משפחתו של המשיח ישוע

הבשורה על פי לוקס מציינת שהמלאך מבשר למרים שקרובתה אלישבע הרה (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.36). המונח בו נעשה שימוש רחב במתכוון, אך הוא מבסס בבירור קשר משפחתי. יוחנן המטביל וישוע שייכים אפוא לאותה משפחה מורחבת.

קשר זה מאיר את יחסיהם: יוחנן מכין את דרכו של המשיח (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.3) ומכיר בישוע את הבא לבוא (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29). אף שתפקידיהם שונים, קרבתם המשפחתית משתלבת ברציפות רוחנית והיסטורית.

אף שקרבה משפחתית זו עשויה לסייע להאיר את תפקידו הייחודי של יוחנן, ששירותו מכין ישירות את שירותו של המשיח, הרי שנותר בעינו שהאלהים הוא שהנחה את שירותו של יוחנן המטביל.

ערכנו מחקרים בנושא זה, ותוצאותיהם מוצגות בנספח ANN007: הקרבה המשפחתית בין מרים לאלישבע.

הבשורות מזכירות במפורש את אחיו של ישוע, ובהם יעקב (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 6.3). לאחר התחייה מופיע אותו יעקב כדמות מרכזית בקהילת ירושלים.

בספר מעשי השליחים מבקש פטרוס שהידיעה על שחרורו תימסר ליעקב (השוו מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.17), וכבר בכך ניכרת חשיבותו. בוועידת ירושלים שוב יעקב הוא שנוטל את רשות הדיבור כדי להציע החלטה בעלת סמכות (השוו מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 15.13-19). לבסוף פולוס הולך אליו, ושם מתכנסים הזקנים (השוו מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 21.18).

יתרה מזו, פולוס מזכיר במפורש את "יעקב אחי האדון" (השוו אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 1.19), דבר המבסס בבירור את קשרו המשפחתי עם ישוע. יעקב זה מזוהה על פי המסורת כמחבר איגרת יעקב (השוו אִגֶּרֶת יַעֲקֹב 1.1).

כך מראים הכתובים שאחיו של ישוע לא נשאר בצד, אלא הפעיל סמכות רבה בקהילה הקדומה.

אנו מרחיבים נושא זה בנספח ANN018: האחים והאחיות של המשיח ישוע.

איגרת יהודה נפתחת במילים אלה: "יהודה, עבד ישוע המשיח ואחי יעקב" (השוו אִגֶּרֶת יְהוּדָה 1.1). הצגה זו משמעותית. יהודה אינו טוען במישרין לקשרו עם ישוע, אלא מתקשר ליעקב, דמות מוכרת.

אם יעקב הוא אכן אחי ישוע, הרי שגם יהודה שייך לאותה משפחה. הבשורות מזכירות, דרך אגב, "יהודה" בין אחיו של ישוע (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 6.3).

אנו מבחינים אפוא שכמה מבני משפחת ישוע נטלו חלק פעיל בהוראה ובארגון הקהילות הנוצריות הראשונות.

נתון חשוב אחד מסייג קביעה זו:

בימי שירותו של ישוע נראה אפוא שאחיו נותרו מרוחקים, ואף חסרי הבנה. מחויבותם המאוחרת מעלה אז שאלה מהותית: מה גרם לשינוי שחל בהם?

הבשורות אינן מוסרות תיאור מפורט של בואם לאמונה. עם זאת, ניתן להביא בחשבון כמה גורמים:

• אירועי הצליבה, שנלוו אליהם אותות בולטים בתיאורי הבשורות;
• עדות השליחים לאחר התחייה;
• הדינמיקה של קבוצת התלמידים שהתכנסה לאחר חג הפסחא.

אפשר לסבור בסבירות שתחייתו של ישוע הייתה הגורם המכריע בהתמרתם.

לאחר מותו של ישוע המצב משתנה מן היסוד. פולוס מציין שישוע שקם לתחייה נראה ליעקב (השוו אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.7). אזכור זה חיוני, כי הוא רומז על רגע מכריע בחייו של האחרון.

יתרה מזו, ספר מעשי השליחים מראה שאחיו של ישוע נוכחים עם השליחים בתפילה, לאחר העלייה השמימה (השוו מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.14). מעתה הם חלק מלא מקהילת המאמינים.

לפיכך עולה בקנה אחד עם ההיגיון לסבור שהתחייה הייתה הגורם המכריע בבואם לאמונה, והפכה את חוסר אמונתם הראשוני למחויבות פעילה.

נראה לנו גם סביר שכמה מאחיו ואחיותיו של ישוע ליוו את אמם מרים בעלייה לרגל האחרונה לפסח. על פי ניתוחינו הם היו עדים לאירועים הגדולים שהתרחשו ביום שישי, 1 באפריל בשנת 33: המעצר, המשפט, גזר הדין והצליבה.

ניתן בהחלט לשער שאחיו ואחיותיו של ישוע ליוו את מרים בעליות לרגל לירושלים, לרבות לחג הפסח, אף שנוכחותם אינה מוזכרת במפורש בתיאורים.

לוקס מציין שהוריו של ישוע עלו מדי שנה לירושלים לחג הפסח (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 2.41). פרט זה מראה שהמשפחה שמרה בנאמנות על הציוויים הדתיים ונטלה חלק קבוע בחגים הגדולים.

קביעה זו מאושרת בקטע אחר: בעת חג הסוכות — הצג את ההגדרה של INF208 אחיו של ישוע גם הם בדרכם לירושלים (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.2-10). קטע זה מראה בבירור שאחיו ואחיותיו של ישוע השתתפו בעליות לרגל, אפילו במנותק מאמונתם האישית בו באותה עת (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.5).

בהקשר היהודי של המאה הראשונה נעשו מסעות אלה בדרך כלל בקבוצות משפחתיות מורחבות, מטעמים מעשיים וחברתיים כאחד. לפיכך עולה בקנה אחד עם ההיגיון לסבור שמרים לא נסעