא נסחף בשינוי היסטורי שגדול ממנו.

מצב זה נותן את כל כוחה לשאלה שתשלוט בפרק: כיצד נשארים נאמנים כשאין עוד שליטה בסביבה?

הספר אינו משיב בנסיגה. דניאל יחיה בלב המערכת הבבלית עצמה.

10. ״ויתן אדני את יהויקים״

המשפט הקובע מבחינה תיאולוגית מופיע בדָּנִיֵּאל 1.2:

״ויתן אדני בידו את יהויקים מלך יהודה.״ (דָּנִיֵּאל 1.2)

הטקסט יכול היה לספר בפשטות את הניצחון הצבאי של נבוכדנצר.

הוא בוחר לעומת זאת בפועל שמייחס לאדני את השליטה האחרונה באירוע.

קביעה זו יסודית להבנת הספר.

בבל אכן מנצחת.

נבוכדנצר אכן יש לו צבא.

יהודה אכן סובלת תבוסה.

אך המספר מסרב להסיק שאלוהי ישראל איבד את השליטה בהיסטוריה.

11. תבוסת יהודה בפרספקטיבה הנבואית

פירוש זה תואם נושא שכבר קיים אצל הנביאים.

ירמיהו הכריז שיהודה תישא בתוצאות בגידתה ושבבל תמלא תפקיד במשפט זה (יִרְמְיָהוּ 25.1-11).

הגלות אינה מופיעה אפוא, בפרספקטיבה מקראית זו, כתאונה בלתי מובנת שתוכיח את חוסר אונו של אלוהים.

היא משתלבת בתולדות משפט שהוכרזו מראש.

קריאה זו מאפשרת להבין את הניסוח של דָּנִיֵּאל 1.2: ההצלחה הצבאית של בבל אינה מפורשת כניצחון תיאולוגי של מרדוך על אלוהי ישראל.

12. כלי בית המקדש וסמליות הניצחון

נבוכדנצר נושא גם:

״ומקצת כלי בית האלהים״. (דָּנִיֵּאל 1.2)

בעולם העתיק העברת הכלים הקדושים של עם מנוצח יכלה לקבל משמעות פוליטית ודתית עצומה.

בעיני הכובש, אוצרות המקדש היו גם שלל וגם סמל ניצחון.

דניאל מכניס עם זאת הבחנה מכרעת: הכלים הללו אינם רק ״נלקחים״.

גם הם נכללים במה שאדני נתן.

המספר שולל כך מניצחון בבל כל יומרה להוכיח את עליונותם האחרונה של אלי בבל.

13. מבית המקדש בירושלים לאוצר בבבל

הטקסט מציין שנבוכדנצר מוביל את הכלים:

״אל ארץ שנער בית אלהיו״. (דָּנִיֵּאל 1.2)

לשם ״שנער״ יש הדהוד מקראי מיוחד.

הוא מופיע בעיקר בסיפור בבל (בְּרֵאשִׁית 11.1-9).

בלי לכפות זיהוי סמלי על כל שימוש במונח, השימוש בו משבץ את בבל ברקע מקראי עתיק הקשור לכוח אנושי המאורגן בנפרד מאלוהים.

כלי בית המקדש מועברים כך מירושלים אל הלב הדתי של העולם הבבלי.

במבט ראשון הכול נראה כמפגין את ניצחון בבל.

14. דניאל 5 יענה לדניאל 1

כלי בית המקדש אינם נעלמים מן הסיפור.

הם מופיעים שוב כמה עשורים אחר כך.

בלשאצר מצווה להביא:

״כלי הזהב והכסף אשר הוציא נבוכדנצר אביו מן ההיכל אשר בירושלים״. (דָּנִיֵּאל 5.2)

המלך, שריו, נשיו ופילגשיו שותים בהם ובה בעת מהללים את אליהם (דָּנִיֵּאל 5.3-4).

חילול זה נענה מיד בהופעת הכתובת על הקיר ובהכרזה על משפטו של בלשאצר.

דניאל 1 ודניאל 5 יוצרים כך חוט סיפורי חשוב:

דניאל 1: כלי בית המקדש נכנסים לבבל;

דניאל 5: הכלים מחוללים;

דניאל 5: בבל נשפטת.

הקורא מגלה כך שהחזקה חומרית בכלים הקדושים אינה אומרת לעולם שבבל מחזיקה במשמעותם.

15. ההופעה הראשונה של נושא הריבונות

דָּנִיֵּאל 1.2 מכיל כבר, בצורה תמציתית מאוד, את התיאולוגיה שתפותח בהמשך הספר.

דניאל יצהיר מאוחר יותר:

״הוא משנה עתים וזמנים, מסיר מלכים ומקים מלכים.״ (דָּנִיֵּאל 2.21)

נבוכדנצר ילמד:

״כי שליט העליון במלכות האדם ולמי שיחפוץ יתננה.״ (דָּנִיֵּאל 4.25)

בלשאצר יקבל בתורו את התזכורת ש:

״אל עליון נתן לנבוכדנצר ... המלכות והגדולה והיקר וההדר.״ (דָּנִיֵּאל 5.18)

דָּנִיֵּאל 1.2 הוא אפוא הניסוח הראשון של נושא שיעבור בכל הספר.

16. הריבונות האלוהית אינה מוחקת את הסיבות ההיסטוריות

הקביעה שאדני נותן את יהויקים אינה אומרת שהסיפור מכחיש את המציאות הפוליטית.

לבבל יש צבא.

נבוכדנצר מנהל מערכות.

מצרים ובבל מתעמתות על השליטה האזורית.

ליהודה יש בחירות פוליטיות, בריתות ומרידות שתוצאותיהן ממשיות.

הטקסט המקראי מניח אפוא זה על גבי זה שתי רמות קריאה:

הרמה ההיסטורית, שבה כוחות אנושיים פועלים;

הרמה התיאולוגית, שבה כוחות אלה אינם נעשים לעולם ריבונים במובן המוחלט.

פרספקטיבה כפולה זו חיונית לקריאת דניאל.

17. הפרדוקס המכונן של הספר

דניאל מתחיל אפוא בפרדוקס.

עם אלוהים מנוצח.

בית המקדש נשדד.

צעירים יהודים מובלים לבבל.

נראה שהמלך הבבלי שולט בבמה.

ובכל זאת, כבר בפסוק השני המספר קובע שאדני נשאר האדון האמיתי של ההיסטוריה.

כל הספר יפתח את המתח הזה בין מה שנראה לעין לבין מה שהתגלה.

האימפריות נראות עצומות.

ובכל זאת הן זמניות.

הנאמנים נראים פגיעים.

ובכל זאת הם אינם נעזבים.

המלכים נראים כמכריעים את מהלך ההיסטוריה.

הם מגלים לבסוף שלכוחם שלהם יש גבולות.

18. מתבוסה לאומית לניסיון אישי

שני הפסוקים הראשונים מציגים משבר קולקטיבי: זה של יהודה.

החל מדָּנִיֵּאל 1.3, המשבר ההיסטורי הגדול הזה נעשה סיפורם הקונקרטי של כמה צעירים.

מעבר זה חשוב.

הספר אינו מסתפק בהרהור על נפילת הממלכות.

הוא מראה כיצד אדם יכול לחיות בנאמנות בתוך הטלטלות הללו.

השאלה ההיסטורית הגדולה:

״מי שולט באמת בממלכות?״

מלווה כך בשאלה אישית:

״כיצד חיים כשהאדם שייך לעם המנוצח וצריך מעתה לשרת בממלכת המנצח?״

דניאל 1 יפתח בו זמנית את שני הממדים הללו.

סיכום הפירוש

דָּנִיֵּאל 1.1-2 הוא הרבה יותר מציון היסטורי פשוט שמאפשר למקם את הסיפור.

שני הפסוקים הללו קובעים את המסגרת הפוליטית, הכרונולוגית והתיאולוגית של הספר כולו.

בסביבות 605 לפנה״ס הניצחון הבבלי בכרכמיש משנה לעומק את שיווי המשקל של המזרח הקדמון. יהודה עוברת בהדרגה מהשפעה מצרית לשלטון בבלי. בהקשר זה דניאל וצעירים יהודים אחרים מובלים לבבל.

גילו המדויק של דניאל נשאר בלתי ידוע. ההשערה של בן ארבע עשרה בקירוב נשארת אפשרית וניתן להשתמש בה בשחזור כרונולוגי, ובלבד ששמה את אופייה ההשערתי בבירור.

אולם הקביעה המרכזית של הקטע נשארת דָּנִיֵּאל 1.2: ״ויתן אדני״.

הספר מתחיל אפוא בתבוסה שאינה מפורשת כתבוסת אלוהים.

הבחנה זו מכינה את כל ההמשך. האימפריות יוכלו לכבוש, להגלות, לשנות שמות, לאיים ולשלוט. אך הן לא יקבלו בשל כך את הריבונות העליונה שספר דניאל מייחס לאלוהים לבדו.

הפניות מקראיות מצוטטות

בְּרֵאשִׁית 11.1-9 ; 2 מְלָכִים 22.1-23.25 ; 2 מְלָכִים 23.29-30 ; 2 מְלָכִים 23.31-35 ; 2 מְלָכִים 24.10-16 ; 2 מְלָכִים 25.1-21 ; 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 34.1-35.19 ; 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 35.20-24 ; 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 36.17-21 ; יִרְמְיָהוּ 25.1-11 ; יִרְמְיָהוּ 46.2 ; דָּנִיֵּאל 1.1 ; דָּנִיֵּאל 1.1-2 ; דָּנִיֵּאל 1.2 ; דָּנִיֵּאל 1.3 ; דָּנִיֵּאל 1.4 ; דָּנִיֵּאל 2.21 ; דָּנִיֵּאל 4.25 ; דָּנִיֵּאל 5.1-4 ; דָּנִיֵּאל 5.2 ; דָּנִיֵּאל 5.3-4 ; דָּנִיֵּאל 5.18.

דָּנִיֵּאל 1.3-7 מתאר את כניסתם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה למערך ההכשרה של החצר הבבלית. בחירתם, לימוד שפת הכשדים וספרם, מזונם המלכותי ושינוי שמותיהם מגלים שינוי עמוק בסביבתם. הטקסט מראה עם זאת שהשתלבות בתרבות זרה אינה מובילה בהכרח לנטישת הזהות. המתח בין הסתגלות לנאמנות הוא אחד הנושאים החיוניים של הפרק.

1. החלטה שקיבל נבוכדנצר

לאחר כיבוש ירושלים והעברת חלק מכלי בית המקדש, הסיפור מתמקד באנשים:

״ויאמר המלך לאשפנז רב סריסיו להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה ומן הפרתמים.״ (דָּנִיֵּאל 1.3)

ההחלטה באה ישירות מן המלך.

הצעירים היהודים אינם רק שבויים המתיישבים באימפריה. כמה מהם נבחרים להיכנס לתוכנית הקשורה לארמון המלך.

בחירה זו מראה שבבל מבקשת להפיק תועלת ממשאבי האנוש של השטחים הנכבשים.

כיבוש צבאי יכול להיות מלווה אפוא בשילוב האליטות בפעולת האימפריה.

2. ״מזרע המלוכה ומן הפרתמים״

דָּנִיֵּאל 1.3 מציין שהצעירים המבוקשים צריכים להיות מ״זרע המלוכה ומן הפרתמים״.

הבהרה זו מרמזת שדניאל וחבריו השתייכו למשפחות חשובות ביהודה.

הטקסט אינו מאפשר עם זאת לקבוע את שושלת יוחסיהם המדויקת.

יהיה זה מוגזם אפוא לקבוע שדניאל היה בהכרח נסיך או בן משפחתו הקרובה והמזוהה של המלך.

הנתון הוודאי מצומצם יותר: הקבוצה שנבחרה כוללת צעירים ממשפחת המלוכה או מן האצולה היהודית.

מוצא חברתי זה יכול להסביר מדוע כבר יש להם התכונות הנחוצות כדי לעבור הכשרה המיועדת לשירות החצר.

3. רקע אפשרי בישעיהו

גורל הצעירים היהודים הללו מזכיר דבר שנאמר פעם למלך חזקיהו.

לאחר ביקור השליחים הבבליים ישעיהו הכריז לו:

״ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל.״ (יְשַׁעְיָהוּ 39.7)

מתקבלת במובן טבעי הקבלה לדָּנִיֵּאל 1.3, שהרי הצעירים שנבחרו הם מבני משפחות חשובות ומוצבים תחת סמכות ״רב הסריסים״.

יש להיזהר עם זאת שלא לחרוג ממה שהטקסט מאפשר לקבוע.

דניאל 1 אינו אומר לעולם במפורש שדניאל וחבריו נעשו סריסים מבחינה גופנית.

הקשר ליְשַׁעְיָהוּ 39.7 משמעותי אפוא מבחינה ספרותית והיסטורית, אך אינו מאפשר לקבוע בוודאות את מצבם הגופני.

4. קריטריוני הבחירה

דָּנִיֵּאל 1.4 מציין את התכונות המבוקשות:

״ילדים אשר אין בהם כל מאום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה וידעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך״.

הבחירה נוגעת אפוא בכמה ממדים:

המראה החיצוני;

היכולות השכליות;

הידע שכבר נרכש;

הכשירות לקבל הכשרה;

היכולת העתידית לשרת את המלך.

בבל אינה בוחרת צעירים אלה באקראי.

המטרה היא להכשיר אנשים המסוגלים לתפקד ביעילות בחצר.

5. גיל הצעירים

אוצר המילים שנבחר מאשר את צעירותם בלי לאפשר לקבוע את גילם המדויק.

ההשערה שדניאל היה בן ארבע עשרה בקירוב נשארת מתיישבת עם הסיפור, אך אי אפשר להוכיחה מתוך דָּנִיֵּאל 1.4.

נקודה זו חשובה במיוחד לכרונולוגיה של חייו.

אם דניאל היה בן ארבע עשרה בקירוב ב-605 לפנה״ס, החזיונות האחרונים של הספר יציגו אותו כאדם מעל גיל שמונים.

השערה זו מסבירה היטב את אורך דרכו יוצא הדופן, אך עליה להישאר נפרדת מן הציונים הכרונולוגיים הניתנים במפורש בספר.

6. ״ספר ולשון כשדים״

התוכנית כוללת לימוד:

״ספר ולשון כשדים״. (דָּנִיֵּאל 1.4)

הביטוי מציין הכשרה תרבותית של ממש.

כדי לשרת במנהל המלך, הצעירים הללו צריכים להיות מסוגלים להבין את השפה, את הטקסטים ואת הידע הנהוגים בסביבתם החדשה.

למונח ״כשדים״ יש כמה שימושים בספר דניאל. הוא יכול לציין קבוצה אתנית או, בהקשרים מסוימים, קטגוריה של מומחים הקשורים לחצר.

בדָּנִיֵּאל 1.4 הדגש הוא בעיקר על הלמידה הנחוצה לשילובם בעולם האינטלקטואלי הבבלי.

7. ללמוד אין פירושו להסכים

היבט מרשים בסיפור הוא היעדר מחאה נגד ההכשרה הזו.

דניאל לומד.

חבריו לומדים.

הם אינם מסרבים לשפה הזרה ולא לידע המלמד בחצר.

גישה זו מאפשרת להבחין הבחנה חשובה בין הכרת תרבות לבין הסכמה לכל אמונותיה.

הסיפור יראה שדניאל יכול להבין את העולם האינטלקטואלי הבבלי בלי לנטוש את נאמנותו לאלוהי ישראל.

הבחנה זו תיראה במיוחד בדניאל 2: דניאל יפעל בקרב המומחים הבבליים ובה בעת יקבע שגילוי הסוד אינו בא מחוכמה אנושית אלא מאלוהים (דָּנִיֵּאל 2.27-28).

8. הכשרה בת שלוש שנים

נבוכדנצר קובע גם את משך התוכנית:

״ולגדלם שנים שלוש ומקצתם יעמדו לפני המלך.״ (דָּנִיֵּאל 1.5)

לתוכנית יש אפוא מטרה מקצועית מוגדרת בבירור.

אין מדובר רק בללמד אותם את התרבות הבבלית, אלא להכין אותם לשירות המלך.

ההזכרה של שלוש השנים מעוררת שאלה כרונולוגית כשמשווים אותה לדָּנִיֵּאל 2.1, הממקם את חלומו של נבוכדנצר בשנה השנייה למלכותו.

אפשר לגשת לקושי זה מתוך שיטות חישוב שנות המלכות בעת העתיקה ודרך חישוב תקופת ההכשרה.

הוא ראוי לניתוח מיוחד בנספחים הכרונולוגיים.

9. המזון משולחן המלך

המלך קובע גם את מזונם:

״וימן להם המלך דבר יום ביומו מפת בג המלך ומיין משתיו.״ (דָּנִיֵּאל 1.5)

במבט ראשון אמצעי זה הוא זכות.

השבויים הצעירים הללו אינם נתונים לתפריט של מחסור. הם נהנים להפך ממזון המלך.

תצפית זו חשובה להבנת אופי המבחן.

הלחץ שמופעל על דניאל אינו לובש כאן צורת רדיפה.

הוא לובש צורה של שילוב מועיל.

הסכנה לזהות אינה באה אפוא תמיד מן האיום. היא יכולה לבוא גם מן הפריבילגיות שהמערכת השלטת מציעה.

10. ארבעה צעירים נזכרים בשמם

הסיפור מציין אחר כך:

״ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה.״ (דָּנִיֵּאל 1.6)

סביר אפוא שצעירים אחרים השתתפו בהכשרה.

אך הסיפור מרכז מעתה את תשומת לבו בארבעה יהודים.

ארבע הדמויות הללו יהוו את הקבוצה המרכזית של דניאל 1.

דניאל יישאר אחר כך הדמות הראשית של הספר, ואילו חנניה, מישאל ועזריה יתפסו מקום מכריע בדניאל 3.

11. השמות העבריים

לארבעת השמות יש ממד תיאופורי חזק, כלומר הם כוללים או מזכירים התייחסות לאלוהי ישראל.

דניאל - דָּנִיֵּאל, Dāniyyēl : מובן בדרך כלל כ״אלוהים הוא שופטי״.

חנניה - חֲנַנְיָה, Ḥănanyāh : ״YHWH — הצג את ההגדרה של INF010 חנן״ או ״YHWH — הצג את ההגדרה של INF010 חונן״.

מישאל - מִישָׁאֵל, Mîšāʾēl : ״מי שהוא כאל?״

עזריה - עֲזַרְיָה, ʿĂzaryāh : ״YHWH — הצג את ההגדרה של INF010 עזר״.

שמות אלה מבטאים אפוא זהות הקשורה לעומק לאלוהי ישראל.

הם מהווים במידה מסוימת זיכרון דתי הנישא בידי האנשים עצמם.

12. שמות חדשים בבבל

שר הסריסים נותן להם שמות חדשים:

״וישם להם שר הסריסים שמות וישם לדניאל בלטשאצר ולחנניה שדרך ולמישאל מישך ולעזריה עבד נגו.״ (דָּנִיֵּאל 1.7)

השינוי שם — הצג את ההגדרה של INF121 מתאים למצבם החדש במנהל הבבלי.

התופעה אינה ייחודית במקרא.

פרעה נכו שינה את שם אליקים ליהויקים (2 מְלָכִים 23.34).

מאוחר יותר ישנה נבוכדנצר את שם מתניה לצדקיהו (2 מְלָכִים 24.17).

השינוי שם — הצג את ההגדרה של INF121 יכול ללוות אפוא יחס של שליטה פוליטית ולהפגין את סמכות הריבון או מנהלו על האדם שקיבל שם חדש.

13. בלטשאצר ודניאל

השם הבבלי שניתן לדניאל מועתק בדרך כלל בלטשאצר.

הספר עצמו קושר שם זה לסביבה הדתית הבבלית.

נבוכדנצר יכריז מאוחר יותר:

״דניאל אשר שמו בלטשאצר כשם אלהי.״ (דָּנִיֵּאל 4.8)

הצהרה זו חשובה במיוחד משום שהיא מאשרת במפורש שלשמו החדש של דניאל יש קשר לדתו של המלך.

הצורה המדויקת והאטימולוגיה של השם הן נושא לדיונים לשוניים, אך שילובו בעולם הדתי הבבלי כמעט אינו מוטל בספק בסיפור עצמו.

14. שדרך, מישך ועבד נגו

האטימולוגיה המדויקת של שלושת השמות הבבליים האחרים קשה יותר לקביעה.

הוצעו לעתים קרובות קשרים לשמות אלים מסופוטמיים, בעיקר אקו ונבו.

עבד נגו מקושר בדרך כלל לצורה שמשמעה ״עבד נבו״, עם שינוי בהעברת השם.

לגבי שדרך ומישך קיימות כמה הצעות ולא כולן ברמת ודאות זהה.

עדיף אפוא שלא לייחס לכל שם תרגום מדויק כשהאטימולוגיה נשארת שנויה במחלוקת.

מה שוודאי הוא הניגוד הסיפורי: השמות העבריים מוחלפים בשמות המותאמים לסביבה הבבלית.

15. האם שינוי השם משנה את זהותם?

הכוח הבבלי יכול לשנות את כינוים הרשמי.

הוא אינו יכול עם זאת לקבוע את נאמנותם הפנימית.

המספר ממשיך באופן משמעותי להשתמש בשם ״דניאל״.

בדָּנִיֵּאל 1.8, מיד לאחר השינוי שם — הצג את ההגדרה של INF121, הטקסט מצהיר:

״וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל.״

רצף זה משמעותי במיוחד.

דניאל זה עתה קיבל שם בבלי.

אך המספר קורא לו דניאל דווקא ברגע שבו הוא מקבל את החלטת הנאמנות.

הזהות שהמנהל כופה והזהות שהדמות שומרת אינן חופפות אפוא לחלוטין.

16. אסטרטגיה של שילוב תרבותי

הרכיבים השונים של דָּנִיֵּאל 1.3-7 אפשר לאגד:

בחירת הצעירים מבני האצולה;

העברתם אל סביבת המלך;

הכשרה לשונית ואינטלקטואלית;

מזון משולחן המלך;

מתן שמות חדשים;

הכנה לשירות המלך.

מכלול זה הוא בבירור תוכנית השתלבות במערכת הבבלית.

אפשר לדבר על דינמיקה של התבוללות, ובלבד שלא נטען שהטקסט מצהיר במפורש על קיומה של תוכנית שנועדה למחות באופן שיטתי כל עקבה של יהדות.

הסיפור מראה דווקא שצעירים אלה נקראים להיעשות בעלי יכולת תפקודית בחברה שהגלתה אותם.

17. מה שדניאל מקבל

המשך הפרק מאפשר לראות שדניאל אינו מגלה אותו סירוב כלפי כל מרכיבי ההשתלבות הזאת.

הוא מקבל, או לפחות אינו מתנגד בגלוי:

להכשרה;

ללימוד השפה;

לידע הבבלי;

לשם החדש;

לשירות המנהלי העתידי.

קביעה זו היא יסודית.

דניאל אינו מגדיר את הנאמנות כדחייה גורפת של התרבות הזרה.

הוא עושה הבחנה.

18. מה שדניאל מסרב לו

הגבול מופיע עם המזון:

״וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו.״ (דָּנִיֵּאל 1.8)

הטקסט עובר אפוא מן ההשתלבות המתקבלת אל גבול ההשתלבות.

גבול זה אינו נקבע על פי עצם מוצאה הבבלי של מנהג.

אילו היה כך, היה דניאל צריך לסרב גם לשפה, להשכלה ולשירות המלך.

בחירתו נשענת על שאלה עמוקה יותר: מה אפשר לקבל בלי לפגוע בנאמנותו, ומה אי אפשר.

19. שאלה העוברת בכל הספר

ההבחנה הזאת בין השתתפות לנאמנות תשוב ותופיע בכמה פרקים.

בדניאל 3 שלושת החברים יכולים לחיות תחת סמכותו של נבוכדנצר, אך הם מסרבים להשתחוות לפסל (דָּנִיֵּאל 3.16-18).

בדניאל 6 דניאל משרת את המלך בנאמנות, אך מסרב להפסיק את תפילתו כשצו המלך מתיימר להסדיר את יחסו לאלוהים (דָּנִיֵּאל 6.4-10).

העיקרון נשאר זהה:

שירות השלטון אינו מחייב לתת לו סמכות בלתי מוגבלת.

דניאל 1 הוא הביטוי הראשון להבחנה זו.

20. זהות כנאמנות ולא כבידוד

הסיפור מציע אפוא תפיסה מיוחדת של הזהות במצב של גלות.

דניאל אינו שומר על זהותו בכך שהוא מסרב לכל מגע עם בבל.

הוא שומר עליה בלב בבל עצמה.

הוא לומד בלי להיטמע.

הוא משרת בלי לעבוד עבודת אלילים.

הוא משתתף בלי לראות בכל דרישה של המערכת סמכות מוחלטת מאליה.

גישה זו מכינה את הספר כולו.

הנאמנות המקראית המוצגת בדניאל אינה אפוא התבוללות מלאה ואף לא בידוד מלא.

היא מתבטאת בהבחנה בגבול שהציות לאלוהים אוסר לחצות.

סיכום הפירוש

דָּנִיֵּאל 1.3-7 מתאר שינוי עמוק בקיומם של דניאל וחבריו.

צעירים יהודים אלה, בני משפחות חשובות, משולבים בתוכנית הכשרה שנועדה להכין אותם לשירות החצר הבבלית. עליהם ללמוד שפה חדשה, לרכוש ידע חדש, לקבל את מזון המלך ולשאת שמות חדשים.

שינוי השמות — הצג את ההגדרה של INF220 טומן בחובו ממד סמלי חזק. שמותיהם העבריים ביטאו את יחסם לאלוהי ישראל; השמות שנכפו עליהם משלבים אותם מעתה בסביבה התרבותית הבבלית. עם זאת, אטימולוגיית כל השמות הללו אינה ודאית די הצורך כדי לבנות פירוש מפורט על כל אחד מהם.

הנקודה המרכזית של הקטע מופיעה במקום אחר: דניאל יכול להיות מחונך בידי בבל בלי להיעשות בבלי בפנימיותו.

הוא מסכים ללמוד את השפה ואת הידע של סביבתו החדשה. הוא אפילו נכנס לשירות השלטון שהשתלט על ארצו. אך להשתלבות זו יש גבול.

גבול זה יופיע כבר בפסוק הבא.

לאחר שתיאר את כל מה שבבל מבקשת לתת לדניאל - הכשרה, מזון, שם ותפקיד - מצהיר הטקסט:

"וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל." (דָּנִיֵּאל 1.8)

כך מוצג העניין האמיתי של הגלות: לחיות בתרבות שונה בלי לוותר לה על מה ששייך למצפון ולנאמנות לאלוהים.

הפניות מקראיות מצוטטות

2 מְלָכִים 23.34 ; 2 מְלָכִים 24.17 ; יְשַׁעְיָהוּ 39.7 ; דָּנִיֵּאל 1.3 ; דָּנִיֵּאל 1.3-7 ; דָּנִיֵּאל 1.4 ; דָּנִיֵּאל 1.5 ; דָּנִיֵּאל 1.6 ; דָּנִיֵּאל 1.6-7 ; דָּנִיֵּאל 1.7 ; דָּנִיֵּאל 1.8 ; דָּנִיֵּאל 2.27-28 ; דָּנִיֵּאל 3.16-18 ; דָּנִיֵּאל 4.8 ; דָּנִיֵּאל 6.4-10.

דָּנִיֵּאל 1.8-16 הוא לב הקונפליקט הראשון שדניאל פוגש בבבל. לאחר שקיבל את ההכשרה הבבלית ואת השינויים שכפתה עליו סביבתו החדשה, דניאל מסרב למאכלי שולחן המלך וליין. הטקסט קובע בבירור שהוא רוצה להימנע מ"להיטמא", אך אינו מסביר במפורש מדוע מזון זה גורם, בעיניו, לטומאה כזאת. אפשריים כמה פירושים. העניין העיקרי נשאר החלטתו המודעת של דניאל לקבוע גבול להשתלבותו, תוך חיפוש פתרון המכבד את הרשויות.

1. תפנית בסיפור

אחרי דָּנִיֵּאל 1.3-7 יכול הקורא לקבל רושם שהצעירים היהודים מקבלים את השתלבותם במערכת הבבלית במלואה.

הם מקבלים הכשרה זרה.

הם לומדים את שפת הכשדים ואת ידעם.

הם נושאים שמות חדשים.

הם מיועדים לשרת את המלך.

אך דָּנִיֵּאל 1.8 מציג שבר:

״וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו.״ (דָּנִיֵּאל 1.8)

לראשונה דניאל מסרב במפורש לרכיב בתוכנית המלך.

השאלה המהותית נעשית אפוא: מדוע המזון הוא הגבול שדניאל מסרב לחצות?

2. החלטה שנתקבלה "על לבו"

הניסוח של דָּנִיֵּאל 1.8 חשוב.

דניאל אינו מתחיל במחאה פומבית.

ההחלטה היא תחילה פנימית.

בחשיבה המקראית "הלב" אינו מציין רק את תחום הרגשות. הוא גם מקום הרצון, ההרהור וההחלטה.

דניאל קובע אפוא גבול בתוך עצמו לפני שהוא מחפש את הדרכים המעשיות לשמור עליו.

הבהרה זו מעניקה להתנהגותו עקיבות מיוחדת: בקשתו מן הממונים הבבליים אינה נולדת מתגובה מאולתרת, אלא מהחלטה קודמת.

3. המונח "להיטמא"

הטקסט העברי משתמש בפועל גָּאַל, gāʾal, בבניין המבטא כאן את הרעיון של להיעשות טמא או להתגאל.

הלשון מצביעה על כך שדניאל אינו רואה במאכלי המלך דבר בלתי רצוי בלבד או שונה מהרגלי האכילה שלו.

הבעיה נוגעת לנאמנותו.

בעיניו, אכילת מזון זה תיצור סוג של זיהום שאינו מתיישב עם הגבול שקבע לעצמו.

עם זאת, הטקסט אינו מפרט מיד את טיבה המדויק של טומאה זו.

היעדר הסבר זה מחייב להבדיל בין מה שהקטע קובע במפורש לבין הפירושים השונים המוצעים.

4. השערה ראשונה: דיני המאכלות שבתורה

ההסבר המיידי ביותר הוא לקשר את החלטת דניאל להוראות המזון של ההתורה — הצג את ההגדרה של INF032.

ויקרא 11 ודברים 14 מבחינים בין בעלי חיים הנחשבים טהורים לאלה הנחשבים טמאים לישראל (וַיִּקְרָא 11.1-47 ; דְּבָרִים 14.3-21).

בסביבה מלכותית בבלית, דניאל כנראה לא יכול היה לפקח על טיבם המדויק של כל הבשרים שהוגשו ועל הכנתם.

ייתכן שחלקם השתייכו לקטגוריות שההתורה — הצג את ההגדרה של INF032 אוסרת.

הסבר זה סביר אפוא.

אך הוא אינו פותר את השאלה במלואה.

5. בעיית היין

דניאל מסרב אכן לא רק למאכלי המלך, אלא גם:

"וביין משתיו". (דָּנִיֵּאל 1.8)

והרי ההתורה — הצג את ההגדרה של INF032 אינה אוסרת על עם ישראל, בדרך כלל, לשתות יין.

היין מופיע אפילו בהקשרים שונים של פולחן וחגיגה בברית הישנה (דְּבָרִים 14.26).

נוכחות היין בסירובו של דניאל מראה אפוא שההסבר בבעלי חיים טמאים בלבד כנראה אינו מספיק.

יש לחפש עניין רחב יותר.

6. השערה שנייה: הכנת המזון

אפשרות נוספת נוגעת לתנאי ההכנה.

גם כשהבשר בא מבעל חיים מותר, ייתכן שלדניאל לא הייתה כל ערובה לגבי שחיטתו, עיבודו או ערבובו עם מאכלים אחרים.

מנקודת מבט זו, בחירת הירקות והמים אפשרה להימנע מכל אי-הוודאויות הקשורות לשולחן המלך.

פירוש זה עולה בקנה אחד עם המצב.

אך הוא נשאר שחזור, שכן דניאל 1 אינו מזכיר במפורש שום הליך שחיטה ושום בעיית הכנה.

7. השערה שלישית: קשר פולחני

פירוש נוסף המוצע לעתים קרובות רואה בכך שמזון החצר ויינה יכלו להיות קשורים לפולחן האלים הבבליים.

בעת העתיקה מזון, סעודה מלכותית ומנהגי דת יכלו אכן להיות קשורים זה בזה קשר הדוק.

אילו ראה דניאל במנות המלכותיות דבר הקשור לפולחן זר, סירובו היה יכול לקבל ממד דתי הניתן לזיהוי ישיר יותר.

השערה זו הייתה מסבירה גם מדוע היין נכלל.

אולם הטקסט של דניאל 1 אינו אומר שהמאכלים הוקרבו לאלים.

יהיה אפוא מופרז להציג הסבר זה כוודאות.

8. השערה רביעית: שולחן המלך כאות לתלות

אפשר להבין את המזון שהציע המלך גם במסגרת יחסי התלות שיצרה החצר.

קבלת מנה יומית משולחן המלך יכלה לבטא שייכות למערכת השליט ואת החסד שהוא מעניק.

דניאל היה מבקש אז לשמור על מרחק סמלי מסוים מתלות זו.

לפירוש זה יש עניין תיאולוגי, בעיקר מפני שהספר ידגיש תמיד את המקור האמיתי של המתנות שדניאל מקבל.

אך גם הוא נתקל בגבול: דניאל מקבל, מצד אחר, את ההכשרה ואת שירות המלך.

הוא אינו מסרב אפוא באופן גורף לכל יחס של תלות מנהלית במלך.

9. מה שהטקסט מאפשר לקבוע

אף אחד מההסברים הקודמים אינו יכול להיות מוכח לבדו בוודאות.

ייתכן שגורמים אחדים השתלבו.

המסקנה הבטוחה ביותר נשארת זו שהטקסט עצמו נותן:

דניאל סבור שמאכלי המלך ויינו עלולים לטמא אותו;

הוא מחליט שלא לאכול אותם;

הוא מחפש חלופה המתיישבת עם נאמנותו.

היעדר הסבר מפורט מסיט, אגב, את תשומת לבו של הקורא.

הסיפור מתעכב פחות על הרכבה המדויק של הארוחה מאשר על ההחלטה שקיבל דניאל.

10. דניאל מבקש, אינו כופה

לאחר שקיבל את החלטתו, דניאל:

"ויבקש משר הסריסים אשר לא יתגאל". (דָּנִיֵּאל 1.8)

בחירת הפועל משמעותית.

דניאל אינו מאיים.

הוא אינו דוחה באלימות את סמכות הממונה.

הוא מגיש בקשה.

גישה זו מגלה מאפיין קבוע בהתנהגותו: תקיפות אמונתו מלווה בכבוד לסמכות כאשר נשאר אפשרי הסדר מעשי.

11. ההתערבות המפורשת השנייה של אלוהים

הסיפור ממשיך:

״ויתן האלהים את דניאל לחסד ולרחמים לפני שר הסריסים.״ (דָּנִיֵּאל 1.9)

זוהי ההתערבות המפורשת השנייה של אלוהים בפרק.

בדָּנִיֵּאל 1.2 האדון נותן את יהויקים בידי נבוכדנצר.

בדָּנִיֵּאל 1.9 אלוהים נותן לדניאל חן לפני הממונה הבבלי.

המבנה חשוב.

אותו אלוהים פועל באירועים הבין-לאומיים הגדולים וביחסים בין צעיר מוגלה לבין פקיד חצר.

12. חסד שאינו מבטל את הקשיים

החסד שניתן לדניאל אינו אומר שבקשתו מתקבלת מיד.

שר הסריסים משיב לו:

״ירא אני את אדני המלך אשר מנה את מאכלכם ואת משקיכם.״ (דָּנִיֵּאל 1.10)

פחדו מובן.

הוא אחראי למצבם הגופני של הנערים.

אם דניאל וחבריו ייראו במצב גרוע מן האחרים, הוא עלול להיאלץ אישית לתת דין וחשבון למלך.

כך הסיפור נמנע מתיאור פשטני שבו החסד האלוהי מבטל אוטומטית את כל המכשולים.

13. דניאל מביא בחשבון את הסיכון של בן שיחו

דניאל אינו מבזה את פחדו של הממונה.

הוא מחפש פתרון המקטין את הסיכון עבורו.

הוא פונה אל המלצר שהופקד ישירות על דניאל, חנניה, מישאל ועזריה (דָּנִיֵּאל 1.11).

אחר כך הוא מציע:

"נס נא את עבדיך ימים עשרה". (דָּנִיֵּאל 1.12)

ההצעה מרשימה בפשטותה.

דניאל אינו מבקש מיד חריגה קבועה.

הוא מבקש ניסוי מוגבל בזמן.

14. "זרעונים ומים"

דניאל מבהיר:

"ויתנו לנו מן הזרענים ונאכלה ומים ונשתה". (דָּנִיֵּאל 1.12)

המונח המתורגם "זרעונים" יכול לציין באופן רחב יותר מזון צמחי או מזון הבא מזרעים.

הדיאטה המבוקשת פשוטה אפוא במכוון.

אולם מטרת הקטע אינה לקדם משטר תזונה אוניברסלי.

דניאל בוחר במזון זה מפני שהוא מאפשר לו להימנע ממה שהוא רואה כטומאה הקשורה לשולחן המלך.

ההבחנה חשובה: דניאל 1 מספר על החלטה של נאמנות במצב מסוים, ולא על קביעת כלל תזונה חדש לכל הקוראים.

15. קריטריון הערכה קונקרטי

דניאל מוסיף:

"ויראו לפניך מראינו ומראה הילדים האוכלים את פת בג המלך וכאשר תראה עשה עם עבדיך". (דָּנִיֵּאל 1.13)

הוא מסכים אפוא להשוואה.

ההצעה מתחשבת בדאגות המלצר.

דניאל אינו מבקש ממנו לקחת סיכון בלתי מוגדר על סמך אמונתו האישית בלבד.

הוא מסכים שהתוצאה תיבחן.

גישה זו משלבת אפוא נאמנות אישית ואחריות כלפי הזולת.

16. מדוע עשרה ימים?

הטקסט אינו נותן משמעות מיוחדת למספר עשרה בקטע זה.

זו תקופה קצרה די הצורך כדי להקטין את הסיכון של המלצר וארוכה די הצורך כדי לאפשר את ההערכה שהסיפור מתכנן.

יהיה אפוא חסר זהירות לחפש בהכרח סמליות נסתרת מאחורי עשרת הימים האלה.

תפקידם בסיפור ברור: הם משך הניסוי המוצע.

17. תוצאת המבחן

המלצר מסכים:

"וישמע להם לדבר הזה וינסם ימים עשרה". (דָּנִיֵּאל 1.14)

ואז באה התוצאה:

"ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים האוכלים את פת בג המלך". (דָּנִיֵּאל 1.15)

פחדו של הממונה לא התממש אפוא.

ארבעת הצעירים אינם נראים במראה החלוש שחשש ממנו.

בחירתם יכולה אפוא להישמר.

18. סיפור תיאולוגי ולא ניסוי מדעי

הצגת המבחן עלולה להוביל לקריאת הקטע כניסוי תזונתי.

אולם פירוש כזה יחרוג מכוונת הסיפור.

ארבעה אנשים, עשרה ימים והערכה חזותית אינם מהווים כמובן הוכחה מדעית להשפעות ההשוואתיות של שתי דיאטות.

הטקסט עצמו אינו מנסח, אגב, שום תיאוריה תזונתית.

עניינו במקום אחר: נאמנותו של דניאל אינה מביאה לאסון שהממונה חשש ממנו.

התוצאה מאפשרת לדניאל ולחבריו לשמור על מנהגם.

19. הדיאטה נעשית קבועה

דָּנִיֵּאל 1.16 מדגיש:

"ויהי המלצר נשא את פתבגם ויין משתיהם ונתן להם זרענים".

מה שהיה רק מבחן נעשה אפוא מנהג מתמשך בתקופת הכשרתם.

בקשת דניאל לא הובילה לעימות גלוי.

נמצא פתרון בתוך המנהל הבבלי עצמו.

הסיפור מראה כך שנאמנות תקיפה יכולה לפעמים להתבטא בחיפוש סבלני אחר הסדר ולא בעימות.

20. דניאל אינו מסרב לכל מזון מלכותי לעולם

יש להימנע גם מהפיכת דניאל 1 לכלל מוחלט בדבר תזונתו של דניאל במשך כל חייו.

בחזון מאוחר בהרבה מצהיר דניאל:

"לחם חמדות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי". (דָּנִיֵּאל 10.3)

הבהרה זו רומזת שבשר ויין יכלו להיות חלק רגיל מתזונתו, שכן הוא מדגיש את הימנעותו החריגה בתקופת אבל זו.

דָּנִיֵּאל 10.3 מאשר אפוא שאת הבעיה של דניאל 1 אי אפשר לצמצם לאיסור כללי וקבוע על בשר או יין.

ההקשר של דניאל 1 הוא מיוחד.

21. ההתנגדות האמיתית של דניאל

הניגוד בין דָּנִיֵּאל 1.7 לדָּנִיֵּאל 1.8 ראוי לבסוף להדגשה.

בדָּנִיֵּאל 1.7 המנהל כופה עליו שם חדש.

בדָּנִיֵּאל 1.8 דניאל מחליט בעצמו מה יעשה.

בבל יכולה לקבוע חלק מסביבתו החיצונית.

היא יכולה לקבוע את מקום מגוריו, את הכשרתו ואת שמו המנהלי.

היא אינה יכולה לקבל את ההחלטה ששייכת למצפונו.

דווקא כאן מתחילה התנגדותו של דניאל.

היא אינה פוליטית תחילה.

היא פנימית ומוסרית.

22. הכנה ראשונה למבחנים הגדולים

הקונפליקט של דניאל 1 נראה צנוע יחסית לעומת האירועים המאוחרים.

עדיין אין כבשן ואין גוב אריות.

לא נגזר שום גזר דין מוות.

מדובר בעניין של מזון.

ובכל זאת אותו עיקרון יוחל אחר כך במצבים חמורים בהרבה.

דניאל 1 מציג אפוא את הנאמנות לפני שהיא נעשית מרהיבה.

עקיבות הדמויות במשברים הגדולים של דניאל 3 ודניאל 6 מוכנת בהתנהגותן בהחלטות הרגילות של דניאל 1.

סיכום הפירוש

דָּנִיֵּאל 1.8-16 מסמן את מעשה ההתנגדות המפורש הראשון של דניאל לתהליך ההשתלבות הבבלי.

עם זאת יש להגדיר התנגדות זו כראוי.

דניאל אינו מסרב לא לשפת הכשדים, לא להכשרתם, לא לשמו החדש ולא לעיקרון של שירות המלך. הוא מסרב בדיוק למה שהוא רואה כעלול "לטמא" אותו.

הסיבה המדויקת לטומאה זו אינה ניתנת. הוראות המזון של ההתורה — הצג את ההגדרה של INF032, תנאי ההכנה, קשר פולחני אפשרי ומשמעות שולחן המלך הם הסברים אפשריים שונים. אין לבודד אף אחד מהם ולהציגו כמי שנקבע במפורש בטקסט.

העיקר הוא בדרכו של דניאל.

הוא מקבל החלטה פנימית.

הוא מנסח את בקשתו בכבוד.

הוא מביא בחשבון את אחריותו של בן שיחו.

הוא מציע ניסוי מוגבל וניתן לבדיקה.

כשהניסוי מצליח, המנהג יכול להישמר.

סצנה זו מכוננת אפוא עיקרון שיעבור בכל הספר: הנאמנות לאלוהים אינה מחייבת בהכרח עימות עם החברה הסובבת, אך היא מחייבת לדעת לזהות את הגבול שמעבר לו ההשתלבות תהפוך לפשרה.

הפניות מקראיות מצוטטות

וַיִּקְרָא 11.1-47 ; דְּבָרִים 14.3-21 ; דְּבָרִים 14.26 ; דָּנִיֵּאל 1.2 ; דָּנִיֵּאל 1.3-7 ; דָּנִיֵּאל 1.7 ; דָּנִיֵּאל 1.8 ; דָּנִיֵּאל 1.8-16 ; דָּנִיֵּאל 1.9 ; דָּנִיֵּאל 1.10 ; דָּנִיֵּאל 1.11 ; דָּנִיֵּאל 1.12 ; דָּנִיֵּאל 1.13 ; דָּנִיֵּאל 1.14 ; דָּנִיֵּאל 1.15 ; דָּנִיֵּאל 1.16 ; דָּנִיֵּאל 3.1-30 ; דָּנִיֵּאל 5.31-6.27 ; דָּנִיֵּאל 10.3.

דָּנִיֵּאל 1.17-20 מתאר את סיומה של הכשרת ארבעת הצעירים היהודים. הצלחתם אינה מיוחסת לא למשמעת התזונה בלבד ולא ליכולותיהם הטבעיות בלבד: הטקסט קובע במפורש שאלוהים נותן להם ידע ותבונה. דניאל מקבל בנוסף יכולת מיוחדת בחזיונות ובחלומות, המכינה ישירות את המשך הספר. פסוקים אלה מראים כך שרכישת הידע הבבלי והנאמנות לאלוהי ישראל אינם מוצגים כבלתי מתיישבים.

1. התערבות מפורשת חדשה של אלוהים

אחרי סיפור מבחן המזון מצהיר דָּנִיֵּאל 1.17:

"והילדים האלה ארבעתם נתן להם האלהים מדע והשכל בכל ספר וחכמה." (דָּנִיֵּאל 1.17)

קביעה זו היא האזכור המפורש השלישי של הפעולה האלוהית בפרק.

בדָּנִיֵּאל 1.2 האדון נותן את יהויקים בידי נבוכדנצר.

בדָּנִיֵּאל 1.9 אלוהים נותן לדניאל חן וחסד לפני שר הסריסים.

ב־דָּנִיֵּאל 1.17 אלוהים נותן לארבעת הצעירים ידע והשכל.

מתגלה אפוא התקדמות:

אלוהים פועל בהיסטוריה המדינית;

אלוהים פועל ביחסים בין בני אדם;

אלוהים פועל ביכולותיהם של דניאל וחבריו.

הפרק מייחס כך לאלוהים ריבונות הנוגעת הן לממלכות והן לבני אדם.

2. הטקסט אינו מבזה את ההכשרה שהתקבלה

דָּנִיֵּאל 1.17 אינו אומר ששלוש שנות הלימוד היו מיותרות.

ארבעת הצעירים אכן עברו את ההכשרה שהמלך קבע.

הם למדו.

הם למדו את שפת הכשדים ואת ספרותם.

הם רכשו את הידע הדרוש לשירות החצר.

מתנת אלוהים אינה מחליפה אפוא בהכרח את העבודה האנושית.

הסיפור משלב להפך את שני הממדים: הכשרה אמיתית ויכולות המיוחסות לאלוהים.

3. "בכל ספר"

הביטוי המתורגם "בכל ספר" מפנה לתחום הידע הכתוב שבו הוכשרו הצעירים.

בהקשר הבבלי, הכשרה זו יכלה לכלול תחומים שונים: שפה, כתב, מסורות למדניות, טקסטים מנהליים וידע שימושי לחצר.

עם זאת, הטקסט אינו מספק את תוכנית הלימודים המפורטת שלהם.

יהיה אפוא מופרז לקבוע במדויק את כל התחומים שדניאל למד.

הנתון המהותי הוא שהוא נעשה מוכשר במערכת האינטלקטואלית שבה הושם.

4. "וחכמה"

למונח "חכמה" יש כאן היקף רחב יותר מצבירת ידע בלבד.

בברית הישנה החכמה יכולה לציין את היכולת להבין, להבחין ולפעול בתבונה.

בהקשר החצר, לכשירות זו יש גם ממד מעשי.

הצעירים צריכים להיות מסוגלים לייעץ, לפרש מצבים ולמלא ביעילות את התפקידים שיופקדו בידם.

הסיפור מציג אפוא את הצלחתם ככשירות אמיתית ולא כידע תיאורטי גרידא.

5. דניאל מקבל יכולת מיוחדת

לאחר שהזכיר את ארבעת הצעירים, הטקסט מבחין את דניאל:

״ודניאל הבין בכל חזון וחלמות.״ (דָּנִיֵּאל 1.17)

הבהרה זו מכינה ישירות את הפרק הבא.

נבוכדנצר יעמוד מול חלום שיטריד עמוקות את רוחו (דָּנִיֵּאל 2.1-3).

מומחי החצר לא יוכלו לענות על דרישתו.

דניאל יקבל אז את גילוי הסוד (דָּנִיֵּאל 2.17-23).

דָּנִיֵּאל 1.17 פועל אפוא כציפייה סיפורית.

עוד לפני שמסופר החלום הגדול הראשון, הקורא כבר יודע שלדניאל יש יכולת מיוחדת בתחום זה.

6. דניאל והמומחים הבבליים

יש להבחין בין יכולתו של דניאל ליכולת המיוחסת למומחי החצר.

דניאל 2 מונה קבוצות שונות שנקראו אל המלך (דָּנִיֵּאל 2.2).

דניאל אינו מכחיש את קיומם ואת תפקידם במערכת הבבלית.

אך כשהסוד נגלה, הוא מצהיר:

"ולי לא בחכמה די איתי בי מן כל חייא רזא דנה גלי לי." (דָּנִיֵּאל 2.30)

הצהרה זו חשובה לפירוש דָּנִיֵּאל 1.17.

לדניאל אכן יש יכולות יוצאות דופן, אך הספר מסרב להפוך אותו לאיש בעל ידע על-טבעי עצמאי משלו.

הגילוי בא מאלוהים.

7. להכיר תרבות בלי לאמץ את דתה

דָּנִיֵּאל 1.17 מאשר גם הבחנה שכבר הופיעה בפסוקים הקודמים.

דניאל יכול לשלוט בידע של בבל בלי לייחס את מקורו האחרון לאלים הבבליים.

הוא יכול לעבוד בחצר בלי לאמץ את דתה.

הוא יכול להבין את סביבתו האינטלקטואלית בלי לוותר לה על זהותו.

הבחנה זו מונעת לצמצם את הנאמנות להפרדה תרבותית מוחלטת.

דניאל אינו חי בשולי החברה הבבלית.

להפך, הוא נעשה מסוגל למלא בה תפקידי אחריות חשובים.

8. הכשרה זרה אינה מוחקת את זיכרון ישראל

המשך הספר יראה שהלימוד הבבלי לא גרם לדניאל לשכוח את הכתבים ואת היסטוריית עמו.

דניאל 9 מציג אותו קורא בכתבי הנבואה:

"אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר היה דבר נצחי — הצג את ההגדרה של INF038 אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה." (דָּנִיֵּאל 9.2)

סצנה זו חשובה.

עשרות שנים לאחר בואו לבבל, דניאל עדיין מסוגל להרהר במצבה של ירושלים על פי ירמיהו.

ההכשרה שקיבל בבבל לא החליפה אפוא את הכרתו במסורת ישראל.

9. זמן ההערכה

דָּנִיֵּאל 1.18 מציין אחר כך:

"ובמלאת הימים אשר אמר המלך להביאם ויביאם שר הסריסים לפני נבוכדנצר."

תקופת ההכשרה מגיעה לסיומה.

הצעירים אינם נשארים לנצח במצב של למידה.

עליהם להיבחן עכשיו כדי להיכנס בפועל לשירות המלך.

הסיפור עובר כך ממבחן המזון של עשרת הימים אל הבחינה הסופית לפני נבוכדנצר.

10. התקדמות בהערכות

בפרק שתי הערכות עוקבות.

הראשונה מוגבלת:

עשרה ימים;

מלצר;

השוואת המראה.

השנייה חשובה הרבה יותר:

סיום ההכשרה;

הצגה לפני המלך;

הערכת ידיעותיהם ותבונתם.

הראשונה אפשרה לדניאל ולחבריו לשמור על דיאטתם.

השנייה תקבע את כניסתם לשירות המלך.

התקדמות זו תורמת לעקיבות העלילתית של הפרק.

11. המלך בוחן אותם

דָּנִיֵּאל 1.19 מצהיר:

"וידבר אתם המלך."

הטקסט אינו מתאר במדויק את צורת הבחינה.

הוא מציין רק שנבוכדנצר עצמו מעריך את הצעירים שהובאו לפניו.

התוצאה אינה משתמעת לשתי פנים:

״ולא נמצא מכלם כדניאל חנניה מישאל ועזריה.״ (דָּנִיֵּאל 1.19)

ארבעת היהודים מצטיינים אפוא בסוף ההכשרה שבבל עצמה תכננה.

12. שובם המשמעותי של השמות העבריים

דָּנִיֵּאל 1.7 הציג את שמותיהם הבבליים החדשים.

ובכל זאת, כשהמספר מתאר את הצלחתם לפני המלך, הוא כותב:

"דניאל, חנניה, מישאל ועזריה". (דָּנִיֵּאל 1.19)

בחירה זו משמעותית מבחינה ספרותית.

במערכת הבבלית הם נושאים שמות חדשים.

בסיפור זהותם העברית נשארת.

השינוי המנהלי לא קיבל אפוא את המילה האחרונה באופן שבו הם מוצגים לקורא.

13. "ויעמדו לפני המלך"

דָּנִיֵּאל 1.19 מסתיים כך:

"ויעמדו לפני המלך."

משפט זה מאשר שנאמנותם אינה מובילה לסירוב לכל תפקיד מדיני.

הם עומדים לשרת שליט זר.

יותר מזה, הם עומדים לשרת את שליט המעצמה ששלטה ביהודה והגלתה אותם לבבל.

ובכל זאת הסיפור אינו מציג תפקיד זה כבלתי מתיישב עם נאמנותם.

תצפית זו אוסרת לצמצם את מסר דניאל להתנגדות בין עם אלוהים לכל מוסד זר.

14. לשרת אינו לעבוד עבודת אלילים

ההבחנה תופיע בבירור בדניאל 3.

שדרך, מישך ועבד נגו ממלאים תפקידים מנהליים במדינת בבל (דָּנִיֵּאל 2.49).

הם משרתים אפוא ממש את המדינה הבבלית.

אך כשנבוכדנצר דורש להשתחוות לפסל, הם מסרבים (דָּנִיֵּאל 3.16-18).

ההבחנה היסודית מאושרת כך:

הם יכולים לשרת את המלך;

הם אינם יכולים לעבוד את מה שהמלך מצווה עליהם לעבוד.

גבול זה כבר מוכן בדניאל 1.

15. הנאמנות אינה מולידה חוסר כשירות

הסיפור היה יכול להציג את דניאל וחבריו כאנשים אדוקים אך זרים למציאות המנהלית והאינטלקטואלית של בבל.

הוא קובע בדיוק את ההפך.

נאמנותם אינה מונעת מהם ללמוד ולהצטיין.

תצפית זו היא היבט חשוב של הפרק: שמירת הזהות אינה קשורה לבורות בעולם החיצוני.

דניאל מבין את העולם שבו הוא חי.

הוא לומד את קודיו.

הוא שולט בידע הדרוש ממנו.

אך הוא שומר על זהות אחרתמקור — הצג את ההגדרה של INF043 ועל התייחסות עליונה אחרת.

16. "עשר ידות"

דָּנִיֵּאל 1.20 מעצים את התוצאה:

"וכל דבר חכמת בינה אשר בקש מהם המלך וימצאם עשר ידות על כל החרטמים האשפים אשר בכל מלכותו."

הביטוי ״עשר ידות״ מדגיש עליונות יוצאת דופן.

הביטוי פועל באופן טבעי כביטוי של עוצמה.

הקטע אינו מניח בהכרח שיכולותיהם נמדדו בסולם מתמטי המאפשר להסיק מילולית יחס של עשרה לאחד.

עיקר הסיפור הוא העליונות הברורה שהמלך קבע.

17. ה"חרטומים" ומומחי החצר

המונחים המשמשים למומחים הבבליים מתורגמים לפעמים "חרטומים", "אשפים", "מכשפים" או ביטויים דומים, לפי הגרסאות.

קטגוריות אלה שייכות לעולם הלמדני והדתי של החצר המסופוטמית.

אין לדמיין רק "קוסמים" במובן המודרני של המילה.

אנשים אלה יכלו להשתייך לקטגוריות של מומחים האחראים לפירוש אותות, חלומות ותופעות שנחשבו משמעותיות.

דניאל עומד לפעול באותה סביבה מוסדית עצמה, אך הוא ייבדל עמוקות במקור שהוא מייחס לגילויים שלו.

18. דניאל 2 יגלה את ההבדל היסודי

כשנבוכדנצר ידרוש את פירוש חלומו, דניאל יצהיר:

"רזא די מלכא שאל לא חכימין אשפין חרטמין גזרין יכלין להחויה למלכא. ברם איתי אלה בשמיא גלא רזין." (דָּנִיֵּאל 2.27-28)

הצהרה זו מסבירה לאחור את דָּנִיֵּאל 1.20.

דניאל אינו סתם הנציג הטוב ביותר של אותה טכניקה.

הסיפור קובע הבדל במקור.

מומחי בבל מחזיקים בידיעותיהם.

גם לדניאל יש הכשרה, אך כשהידיעה חורגת מיכולות האדם, הוא תלוי בגילוי אלוהי.

19. חכמה שהתקבלה ולא נתבעה

הבחנה זו מונעת גם להפוך את הצלחת דניאל להאדרה עצמית.

דניאל 1 קובע שהוא עולה על האחרים בהערכת המלך.

אך דניאל 2 מראה שהוא אינו מייחס לעצמו עליונות זו:

"ולי לא בחכמה די איתי בי מן כל חייא רזא דנה גלי לי." (דָּנִיֵּאל 2.30)

חכמת דניאל מלווה אפוא בתיאולוגיה של תלות.

ככל שהוא מקבל יותר, הסיפור מאפשר לו פחות להציג את עצמו כמקור מה שהוא יודע.

20. ההצלחה כהכנה לשירות

לעליונות שקבע נבוכדנצר יש תוצאה מעשית: דניאל וחבריו יכולים מעתה למלא תפקידי אחריות.

הסיפור קושר כך:

נאמנות;

הכשרה;

כשירות;

הכרה;

שירות.

אין להפוך מרכיבים אלה להבטחה שכל נאמנות דתית מולידה בהכרח הצלחה חברתית וקידום מקצועי.

הספר עצמו יראה בקרוב שהנאמנות יכולה להוביל גם לכבשן או לגוב האריות.

21. נאמנות והצלחה אינן נוסחה אוטומטית

דניאל 1 מסתיים לטובה עבור ארבעת הצעירים.

אך דניאל 3 ודניאל 6 ימנעו לקרוא את ההצלחה הזאת ככלל מכני.

הנאמנות יכולה להיות מוכרת בידי השלטון.

היא יכולה גם להתנגש בו.

היא יכולה להוביל לקידום.

היא יכולה גם להוביל להרשעה.

העיקרון הקבוע אינו אפוא: "מי שנאמן תמיד יצליח בחברה".

העיקרון הוא דווקא: הנאמנות נשארת הכרחית ללא תלות בתגובת השלטון.

הבחנה זו הכרחית לקריאה מאוזנת של דניאל 1.

22. הידע כהכנה לגילויים עתידיים

דָּנִיֵּאל 1.17 אינו מכין רק את דניאל 2.

הוא מבשר מאפיין יסודי של הספר כולו.

דניאל יקבל חלומות וחזיונות (דָּנִיֵּאל 7.1-2 ; דָּנִיֵּאל 8.1).

הוא יבקש להבין את משמעותם (דָּנִיֵּאל 7.15-16 ; דָּנִיֵּאל 8.15-17).

הוא יקבל הסברים באמצעות שליחים שמימיים (דָּנִיֵּאל 8.16 ; דָּנִיֵּאל 9.21-23).

אך הוא גם יכיר בגבולות הבנתו (דָּנִיֵּאל 8.27 ; דָּנִיֵּאל 12.8).

דָּנִיֵּאל 1.17 אינו מבשר אפוא ידיעת-כול.

הוא מבשר ייעוד מיוחד הקשור לקבלת גילויים ולפירושם.

23. פרדוקס ההכשרה הבבלית

לבסוף מתגלה פרדוקס מרשים.

בבל מחנכת את דניאל כדי שישרת את בבל.

אך אותה הכשרה עצמה מציבה את דניאל במעמד שממנו יכריז על גבולות בבל.

הוא לומד לשרת את המלך.

אחר כך הוא יסביר למלך שממלכתו אינה אלא שלב ברצף ממלכות (דָּנִיֵּאל 2.36-45).

הוא נכנס למערכת האימפריאלית.

אך מתוך המערכת הזאת הוא מעיד שהאימפריה אינה ריבונית.

ההכשרה שרצה נבוכדנצר נעשית כך, בהתפתחות הסיפור, אחד האמצעים שבהם דניאל יוכל להעיד עד לפני הממונים הבכירים ביותר של האימפריה.

סיכום הפירוש

דָּנִיֵּאל 1.17-20 מציג את סיומה של ההכשרה שהחלה בתחילת הפרק.

ארבעת הצעירים היהודים למדו את הספרות ואת שפת הכשדים. הם עברו את התוכנית שנועדה להכין אותם לשירות המלך. כשנבוכדנצר בוחן אותם לבסוף, הם מצטיינים מכל המועמדים האחרים.

עם זאת, הטקסט אינו מצמצם את הצלחתם לתכונותיהם האישיות או למשמעתם.

הוא קובע במפורש:

"והילדים האלה ארבעתם נתן להם האלהים מדע והשכל." (דָּנִיֵּאל 1.17)

דניאל מקבל בנוסף יכולת מיוחדת בחזיונות ובחלומות. הבהרה זו מכינה מיד את דניאל 2 ומעבר לו את כל החלק החזיוני של הספר.

הפרק מכונן כך איזון חיוני. דניאל יכול ללמוד ברצינות את ידע זמנו בלי לייחס לו סמכות מוחלטת. הוא יכול להיעשות מוכשר בתרבות הבבלית בלי לוותר על זהותו. הוא יכול לשרת את המלך בלי לבלבל בין שירות מדיני לנאמנות דתית.

עם זאת, הצלחתו אינה הבטחה אוטומטית לשגשוג לכל הנאמנים. הפרקים הבאים יראו שאותה נאמנות יכולה להוביל הן להכרה והן לרדיפה.

הקבוע האמיתי אינו אפוא הצלחתו החברתית של דניאל, אלא נאמנותו בתוך נסיבות משתנות והשקפתו שהחכמה העליונה שייכת לאלוהים.

הפניות מקראיות מצוטטות

דָּנִיֵּאל 1.2 ; דָּנִיֵּאל 1.7 ; דָּנִיֵּאל 1.9 ; דָּנִיֵּאל 1.17 ; דָּנִיֵּאל 1.17-20 ; דָּנִיֵּאל 1.18 ; דָּנִיֵּאל 1.19 ; דָּנִיֵּאל 1.20 ; דָּנִיֵּאל 2.1-3 ; דָּנִיֵּאל 2.2 ; דָּנִיֵּאל 2.17-23 ; דָּנִיֵּאל 2.27-28 ; דָּנִיֵּאל 2.30 ; דָּנִיֵּאל 2.36-45 ; דָּנִיֵּאל 2.49 ; דָּנִיֵּאל 3.16-18 ; דָּנִיֵּאל 7.1-2 ; דָּנִיֵּאל 7.15-16 ; דָּנִיֵּאל 8.1 ; דָּנִיֵּאל 8.15-17 ; דָּנִיֵּאל 8.16 ; דָּנִיֵּאל 8.27 ; דָּנִיֵּאל 9.2 ; דָּנִיֵּאל 9.21-23 ; דָּנִיֵּאל 12.8.

דָּנִיֵּאל 1.21 חותם את הפרק ברמז כרונולוגי בעל משמעות רבה. היהודי הצעיר שהגיע לבבל בימי נבוכדנצר עדיין נוכח כשהשלטון הבבלי כבר נעלם וכורש מולך על האימפריה הפרסית. פסוק זה אינו קובע את תאריך מותו של דניאל: דָּנִיֵּאל 10.1 מציג אותו עדיין בשנה השלישית לכורש. הוא פועל דווקא כצפייה מראש של הספר כולו. דניאל נשאר בעוד הממלכות חולפות.

1. מסקנה קצרה במיוחד

הפרק הראשון מסתיים במשפט אחד:

״ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש המלך.״ (דָּנִיֵּאל 1.21)

לאחר הסיפור המפורט על ההכשרה, על מבחן המזון ועל הבחינה לפני נבוכדנצר, מסקנה זו יוצרת שינוי ניכר בנקודת המבט.

הסיפור החל בימי יהויקים ונבוכדנצר.

הוא מסתיים בשמו של כורש.

בין שני סימני הדרך האלה משתרעות כמה עשרות שנות היסטוריה.

2. נבוכדנצר בתחילה, כורש בסוף

הניגוד משמעותי במיוחד.

דָּנִיֵּאל 1.1 מציג:

יהויקים, מלך יהודה;

נבוכדנצר, מלך בבל.

דָּנִיֵּאל 1.21 מזכיר:

כורש, מלך פרס.

הפרק הראשון מכיל אפוא כבר, בין פסוקו הראשון לאחרון, שינוי תקופה.

הממלכה שנראתה כל-יכולה כשדניאל הגיע לבבל לא תתקיים עוד כשכורש יופיע.

3. נפילת בבל

דניאל 5 מספר על הלילה האחרון של מלכות בלשאצר:

״בלילה ההוא נהרג בלשאצר מלך הכשדים.״ (דָּנִיֵּאל 5.30)

נפילת בבל מתוארכת בדרך כלל ל-539 לפנה״ס.

דניאל 5 מציג אפוא את ההגשמה ההיסטורית של נושא שהוכרז כבר בפרק הראשון: הכוח ששלט ביהודה אינו נצחי.

המוגלה הצעיר שורד את הממלכה שהגלתה אותו.

4. דָּנִיֵּאל 1.21 אינו נותן את תאריך מותו של דניאל

הניסוח "עד שנת אחת לכורש המלך" עלול להיקרא, אילו עמד לבדו, כציון סוף חייו או פעילותו של דניאל.

אך דניאל 10 אוסר מסקנה זו.

הפרק מתחיל כך:

"בשנת שלוש לכורש מלך פרס דבר נגלה לדניאל אשר נקרא שמו בלטשאצר." (דָּנִיֵּאל 10.1)

דניאל אפוא עדיין חי ועדיין מקבל גילוי לאחר השנה הראשונה לכורש.

דָּנִיֵּאל 1.21 אינו יכול אפוא לומר שדניאל מת בשנה הראשונה הזאת.

5. משמעות השנה הראשונה לכורש

לאזכור השנה הראשונה לכורש יש חשיבות מיוחדת בהיסטוריה המקראית.

ספר עזרא מתחיל כך:

"ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר נצחי — הצג את ההגדרה של INF038 מפי ירמיה העיר נצחי — הצג את ההגדרה של INF038 את רוח כורש מלך פרס." (עֶזְרָא 1.1)

כורש מתיר אז לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים ושובם של המבקשים להשתתף בכך (עֶזְרָא 1.2-4).

אותה תקופה מוזכרת בסוף דברי הימים ב (2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 36.22-23).

השנה הראשונה לכורש מייצגת אפוא, בהיסטוריה המקראית, תפנית גדולה: השלטון הבבלי תם ואפשרות חדשה נפתחת ליהודה ולירושלים.

6. תאריך שיש לקבוע בזהירות

בכרונולוגיה ההיסטורית המקובלת בדרך כלל, בבל נופלת ב-539 לפנה״ס והשנה הראשונה למלכות כורש על בבל חלה ב-538/537 לפנה״ס, לפי שיטת החישוב שנבחרה.

יש אפוא שלא לקבוע אוטומטית את דָּנִיֵּאל 1.21 ל-536 לפנה״ס.

את הטקסט הישן שקבע שנה ראשונה זו ב-536 יש לעדן.

השנה 538/537 לפנה״ס היא ציון דרך הולם יותר לצו כורש המוזכר בעזרא 1.

7. דניאל עבר כמעט את כל התקופה הבבלית

אם בואו של דניאל מוצב בסביבות 605 לפנה״ס, נוכחותו עד השנה הראשונה לכורש מייצגת כשישים ושבע שנים.

משך זה נותן ממד חדש לפרק הראשון.

דניאל של דניאל 1 הוא צעיר בהכשרה.

דניאל של התקופה הפרסית הוא אדם קשיש שעבר כמה מלכויות וכמה שינויים מדיניים.

הספר אינו מספר אפוא כמה אירועים סמוכים בזמן.

הוא מציג קיום המשתרע על פני כמה דורות.

8. בן כמה היה דניאל בימי כורש?

גילו המדויק של דניאל בבואו לבבל נשאר לא ידוע.

אם נניח כהשערת עבודה גיל של כארבע עשרה שנים ב-605 לפנה״ס, דניאל נולד בסביבות 619 לפנה״ס.

אז היה בן כשמונים בנפילת בבל ב-539 לפנה״ס, ואחר כך בן כשמונים ואחת או שמונים ושתיים בסביבות 538/537 לפנה״ס.

מספרים אלה הם הערכות התלויות כליל בגיל ההשערתי שנבחר לדניאל בתחילת הגלות.

עם זאת הם מאפשרים למדוד את משך דרכו יוצא הדופן.

9. השנה השלישית לכורש

דָּנִיֵּאל 10.1 מספק ציון דרך מאוחר יותר:

"בשנת שלוש לכורש מלך פרס." (דָּנִיֵּאל 10.1)

לפי השיטה שנבחרה לספירת שנות המלכות, ציון זה מוצב בדרך כלל בסביבות 536/535 לפנה״ס.

אם דניאל היה בן כארבע עשרה ב-605 לפנה״ס, הוא היה אז בן כשמונים ושלוש או שמונים וארבע.

תיארוך ל-534 לפנה״ס וגיל שמונים וחמש אפשריים רק מתוך שחזור כרונולוגי מסוים יותר; אין להציגם כנתונים שנקבעו ישירות בידי דָּנִיֵּאל 10.1.

10. דניאל אינו עוד צעיר בפרקים האחרונים

כרונולוגיה זו משנה את הדימוי שאפשר לגבש על הדמות.

בדניאל 1 דניאל הוא מוגלה צעיר.

בדניאל 5 הוא כבר אדם קשיש כשהמלכה מזכירה לבלשאצר את יכולותיו (דָּנִיֵּאל 5.10-12).

בדניאל 6 הוא עדיין ממלא תפקידי אחריות חשובים תחת המשטר החדש (דָּנִיֵּאל 5.31-6.3).

בדניאל 10-12 הוא מקבל את גילוייו הגדולים האחרונים בהיותו, כנראה, בן למעלה משמונים אם ההשערה הכרונולוגית שנבחרה נכונה.

את נאמנות דניאל יש אפוא להבין במשך חיים שלמים.

11. דָּנִיֵּאל 1.21 כצפייה סיפורית מראש

המספר מגלה כבר בפרק הראשון שדניאל יגיע לימי כורש.

מידע זה מסיר חלק מהמתח לגבי הישרדותו האישית.

כשדניאל יאוים בפרקים הבאים, הקורא כבר יודע שהוא יעבור את התקופה הבבלית.

דָּנִיֵּאל 1.21 פועל כך כצפייה סיפורית מראש.

הדמות שבבל מבקשת לשנות את זהותה תשרוד את בבל עצמה.

12. אירוניה היסטורית

הניגוד חזק במיוחד.

בתחילת הפרק נראה שלנבוכדנצר יש הכול:

הוא צר על ירושלים;

הוא מקבל את יהויקים בידיו;

הוא לוקח כלים מבית המקדש;

הוא בוחר את הצעירים היהודים;

הוא קובע את הכשרתם;

הוא קובע את מזונם;

מנהלו משנה את שמותיהם.

בבל נראית כשולטת בעתידו של דניאל.

אך הפסוק האחרון הופך בשקט רושם זה.

דניאל נשאר עד כורש.

הממלכה שהתיימרה לקבוע את עתידו נעלמת לפניו.

13. דניאל ושינויי השליטים

הספר מראה את דניאל במגע עם כמה רשויות.

הוא משרת תחת נבוכדנצר.

הוא מתייצב לפני בלשאצר בלילה האחרון של בבל (דָּנִיֵּאל 5.13-29).

הוא ממלא תפקידי אחריות תחת דריוש (דָּנִיֵּאל 5.31-6.3).

הוא עדיין נוכח תחת כורש (דָּנִיֵּאל 10.1).

הזיהויים והכרונולוגיה המדויקת של כמה שליטים, ובמיוחד דריוש המדי, הם נושא לדיונים היסטוריים.

עם זאת, התנועה הכללית של הסיפור נשארת ברורה: דניאל עובר את המעבר מהשלטון הבבלי לסדר המדיני החדש שלאחר נפילת בבל.

14. לשרת כמה משטרים בלי להעביר את הנאמנות העליונה

רציפותו של דניאל אינו תלוי בנאמנות אישית לשליט אחד.

נבוכדנצר נעלם.

בלשאצר נעלם.

המשטר הבבלי נעלם.

ובכל זאת דניאל ממשיך לשרת.

התמדה זו מוסברת בהבחנה שנקבעה כבר בפרק הראשון: דניאל יכול לשרת בנאמנות מנהל אנושי בלי לעשות אותו מושא נאמנותו העליונה.

שירותו המדיני יכול לשנות מסגרת.

נאמנותו לאלוהים נשארת.

15. מודל ירמיהו לגולים

גישה זו קרובה להוראה שנשלחה בידי ירמיהו אל גולי בבל:

"ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל נצחי — הצג את ההגדרה של INF038 כי בשלומה יהיה לכם שלום." (יִרְמְיָהוּ 29.7)

הגלות לא נועדה אפוא להוביל בהכרח להתנגדות מתמדת לחברה הבבלית.

הגולים יכלו לחיות, לעבוד ולבקש את טובת העיר ובכל זאת להישאר דבקים באלוהי ישראל.

הקריירה של דניאל ממחישה אפשרות זו באופן מרשים.

16. דניאל אינו מוצג כמשתף פעולה בוגדני

העובדה שדניאל משרת שליטים זרים אינה מובילה את הספר להטיל ספק בנאמנותו.

להפך, יריביו עצמם מכירים שאינם יכולים למצוא נגדו כל עילת האשמה בניהולו:

"לא יכלו למצוא עילה ולא שחיתות, כי נאמן הוא וכל שלו ושחיתה לא נמצא עליו." (דָּנִיֵּאל 6.4)

דניאל יכול אפוא להיות בו-זמנית נאמן לאלוהים וישר בשירות ממשלה זרה.

נאמנות כפולה זו נשברת רק כשהסמכות המדינית דורשת את מה ששייך לאלוהים.

17. היעדר מידע על שובו של דניאל

צו כורש מתיר ליהודים לשוב לירושלים (עֶזְרָא 1.1-4).

ספר דניאל אינו אומר אף פעם, עם זאת, שדניאל נמנה עם השבים.

עדיף אפוא שלא לקבוע בנחרצות שהוא "לא שב מעולם לארץ ישראל", כאילו הטקסט מצהיר זאת במפורש.

מה שאפשר לקבוע מדויק יותר: בספר לא מדווח על שום שיבה של דניאל ליהודה.

החזון הגדול האחרון מציב אותו עדיין בהקשר האימפריה הפרסית (דָּנִיֵּאל 10.1-4).

18. מדוע דניאל לא היה שב?

גילו המתקדם של דניאל הוא הסבר אפשרי.

אם נבחרת ההשערה של נער שהוגלה ב-605 לפנה״ס, הוא היה בן למעלה משמונים כשהשיבה נעשתה אפשרית.

גם תפקידיו המנהליים או נסיבות אחרות יכלו למלא תפקיד.

אך הטקסט אינו מספק שום הסבר.

יש אפוא להבחין בין הנתון לשחזור:

נתון: שום שיבה של דניאל אינה מסופרת;

השערה: גילו המתקדם יכול לתרום להסבר היעדר זה.

19. הספר אינו מספר את מות דניאל

אין קטע המדווח על מות הנביא.

הפרק האחרון מסתיים בדברים שנאמרים לו:

"ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין." (דָּנִיֵּאל 12.13)

קורות חייו של דניאל נשארות אפוא פתוחות.

הספר אינו מתעניין במקום קברו ולא בנסיבות מותו.

אופקו האחרון אינו תיאור סופו הארצי, אלא ההבטחה לנחלה עתידית.

20. מדָּנִיֵּאל 1.21 ועד דָּנִיֵּאל 12.13

מתגלה התאמה מרשימה בין הפרק הראשון לאחרון.

דָּנִיֵּאל 1.21 מביט אל כורש ומראה שדניאל ישרוד את בבל.

דָּנִיֵּאל 12.13 מביט הרבה יותר רחוק:

"ותעמד לגרלך לקץ הימין."

הפרק הראשון מבשר שדניאל יעבור את השינויים המדיניים של ימיו.

האחרון מבשר תקווה החורגת מקיומו הארצי.

אפשר לבטא כך את תנועת הספר:

לשרוד את בבל ← לעבור בין הממלכות ← לחכות להגשמה הסופית.

21. משך הזמן כממד יסודי של הנאמנות

דניאל 1 עלול להיקרא כסיפור של החלטה נקודתית בעניין המזון.

דָּנִיֵּאל 1.21 מונע צמצום זה.

את נאמנותו של דניאל הצעיר יש להעריך לאור קיומו כולו.

ההחלטה של דָּנִיֵּאל 1.8 אינה רגע מבודד.

היא פותחת מסלול.

כמה עשורים אחר כך דניאל ימשיך להתפלל למרות האיסור המלכותי (דָּנִיֵּאל 6.10).

מאוחר יותר עוד הוא יבקש להבין את הגילויים שקיבל וישאר מופנה להגשמת ההבטחות לעמו (דָּנִיֵּאל 9.1-3 ; דָּנִיֵּאל 10.1-3).

22. הממלכות חולפות, דניאל נשאר

דָּנִיֵּאל 1.21 מקבל לבסוף ערך סמלי החורג מקורות חייו של דניאל.

הפסוק מבשר בקנה מידה קטן את מה שהחזיונות הנבואיים יפתחו בקנה מידה גדול.

דניאל 2 יציג רצף של ממלכות (דָּנִיֵּאל 2.31-45).

דניאל 7 יציג גם הוא כמה כוחות עוקבים (דָּנִיֵּאל 7.2-14).

האימפריות מופיעות, שולטות ואחר כך נעלמות.

דָּנִיֵּאל 1.21 מראה כבר עיקרון זה בחיי אדם אחד.

נבוכדנצר שייך לראשית תולדותיו הבבליות.

כורש שייך לזקנתו.

בין השניים נעלמה אימפריה.

נאמנותו של דניאל נעשית כך בעצמה עדות שקטה לשבריריותם של הכוחות המדיניים.

סיכום הפירוש

דָּנִיֵּאל 1.21 הוא מסקנה חשובה הרבה יותר מכפי שקצרותו עלולה לרמוז.

הפסוק אינו אומר שדניאל מת בשנה הראשונה לכורש. דָּנִיֵּאל 10.1 קובע במפורש שהוא קיבל עוד גילוי בשנה השלישית למלך זה.

השנה הראשונה לכורש מייצגת דווקא גבול היסטורי גדול. בבל נפלה, אימפריה חדשה שולטת באזור ושובם של כמה יהודים נעשה אפשרי.

דניאל, שהגיע לבבל בימי נבוכדנצר, עבר את השינוי הזה.

אם ההשערה של גיל כארבע עשרה בסביבות 605 לפנה״ס נבחרת, דניאל היה בן כשמונים בנפילת בבל ובן למעלה משמונים בחזיונותיו האחרונים. גילים אלה נשארים שחזורים ולא נתונים מקראיים מפורשים.

הנקודה הוודאית היא במקום אחר: דניאל עובר את המלכויות בעוד הממלכות חולפות.

המשפט האחרון של דניאל 1 מכין כך את כל התיאולוגיה המדינית של הספר. הצעיר שבבל הגלתה, חינכה והחליפה את שמו נשאר כשבבל עצמה נעלמת.

קיומו נעשה המחשה אישית של מה שהחזיונות יבשרו אחר כך בקנה מידה של ההיסטוריה: אף אימפריה אנושית אינה קבועה.

הפניות מקראיות מצוטטות

2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 36.22-23 ; יִרְמְיָהוּ 29.7 ; עֶזְרָא 1.1 ; עֶזְרָא 1.1-4 ; עֶזְרָא 1.2-4 ; דָּנִיֵּאל 1.1 ; דָּנִיֵּאל 1.8 ; דָּנִיֵּאל 1.21 ; דָּנִיֵּאל 2.31-45 ; דָּנִיֵּאל 5.10-12 ; דָּנִיֵּאל 5.13-29 ; דָּנִיֵּאל 5.30 ; דָּנִיֵּאל 5.31-6.3 ; דָּנִיֵּאל 6.4 ; דָּנִיֵּאל 6.10 ; דָּנִיֵּאל 7.2-14 ; דָּנִיֵּאל 9.1-3 ; דָּנִיֵּאל 10.1 ; דָּנִיֵּאל 10.1-4 ; דָּנִיֵּאל 12.13.

דניאל 1 אינו רק סיפור נעוריו של דניאל. הפרק מציג את הנושאים העיקריים שיפותחו בסיפורים ובחזיונות הבאים: ריבונות אלוהים, רצף הממלכות, נאמנות במצב של גלות, גבולות הכוח המדיני, חכמה שנתן אלוהים והתמדת הזהות בתוך תרבות זרה. תפקידו הוא אפוא באמת תוכניתי.

1. פרק פתיחה שנבנה בקפידה

לדניאל 1 תפקיד מיוחד מפני שהוא קודם הן לסיפורי דניאל 2-6 והן לחזיונות דניאל 7-12.

הפרק מציג את הדמויות, את ההקשר המדיני ואת השאלות התיאולוגיות הדרושות להבנת המשך הספר.

תנועתו הכללית ניתנת לתמצית בארבעה שלבים:

דָּנִיֵּאל 1.1-2 : Jérusalem est soumise à Babylone ;

דָּנִיֵּאל 1.3-7 : Daniel et ses compagnons sont intégrés à la cour ;

דָּנִיֵּאל 1.8-16 : leur fidélité est mise à l’épreuve ;

דָּנִיֵּאל 1.17-21 : Dieu leur accorde connaissance et intelligence, puis le récit ouvre l’horizon jusqu’à Cyrus.

התקדמות זו עושה מדניאל 1 הרבה יותר מהקדמה ביוגרפית פשוטה.

2. הנושא הראשון: מי שולט באמת בהיסטוריה?

הקביעה התיאולוגית החשובה הראשונה מופיעה כבר בדָּנִיֵּאל 1.2:

"ויתן אדני בידו את יהויקים מלך יהודה."

הספר מתחיל אפוא בתבוסה מדינית המפורשת מתוך ריבונות אלוהים.

שאלה זו תשלוט אחר כך בדניאל 2.

דניאל יכריז שם:

"והוא מהשנא עדניא וזמניא מהעדה מלכין ומהקים מלכין." (דָּנִיֵּאל 2.21)

דניאל 4 יפתח את אותו עיקרון כשנבוכדנצר יצטרך להכיר ש:

"שליט עליא במלכות אנשא". (דָּנִיֵּאל 4.25)

דָּנִיֵּאל 1.2 מכיל אפוא, בצורה מרוכזת, אחת הקביעות העיקריות של הספר כולו.

3. ריבונות אלוהים המתבטאת בעיקרון הנתינה

עיקרון ספרותי חשוב במיוחד עובר בדניאל 1: אלוהים נותן.

בדָּנִיֵּאל 1.2 האדון "נותן" את יהויקים בידי נבוכדנצר.

בדָּנִיֵּאל 1.9 אלוהים "נותן" לדניאל חן ורחמים לפני שר הסריסים.

בדָּנִיֵּאל 1.17 אלוהים "נותן" לארבעת הצעירים ידע ותבונה.

חזרה זו מבנה את הפרק מבחינה תיאולוגית.

מה שנבוכדנצר נראה מחזיק בכוח צבאו נשאר בסופו של דבר נתון לריבונות אחרת.

המלך יכול לצוות.

אלוהים נותן.

4. המלך פועל, אך אינו שולט בכול

דניאל 1 מדגיש בכל זאת את פעילותו של נבוכדנצר.

המלך צר על ירושלים.

הוא מביא כלים מבית המקדש.

הוא מצווה לבחור את הצעירים.

הוא קובע את הכשרתם ואת מזונם.

הוא מתכנן את כניסתם לשירותו.

הכול נראה אפוא מאורגן על פי רצונו.

אך המספר מציג באופן קבוע סיבתיות אחרת. נבוכדנצר פועל באמת, בלי להיעשות לעולם הסיבה האחרונה של ההיסטוריה.

הבחנה זו תהיה חיונית בחזיונות הספר.

5. דניאל 2 יפתח את שאלת הממלכות

דניאל 1 מתחיל תחת השלטון הבבלי.

דניאל 2 ירחיב מיד את האופק.

הפסל שראה נבוכדנצר מייצג רצף של ממלכות (דָּנִיֵּאל 2.31-43).

בבל, המרשימה כל כך בדניאל 1, אינה אפוא אלא הממלכה הראשונה ברצף.

אחר כך דניאל מכריז:

"ובימיהון די מלכיא אנון יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל." (דָּנִיֵּאל 2.44)

נקודת המבט של דניאל 1 מתהפכת כך: הממלכה שנראה שניצחה את ירושלים היא עצמה זמנית.

6. דָּנִיֵּאל 1.21 מבשר כבר אופי זמני זה

המשפט האחרון של הפרק מאשר קריאה זו:

״ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש המלך.״ (דָּנִיֵּאל 1.21)

הפרק מתחיל בנבוכדנצר ומסתיים בכורש.

בבל שולטת בדניאל בתחילה.

דניאל נשאר לאחר היעלמות השלטון הבבלי.

הפרק הראשון מכיל אפוא כבר, בצורה סיפורית, את מה שדניאל 2 ודניאל 7 יפתחו בצורה נבואית: ממלכות אנושיות באות זו אחר זו.

7. הנושא השני: איך לחיות בין הממלכות האלה?

הספר אינו שואל רק על משך האימפריות.

הוא שואל גם איך על הנאמן לחיות בעוד הן מפעילות את כוחן.

דניאל 1 נותן תשובה ראשונה.

דניאל אינו פורש מהחברה הבבלית.

הוא מקבל הכשרה.

הוא לומד.

הוא נכנס לשירות המלך.

אך הוא גם קובע גבול:

"וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל." (דָּנִיֵּאל 1.8)

הפרק מכונן כך הבחנה שתחזור תמיד: ההשתתפות בחברה אינה מחייבת לתת לה סמכות מוחלטת על המצפון.

8. דניאל 3 יפתח גבול זה

הבחנה זו נעשית מרהיבה בדניאל 3.

חנניה, מישאל ועזריה, הידועים במנהל הבבלי בשמות שדרך, מישך ועבד נגו, ממלאים תפקידי אחריות במדינת בבל (דָּנִיֵּאל 2.49).

הם אפוא אינם מתנגדים פוליטיים למשטר.

אך כאשר נבוכדנצר מצווה עליהם להשתחוות לפסל, הם משיבים:

"ידוע יהא לך, המלך, כי לאלהיך לא נפלח ולצלם הזהב אשר הקימות לא נשתחוה." (דָּנִיֵּאל 3.18)

העיקרון של דניאל 1 מגיע כאן לתוצאתו הסופית.

להשתלבות יש גבול כאשר השלטון המדיני דורש נאמנות דתית.

9. דניאל 6 יפתח את אותו עיקרון

דניאל 6 חוזר לסוגיה זו בהקשר אחר.

דניאל הפך למנהל מוכר ביושרו.

יריביו מגלים שאינם יכולים למצוא נגדו עילת האשמה בניהולו (דָּנִיֵּאל 6.3-4).

הסכסוך אינו נוצר אפוא משום שדניאל מסרב לשרת את המדינה כראוי.

הוא נוצר דווקא משום שהוא משרתה מבלי לוותר על נאמנות עליונה.

כאשר צו המלך אוסר זמנית כל בקשה המופנית אל מי שאינו המלך, דניאל ממשיך להתפלל (דָּנִיֵּאל 6.9-10).

דניאל 1, דניאל 3 ודניאל 6 מפתחים אפוא תפיסה אחת של נאמנות.

10. הנושא השלישי: החכמה האמיתית

דניאל 1 מציג גם את נושא הידיעה.

ארבעת הצעירים מתחנכים ב"ספר ולשון כשדים" (דָּנִיֵּאל 1.4).

הם נעשים מוכשרים להפליא.

אך דָּנִיֵּאל 1.17 מבהיר:

"והילדים האלה ארבעתם נתן להם האלהים מדע והשכל."

המתח בין חכמה אנושית לגילוי אלוהי יפותח כבר בדניאל 2.

כאשר המומחים הבבליים נכשלים בגילוי סוד המלך, דניאל מצהיר:

"איתי אלה בשמיא גלא רזין." (דָּנִיֵּאל 2.28)

דניאל 1 מכין אפוא גם את תפיסת הידיעה העוברת לאורך הספר.

11. חכמת דניאל אינה עצמאית לעולם

לדניאל יכולות יוצאות דופן, אך הוא אינו מציג עצמו לעולם כמקור העליון של ידיעתו.

בדניאל 2 הוא מצהיר:

"ולי, לא בחכמה די איתי בי מן כל חייא, רזא דנה גלי לי." (דָּנִיֵּאל 2.30)

בדניאל 5 הוא מסוגל לקרוא ולפרש את הכתובת שחכמי בבל אינם מבינים (דָּנִיֵּאל 5.7-8; דָּנִיֵּאל 5.17-28).

בחזיונות המאוחרים יותר דניאל עצמו זקוק בכל זאת להסברים (דָּנִיֵּאל 7.15-16; דָּנִיֵּאל 8.15-17).

אף קורה שאינו מבין לגמרי את אשר הוא מקבל:

"ואני שמעתי ולא אבין." (דָּנִיֵּאל 12.8)

מתנת ההבנה אינה מוצגת אפוא לעולם כידיעת-כול אישית.

12. דניאל עובר בהדרגה מפרשן לחוזה

דָּנִיֵּאל 1.17 מבשר שלדניאל יכולת מיוחדת בנוגע ל"חזיונות וחלומות".

בדניאל 2 הוא מפרש את חלומו של נבוכדנצר.

החל מדניאל 7 המצב משתנה.

דניאל עצמו נעשה מקבל החזיונות:

"דניאל חלם חזה וחזוי ראשה על משכבה." (דָּנִיֵּאל 7.1)

התפתחות זו חשובה במבנה הספר.

דניאל מתחיל בהסברת הגילויים שקיבל מלך זר. אחר כך הוא עצמו נעשה בעצמו מקבל גילויים הנוגעים לממלכות ולעתידו של עמו.

דָּנִיֵּאל 1.17 מכין את השינוי הזה.

13. הנושא הרביעי: זהות בתוך תרבות זרה

דניאל 1 מציג גם את שאלת הזהות.

הצעירים היהודים מחליפים ארץ.

הם לומדים שפה חדשה.

הם מקבלים הכשרה זרה.

שמותיהם משתנים.

הם נכנסים לשירותו של מלך זר.

ועם זאת, הם ממשיכים להיות מוצגים כדניאל, חנניה, מישאל ועזריה.

הסיפור מבחין כך בין הזהות המינהלית שבבל כופה לבין הזהות שהמספר ממשיך להכיר להם.

14. הזהות אינה מצטמצמת לשם

שינוי שם — הצג את ההגדרה של INF121 חשוב סמלית, אך אינו לב נאמנותם.

דניאל אינו מסרב להיקרא בלטשאצר.

הספר עצמו משתמש בשם זה בכמה קטעים (דָּנִיֵּאל 4.8; דָּנִיֵּאל 10.1).

זהותו של דניאל אינה תלויה אפוא רק בשמירה החיצונית על שמו העברי.

היא מתגלה בעיקר בנאמנותו, בהחלטותיו ובמקור שאליו הוא מייחס את חכמתו.

השלטון יכול לשנות את שמו המינהלי.

הוא אינו יכול לקבוע את עבודת האלוהים שלו.

15. הנושא החמישי: המקדש וכליו הקדושים

דָּנִיֵּאל 1.2 מזכיר את כלי המקדש שהובאו לבבל.

מידע זה עשוי להיראות משני.

ואף על פי כן הוא מכין ישירות את דניאל 5.

בלשאצר מביא את הכלים הללו בעת משתהו (דָּנִיֵּאל 5.2-4).

חילולם קודם מיד להכרזת שפיטת הממלכה.

חוט עלילתי מקשר כך בין תחילת התקופה הבבלית לסופה:

דניאל 1: הכלים מגיעים לבבל;

דניאל 5: הכלים מחוללים;

דניאל 5: בבל נופלת.

זכר ירושלים נשאר אפוא נוכח בלב הסיפור הבבלי עצמו.

16. הנושא השישי: הגלות אינה מבטלת את תקוות ירושלים

דניאל חי עשרות שנים הרחק מירושלים.

ואף על פי כן ירושלים אינה נעלמת מעולם מאופקו.

דניאל 6 מראה אותו מתפלל לעבר ירושלים (דָּנִיֵּאל 6.9).

דניאל 9 מציג אותו מהרהר בנבואת ירמיהו על חורבות ירושלים (דָּנִיֵּאל 9.2).

תפילתו נוגעת במפורש בעיר ובעם (דָּנִיֵּאל 9.16-19).

הצלחתו של דניאל בבבל אינה מעידה אפוא לעולם שבבל הפכה לנקודת ההתייחסות העליונה שלו.

הוא יכול לשרת באימפריה ובה בעת להשאיר את ירושלים במרכז זיכרונו ותקוותו.

17. דניאל 1 ושאלת ההתבוללות

הפרק הראשון אינו מציג לא התבוללות מוחלטת ולא סירוב מוחלט לתרבות הסובבת.

דניאל מקבל כמה שינויים.

הוא דוחה אחרים.

המבחן אינו פשוט:

"זה בבלי, ולכן יש לדחותו".

השאלה היא דווקא:

"האם דרישה זו מתיישבת עם הנאמנות לאלוהים?"

הבחנה זו מעניקה לסיפור היקף רחב בהרבה מניגוד פשוט בין שתי תרבויות.

18. נאמנות בלי התבדלות

דניאל נעשה כך דוגמה לנאמנות החיה במגע ישיר עם העולם המדיני והאינטלקטואלי של זמנו.

הוא אינו פורש מן המינהל.

הוא אינו מסרב לעבוד בתוך חברה השייכת לתרבות אחרת.

נאמנותו מתממשת דווקא בתוך יחסים אלה.

הספר מציג אפוא נאמנות היכולה לחיות בגלות מבלי להפוך את ההשתלבות להתבוללות דתית.

19. נאמנות בלי פשרה

גם הקצה השני נשלל.

השתלבותו של דניאל אינה מורה לעולם שכל דרישות המדינה נעשות קבילות.

דָּנִיֵּאל 1.8 קובע גבול ראשון.

דָּנִיֵּאל 3.18 קובע גבול נוסף.

דָּנִיֵּאל 6.9 קובע עוד גבול.

ההתקדמות עקבית:

מזון הנחשב מטמא;

עבודת אלילים כפויה;

תפילה אסורה.

בכל מצב הנאמנות נעשית גלויה כאשר מגיעים לגבול דתי יסודי.

20. דניאל 1 מכין גם את החזיונות

הפרק הראשון עשוי להיראות כשייך רק לחלק הסיפורי של הספר.

ואף על פי כן כמה מיסודותיו מכינים ישירות את החזיונות.

נפילת ירושלים מעוררת את שאלת שלטונם של הגויים.

נוכחותו של דניאל עד כורש מציגה את רצף האימפריות.

המתנה בנוגע לחזיונות ולחלומות מכינה את תפקידו הנבואי.

הנאמנות בתקופת הגלות מכינה את הניסיונות שמבשרים החזיונות.

דניאל 1 הוא אפוא גם מבוא לפרקים 7-12.

21. ממלך בבל אל מלכות אלוהים

התנועה שהחלה בדניאל 1 תמצא את התפתחותה הרחבה ביותר בחזיונות הספר.

בתחילה נדמה ששאלת העוצמה היא שאלת עוצמתו של נבוכדנצר.

בהדרגה היא נעשית שאלת עוצמתן של כל הממלכות האנושיות.

דניאל 2 מבשר ממלכה שאלוהים מקים (דָּנִיֵּאל 2.44).

דניאל 7 מציג את השלטון שניתן ל"כבר אנש", מי שדומה לבן אדם (דָּנִיֵּאל 7.13-14).

דניאל 12 מוביל לבסוף את הקורא עד הגאולה והתחייה (דָּנִיֵּאל 12.1-3).

מסגרת הגלות הראשונית מתרחבת אפוא בהדרגה עד לראייה אוניברסלית של ההיסטוריה.

22. ההתחלה כבר מכילה את הסוף

דניאל 1 מתחיל בניצחון נראה לעין של בבל.

אך הקורא שממשיך בספר מגלה שניצחון זה לא היה מוחלט מעולם.

דָּנִיֵּאל 1.2 מצהיר כבר שהאדון נתן את יהויקים בידו.

דָּנִיֵּאל 1.21 מראה כבר שדניאל יגיע לימי כורש.

בין שני פסוקים אלה הפרק מניח את העקרונות שיאפשרו להבין את המשך הספר:

אלוהים נשאר ריבון;

הממלכות זמניות;

הנאמנות נשארת אפשרית בתוך הגלות;

החכמה האמיתית באה מאלוהים;

לסמכות האנושית יש גבולות;

ההיסטוריה פונה אל התגשמות העולה על בבל.

סיכום הפירוש

יש לקרוא את דניאל 1 כפרולוג התאולוגי והספרותי האמיתי של הספר.

הפרק אמנם מציג את בואו של דניאל לבבל, את הכשרתו ואת החלטתו הראשונה בנאמנות. אך כל אחד מיסודות אלה מכין התפתחות מאוחרת יותר.

ריבונותו של אלוהים בדָּנִיֵּאל 1.2 תפותח בדניאל 2, בדניאל 4 ובדניאל 5.

נאמנותו של דָּנִיֵּאל 1.8 תמצא את המשכה בכבשן של דניאל 3 ובגוב האריות של דניאל 6.

המתנה בנוגע לחלומות ולחזיונות בדָּנִיֵּאל 1.17 מכינה את דניאל 2 ואחר כך את הגילויים הגדולים של דניאל 7-12.

כלי המקדש המוזכרים בדָּנִיֵּאל 1.2 יופיעו שוב בעת שפיטת בבל בדניאל 5.

לבסוף, דָּנִיֵּאל 1.21 מבשר כבר שהגולה הצעיר ישרוד את האימפריה שהובילה אותו בשבי.

הפרק הראשון מכיל אפוא בזעיר אנפין את הדינמיקה של הספר כולו: אדם נאמן עובר בין ממלכות זמניות משום שקיומו מכוון אל ריבונות שהיא, לעומתן, אינה חולפת.

הפניות מקראיות מצוטטות

דָּנִיֵּאל 1.1-2 ; דָּנִיֵּאל 1.2 ; דָּנִיֵּאל 1.3-7 ; דָּנִיֵּאל 1.4 ; דָּנִיֵּאל 1.8 ; דָּנִיֵּאל 1.8-16 ; דָּנִיֵּאל 1.9 ; דָּנִיֵּאל 1.17 ; דָּנִיֵּאל 1.17-21 ; דָּנִיֵּאל 1.21 ; דָּנִיֵּאל 2.21 ; דָּנִיֵּאל 2.28 ; דָּנִיֵּאל 2.30 ; דָּנִיֵּאל 2.31-43 ; דָּנִיֵּאל 2.44 ; דָּנִיֵּאל 2.49 ; דָּנִיֵּאל 3.18 ; דָּנִיֵּאל 4.8 ; דָּנִיֵּאל 4.25 ; דָּנִיֵּאל 5.2-4 ; דָּנִיֵּאל 5.7-8 ; דָּנִיֵּאל 5.17-28 ; דָּנִיֵּאל 6.3-4 ; דָּנִיֵּאל 6.9-10 ; דָּנִיֵּאל 7.1 ; דָּנִיֵּאל 7.13-14 ; דָּנִיֵּאל 7.15-16 ; דָּנִיֵּאל 8.15-17 ; דָּנִיֵּאל 9.2 ; דָּנִיֵּאל 9.16-19 ; דָּנִיֵּאל 10.1 ; דָּנִיֵּאל 12.1-3 ; דָּנִיֵּאל 12.8.

דניאל 1 בנוי כפרולוג ספרותי אמיתי. הפרק מוביל את הקורא מתבוסת ירושלים אל השתלבותם המוצלחת של דניאל וחבריו בחצר הבבלית, ובה בעת מראה שאלוהים נשאר השחקן האמיתי של ההיסטוריה. אוצר המילים של "המתנה", הניגודים בין החלטות המלך להחלטות דניאל, המשחק בשמות, התקדמות הניסיונות והמסגרת הכרונולוגית בין נבוכדנצר לכורש מעניקים לסיפור עקביות מרשימה.

1. מקומו של דניאל 1 במבנה הספר

לדניאל 1 מקום מיוחד בספר כולו.

הפרק שייך לחלק העברי הראשון. דָּנִיֵּאל 1.1-2.4א כתוב עברית, לפני המעבר לארמית בדניאל 2.4ב. הארמית נמשכת אחר כך עד דָּנִיֵּאל 7.28, ואז העברית חוזרת בדָּנִיֵּאל 8.1 ונשארת לשון הספר עד דָּנִיֵּאל 12.13.

דניאל 1 נמצא אפוא מחוץ ליחידה הארמית הגדולה של דניאל 2-7.

מיקום זה מתאים לתפקידו: לפני סיפורי החצר, החלומות והחזיונות, הפרק מסביר כיצד הגיעו דניאל וחבריו לבבל וכיצד שולבו בחצר המלך.

2. מבנה סיפורי בארבע תנועות

אפשר לארגן את הפרק בארבע יחידות גדולות:

דָּנִיֵּאל 1.1-2 - תבוסת ירושלים והעברת כלי המקדש;

דָּנִיֵּאל 1.3-7 - בחירת הצעירים היהודים והכשרתם;

דָּנִיֵּאל 1.8-16 - החלטת דניאל וניסיון המזון;

דָּנִיֵּאל 1.17-21 - המתנות שאלוהים העניק, בחינת המלך והאופק עד כורש.

ארגון זה מגלה התקדמות.

הסיפור מתחיל במצב שנכפה: ירושלים מוקפת מצור ויהודים מובלים לבבל.

הוא נמשך בתוכנית שהשלטון הבבלי קבע.

אחר כך דניאל עצמו נעשה נושא הפעולה כאשר הוא מקבל החלטה.

לבסוף אלוהים מעניק לארבעת הצעירים את היכולות המאפשרות להם להיכנס לשירות המלך.

3. הניגוד בין פעולת נבוכדנצר לפעולת אלוהים

הסיפור מעמיד תמיד זו לצד זו שתי רמות של פעולה.

נבוכדנצר מקיף במצור את ירושלים, מעביר את כלי המקדש, בוחר צעירים, קובע את מזונם ומארגן את הכשרתם.

ואף על פי כן המספר מציג כבר בדָּנִיֵּאל 1.2 סיבתיות אחרת:

״ויתן אדני בידו את יהויקים מלך יהודה.״ (דָּנִיֵּאל 1.2)

המלך הבבלי פועל באמת, אך פעולתו אינה מוצגת לעולם כריבונית באופן מוחלט.

הבחנה זו בין פעולתו הגלויה של המלך לפעולתו הנסתרת של אלוהים היא אחד המאפיינים הספרותיים החיוניים של הפרק.

4. מוטיב הפועל "לתת"

תאולוגיה זו מתחזקת על ידי חזרה על מוטיב מילולי אחד.

בדָּנִיֵּאל 1.2 האדון נותן את יהויקים בידי נבוכדנצר.

בדָּנִיֵּאל 1.9 אלוהים נותן לדניאל חסד ורחמים לפני שר הסריסים.

בדָּנִיֵּאל 1.17 אלוהים נותן לארבעת הצעירים מדע והשכל.

הפועל העברי נָתַן, nātan, "לתת", מופיע אפוא ברגעים מכריעים.

החזרה מקשרת שלושה תחומים שנראים שונים מאוד זה מזה:

גורלה של ממלכה;

יחס עם אחראי מינהלי;

היכולות האינטלקטואליות של ארבעה צעירים.

אותו אלוהים מוצג כפועל בכל אחד מתחומים אלה.

5. שלוש "מתנות" המארגנות את הסיפור

שלוש ההופעות יוצרות התקדמות מרשימה.

המתנה הראשונה נראית שלילית: יהודה נמסרת.

השנייה מאפשרת לדניאל למצוא חן בעיני אחראי.

השלישית מעניקה לארבעת הצעירים את הידיעה הדרושה למשימתם.

אפשר אפוא לסכם את המבנה:

אלוהים נותן את יהודה בידי בבל;

אלוהים נותן לדניאל חסד בתוך בבל;

אלוהים נותן לצעירים היהודים את היכולת לשרת בתוך בבל.

הסיפור אינו מכחיש אפוא את הגלות. הוא מראה כיצד הריבונות האלוהית ממשיכה להתממש בתוך מצב זה עצמו.

6. התנועה מירושלים לבבל

דניאל 1 מתחיל בתזוזה גאוגרפית טעונת משמעות.

נבוכדנצר בא אל ירושלים.

אחר כך כלי המקדש מובלים אל ארץ שנער (דָּנִיֵּאל 1.1-2).

דניאל וחבריו עוקבים במשתמע אחר אותה תנועה.

הסיפור מוביל אפוא:

מירושלים לבבל;

מן המקדש אל הארמון;

מן המלכות היהודית אל המלכות הבבלית.

הכול נראה מעיד על העתקת מרכז הכוח.

אך תאולוגיית הסיפור מסרבת לפרש תזוזה גאוגרפית זו כהעתקת הריבונות האלוהית.

7. התפקיד הספרותי של כלי המקדש

כלי המקדש הם יסוד עלילתי החורג מדניאל 1.

הם מופיעים בתחילת התקופה הבבלית כאשר נבוכדנצר מוביל אותם לבבל (דָּנִיֵּאל 1.2).

הם מופיעים שוב בסוף תקופה זו כאשר בלשאצר משתמש בהם בעת משתהו (דָּנִיֵּאל 5.2-4).

חזרה זו יוצרת קשר ספרותי בין דניאל 1 לדניאל 5.

התנועה משמעותית:

כניסת הכלים לבבל;

שמירה במשך כמה עשורים;

חילול בימי בלשאצר;

שפיטת הממלכה.

כלי המקדש נעשים כך חוט עלילתי המקשר בין בוא בבל להיסטוריה של דניאל לבין נפילת בבל.

8. מן ההיסטוריה הקולקטיבית אל ההיסטוריה האישית

דָּנִיֵּאל 1.1-2 עוסק בממלכות, בעיר ובמקדש.

החל מדָּנִיֵּאל 1.3 הסיפור מצטמצם בהדרגה.

המלך מצווה לבחור כמה צעירים מישראל.

אחר כך מופיעים ארבעה שמות:

דניאל;

חנניה;

מישאל;

עזריה.

לבסוף, בדָּנִיֵּאל 1.8, דמות אחת נעשית מבחינה דקדוקית נושא ההחלטה:

״וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל.״

הסיפור עובר אפוא מההיסטוריה הבין-לאומית להחלטה אישית.

התקדמות זו מאפשרת לקשר בין שתי שאלות: כיצד פועל אלוהים בהיסטוריה של הממלכות, וכיצד על הפרט לפעול בתוך היסטוריה זו?

9. השמות כאמצעי ספרותי

דָּנִיֵּאל 1.6-7 מייחס חשיבות רבה לשמות.

הטקסט מתחיל בציון ארבעת השמות העבריים:

דניאל;

חנניה;

מישאל;

עזריה.

אחר כך הוא מציין את ארבעת השמות שנתקבלו בהקשר הבבלי:

בלטשאצר;

שדרך;

מישך;

עבד נגו.

הרצף יוצר מיד ניגוד בין הזהות המקורית לזהות המינהלית שהכוח החדש כופה.

אך המספר ממשיך אחר כך לדבר על "דניאל".

השם החדש אינו מוחק אפוא לעולם את זהותו הסיפורית.

10. שינוי חיצוני שנשאר חלקי

התוכנית הבבלית נוגעת כמעט בכל היבטי חייהם של הצעירים היהודים.

מקום מגוריהם משתנה.

שפת הכשרתם משתנה.

סביבתם התרבותית משתנה.

מזונם נקבע על ידי המלך.

שמותיהם משתנים.

עתידם המקצועי נקבע.

הצטברות זו יוצרת רושם של שינוי כמעט מלא.

ואף על פי כן דָּנִיֵּאל 1.8 מציג גבול.

בבל יכולה לארגן את סביבתו של דניאל; היא אינה קובעת לגמרי את מצפונו.

11. הכוח הסיפורי של דָּנִיֵּאל 1.8

דָּנִיֵּאל 1.8 הוא אפוא נקודת המפנה האמיתית של הפרק:

״וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל.״

עד כה דניאל היה בעיקר מושא החלטותיהם של אחרים.

הוא הובל.

הוא נבחר.

הוא הוכשר.

הוא קיבל שם חדש.

החל מפסוק זה הוא נעשה נושא החלטה.

שינוי דקדוקי זה מתאים לשינוי עלילתי גדול: השבוי הצעיר מגלה לראשונה במפורש את רצונו שלו.

12. אוצר המילים של הטומאה

דניאל מחליט שלא יתגאל.

הצורה העברית לֹא־יִתְגָּאַל, lōʾ-yitgaʾal, מבטאת כאן את הרעיון של אי-היטמאות או אי-התגאלות.

הטקסט מציין אפוא בבירור את תפיסתו של דניאל: אכילת מזון המלך ושתיית יינו תציב בפניו בעיית נאמנות.

לעומת זאת, המספר אינו מפרט את הסיבה המדויקת של הטומאה הזאת.

הבחנה טקסטואלית זו חשובה.

הניתוח יכול לבחון את ההשערות השונות - דיני מאכלים, הכנת המזונות, הקשר פולחני או משמעות שולחן המלך - אך אוצר המילים עצמו אינו מאפשר לבחור ביניהן בוודאות.

13. חשיבות מה שהטקסט אינו אומר

לשתיקת הסיפור על הסיבה המדויקת של הטומאה יש גם תפקיד ספרותי.

תשומת הלב אינה מופנית בעיקר לקזואיסטיקה של המזון.

היא מופנית להחלטתו של דניאל.

הטקסט אינו מפתח תקנה.

הוא מספר החלטה.

מאפיין זה מסביר מדוע הקטע שומר על עקביותו גם כאשר הסיבה המדויקת לסירוב המזון נשארת שנויה במחלוקת.

14. אוצר המילים של "הירקות"

דניאל מבקש:

"יתנו לנו מן הזרענים ונאכלה ומים ונשתה". (דָּנִיֵּאל 1.12)

המילה זֵרְעֹנִים, zērōnîm, נגזרת מאוצר מילים הקשור למה שנזרע.

היא יכולה אפוא להיות רחבה יותר מהמילה העברית המודרנית "ירקות" ולציין מזונות הבאים מזרעים או מעולם הצומח.

התרגום המסורתי "ירקות" משקף נכונה את הרעיון הכללי, אך אין להסיק ממנו בהכרח קטגוריה בוטנית מדויקת.

הניגוד הספרותי הוא בעיקר בין המזונות הפשוטים שדניאל מבקש לבין המנות הבאות משולחן המלך.

15. הסיפור אינו משבח דיאטה

הסיפור מדגיש את התוצאה החיובית של עשרת הימים (דָּנִיֵּאל 1.14-15).

אך הוא אינו מפתח שום תיאוריה רפואית או תזונתית.

הניסיון עונה על קושי מעשי: האחראי חושש שהצעירים ייראו במצב גופני גרוע יותר ושאחריותו שלו תיפגע (דָּנִיֵּאל 1.10).

התוצאה מאפשרת להסיר התנגדות זו.

המטרה הסיפורית אינה אפוא להוכיח באופן מדעי את עליונותה הכללית של דיאטה צמחית, אלא לאפשר לדניאל לקיים את ההחלטה שקיבל בדָּנִיֵּאל 1.8.

16. התקדמות המבוססת על כמה הערכות

דניאל 1 כולל כמה צורות של הערכה.

הראשונה מוצעת על ידי דניאל עצמו:

"נס נא את עבדיך ימים עשרה". (דָּנִיֵּאל 1.12)

השומר בוחן אחר כך את מראיהם.

מאוחר יותר, בסוף הכשרתם, נבוכדנצר בוחן אותם (דָּנִיֵּאל 1.18-20).

הפרק עובר אפוא:

מניסיון מוגבל לעשרה ימים;

להכשרה של כמה שנים;

ואחר כך להערכה המלכותית הסופית.

כל שלב מאשר בהדרגה שהחלטת הנאמנות אינה מונעת את כשירותם לשירות.

17. המספר עשר בפרק

המספר עשר מופיע בשני רגעים חשובים.

הניסיון נמשך עשרה ימים (דָּנִיֵּאל 1.12).

בסוף הפרק המלך מוצא את ארבעת הצעירים "עשר ידות" מעל המומחים שבממלכתו (דָּנִיֵּאל 1.20).

יהיה זה חסר זהירות להסיק מכך אוטומטית בנייה סמלית מורכבת.

במקרה הראשון עשר מציין משך ניסיון.

בשני הביטוי נושא בבירור ערך מעצים.

החזרה תורמת בכל זאת לליכוד הסיפור: ניסיון עשרת הימים מוביל בסופו של דבר להכרה יוצאת דופן לפני המלך.

18. "עשר ידות" כביטוי של עוצמה

אין להבין את דָּנִיֵּאל 1.20 כתוצאה של מדידה מתמטית.

המלך אינו מחזיק כמובן סולם הקובע שלדניאל יש בדיוק פי עשרה יותר חכמה מיועץ אחר.

הביטוי מדגיש הבדל ניכר.

הוא שייך ללשון של הערכה איכותית.

הסיפור מעמיד כך זה מול זה את פגיעותם ההתחלתית של השבויים הצעירים ואת מעמדם הסופי: אלה שנראו תלויים כליל בבבל מוכרים לבסוף כמוכשרים להפליא על ידי מלך בבל עצמו.

19. האירוניה הסיפורית של ההכשרה הבבלית

מצב זה יוצר סוג של אירוניה.

נבוכדנצר מצווה לבחור צעירים אלה כדי שיוכשרו על פי דרישות ממלכתו.

הוא מבקש לקבל משרתים מוכשרים.

אך כאשר עליונותם מתבררת, המספר כבר הבהיר:

"והילדים האלה ארבעתם נתן להם האלהים מדע והשכל." (דָּנִיֵּאל 1.17)

המערכת הבבלית מכשירה אותם.

ואף על פי כן הסיפור מייחס את יכולתם העליונה לאלוהים.

בבל תורמת אפוא בלי כוונה להכנת האנשים שיעידו אחר כך לפני מלכיה שלה על גבולות כוחם.

20. ייחודו של דניאל בין הארבעה

דָּנִיֵּאל 1.17 קובע גם הבחנה:

״ודניאל הבין בכל חזון וחלמות.״

הארבעה מקבלים מדע והשכל.

דניאל מקבל בנוסף יכולת מיוחדת בנוגע לחזיונות ולחלומות.

הבדל זה מכין את תפקידו המיוחד בהמשך הספר.

דניאל 2 יראה אותו מקבל ומפרש את סוד חלומו של נבוכדנצר.

דניאל 7-12 יציג אותו אחר כך כמקבל חזיונות הדורשים בעצמם פירוש.

דָּנִיֵּאל 1.17 הוא כך הקדמה ספרותית לתפקידו הנבואי.

21. מפירוש חלומות אל קבלת חזיונות

התקדמות הספר מרשימה.

בדניאל 2 החלום שייך לנבוכדנצר ודניאל מקבל את הסברו.

בדניאל 4 דניאל מפרש עדיין חלום של המלך (דָּנִיֵּאל 4.19-27).

בדניאל 5 הוא מפרש את הכתובת שהופיעה לפני בלשאצר (דָּנִיֵּאל 5.17-28).

החל מדניאל 7 דניאל עצמו נעשה הרואה.

הדמות עוברת כך בהדרגה מפירוש הגילויים שקיבלו אחרים לקבלה ישירה של חזיונות.

התפתחות זו מוכנת כבר בניסוח התמציתי של דָּנִיֵּאל 1.17.

22. המסגרת הכרונולוגית של הפרק

דניאל 1 ממוסגר בידי שני שליטים השייכים לשתי תקופות שונות.

הפרק מתחיל:

"בשנת שלוש למלכות יהויקים ... בא נבוכדנצר מלך בבל..." (דָּנִיֵּאל 1.1)

הוא מסתיים:

״ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש המלך.״ (דָּנִיֵּאל 1.21)

מסגרת זו מעניקה לפרק היקף יוצא דופן.

בין שני פסוקים אלה נמצאת במשתמע כמעט כל התקופה הבבלית בחיי דניאל.

23. תחום היסטורי: נבוכדנצר וכורש

המסגרת אינה בהכרח תחום פורמלי במובן המדויק, אך יש לה תפקיד ספרותי חזק.

בתחילה נבוכדנצר מייצג את הכוח הנכנס להיסטוריה של יהודה.

בסוף כורש מייצג עולם מדיני חדש.

דניאל עובר את שתי התקופות.

קביעות הדמות עומדת כך בניגוד לרצף השליטים.

ניגוד זה מכין ישירות את חזיונות הממלכות של דניאל 2 ודניאל 7.

24. דָּנִיֵּאל 1.21 אינו הודעת פטירה

התפקיד הספרותי של דָּנִיֵּאל 1.21 מתבהר עוד יותר כשמקרבים אותו אל דָּנִיֵּאל 10.1.

דניאל מקבל גילוי:

"בשנת שלוש לכורש מלך פרס." (דָּנִיֵּאל 10.1)

הנוסחה "עד שנת אחת לכורש" אינה יכולה אפוא לציין את מות דניאל.

היא מציינת דווקא אופק היסטורי: דניאל עבר את התקופה הבבלית עד לביסוס השלטון הפרסי.

הפסוק סוגר את הפרולוג בגלותו מראש שבבל לא תהיה סוף ההיסטוריה.

25. דניאל 1 ודניאל 5: שני קצותיה של בבל

קרבה מבנית נוספת מופיעה בין דניאל 1 לדניאל 5.

דניאל 1 מראה את הכוח הבבלי בימי נבוכדנצר.

דניאל 5 מראה את התמוטטותו בימי בלשאצר.

כלי המקדש מופיעים בשני הפרקים.

דניאל מופיע גם בשני ההקשרים: שבוי צעיר בתחילה, איש זקן בסוף.

התאמה זו מחזקת אחד הניגודים הגדולים של הספר:

בבל משתנה ונעלמת; דניאל נשאר.

26. דניאל 1 ודניאל 6: נאמנות לאורך זמן

אפשר לקרב את דניאל 1 גם לדניאל 6.

בדניאל 1 דניאל מחליט שלא להתגאל (דָּנִיֵּאל 1.8).

בדניאל 6, כמה עשורים מאוחר יותר, הוא מסרב לשנות את מנהג תפילתו חרף צו המלך (דָּנִיֵּאל 6.9).

הנסיבות השתנו עמוקות.

השבוי הצעיר נעשה בכיר.

בבל עצמה פינתה מקום לסדר מדיני חדש.

ובכל זאת נאמנות הדמות נשארת קבועה.

הקירבה בין שני הפרקים הופכת את דָּנִיֵּאל 1.8 לראשיתו של מסלול ולא להחלטה מבודדת.

27. דניאל 1 ודניאל 9: קביעות זכר ירושלים

ההכשרה הבבלית אינה מוחקת את זיכרון הכתובים של דניאל.

בדניאל 9 הוא עיין בכתבי ירמיהו על שבעים השנים ועל חורבות ירושלים (דָּנִיֵּאל 9.2).

סצנה זו משלימה את דניאל 1.

דניאל למד "ספר ולשון כשדים", אך הכשרה זו לא החליפה את יחסו למסורות ישראל.

הספר מציג כך זהות היכולה לשלב ידיעות חדשות מבלי לאבד את זיכרונה היסודי.

28. דניאל 1 כמיניאטורה של הספר

כמה נושאים גדולים של דניאל נמצאים אפוא כבר בפרקו הראשון:

ריבונות אלוהים על אירועי ההיסטוריה;

שבריריותם של הכוחות האנושיים;

נאמנות במצב גלות;

האפשרות לשרת שלטון זר בלי להפכו למוחלט;

חכמה שאלוהים נותן;

הגילוי הסודות — הצג את ההגדרה של INF132;

קביעות הזהות;

זיכרון ירושלים;

רצף האימפריות.

דניאל 1 פועל כך כמיניאטורה סיפורית של הספר כולו.

29. מבנה בלי צורך לשחזר מבנה כיאסטי מורכב

אפשר לחפש בדניאל 1 התאמות פנימיות מורכבות יותר.

אולם בניגוד למבנה הקונצנטרי הברור במיוחד של דניאל 2-7, אין כיאזמוס — הצג את ההגדרה של INF267 מפורט של דניאל 1 המתבקש באותה בהירות.

הזהירות מורה אפוא לדבר על חיבור סיפורי מובנה ולא לטעון לקיומו של מנגנון קונצנטרי מדויק התלוי בהתאמות שנויות במחלוקת.

החלוקות העיקריות של הפרק, החזרות המילוניות והמסגרת הכרונולוגית מספיקות כדי להראות את עקביותו הספרותית.

30. התקדמות הסיפור הכללית

את הדינמיקה של דניאל 1 אפשר לייצג לבסוף כך:

תבוסת ירושלים↓

גלות והשתלבות בבבל↓

שינוי חיצוני של הצעירים היהודים↓

החלטה פנימית של דניאל↓

ניסיון ושמירת הנאמנות↓

מתנה אלוהית של מדע והשכל↓

הכרת המלך↓

דניאל נשאר עד כורש

התקדמות זו מסכמת את התנועה הספרותית של הפרק.

הסיפור מתחיל במה שדניאל סובל.

הוא נמשך במה שדניאל מחליט.

הוא מסתיים במה שאלוהים נותן ובמשך נוכחותו של דניאל.

סיכום הניתוח הטקסטואלי והספרותי

לדניאל 1 בנייה ספרותית עקבית המצדיקה במלואה את תפקידו כפרולוג.

הפרק אינו מבקש רק להסביר כיצד הגיע דניאל לבבל. הוא קובע כבר בפתיחה את הקטגוריות שמהן יש לקרוא את הספר כולו.

מוטיב ה"מתנה" החוזר הוא אחד מיסודותיו המשמעותיים ביותר. אלוהים נותן את יהויקים בידי נבוכדנצר, נותן לדניאל חסד ורחמים, ואחר כך נותן לארבעת הצעירים מדע והשכל. הריבונות האלוהית כוללת כך את התבוסה, את ההגנה ואת ההצלחה.

הסיפור בונה גם ניגוד בין מה שבבל יכולה לשנות לבין מה שאינה מצליחה לקבוע. היא יכולה להעביר את דניאל ממקומו, להכשירו, לתת לו שם חדש ולשלבו במינהלה שלה. היא אינה יכולה לכפות לגמרי את זהותו ואת נאמנותו.

דָּנִיֵּאל 1.8 הוא מבחינה זו נקודת המפנה של הפרק: מי שעד כה סבל את החלטות אחרים מקבל בעצמו החלטה.

לבסוף הפרק מסתיים בפתיחה כרונולוגית מרשימה. נבוכדנצר שולט בתחילתו; כורש מופיע בסופו. ביניהם דניאל נשאר.

המבנה הספרותי מבטא כך את המסר התאולוגי של הסיפור: הנסיבות משתנות, השליטים מתחלפים והאימפריות נעלמות, ואילו ריבונות אלוהים ונאמנות דניאל הם היסודות הקבועים של ההיסטוריה.

הפניות מקראיות מצוטטות

דָּנִיֵּאל 1.1 ; דָּנִיֵּאל 1.1-2 ; דָּנִיֵּאל 1.2 ; דָּנִיֵּאל 1.3 ; דָּנִיֵּאל 1.3-7 ; דָּנִיֵּאל 1.6-7 ; דָּנִיֵּאל 1.8 ; דָּנִיֵּאל 1.8-16 ; דָּנִיֵּאל 1.9 ; דָּנִיֵּאל 1.10 ; דָּנִיֵּאל 1.12 ; דָּנִיֵּאל 1.14-15 ; דָּנִיֵּאל 1.17 ; דָּנִיֵּאל 1.17-21 ; דָּנִיֵּאל 1.18-20 ; דָּנִיֵּאל 1.20 ; דָּנִיֵּאל 1.21 ; דָּנִיֵּאל 2.4 ; דָּנִיֵּאל 2.17-23 ; דָּנִיֵּאל 2.31-45 ; דָּנִיֵּאל 4.19-27 ; דָּנִיֵּאל 5.2-4 ; דָּנִיֵּאל 5.17-28 ; דָּנִיֵּאל 6.9 ; דָּנִיֵּאל 7.1 ; דָּנִיֵּאל 7.28 ; דָּנִיֵּאל 8.1 ; דָּנִיֵּאל 9.2 ; דָּנִיֵּאל 10.1 ; דָּנִיֵּאל 12.13.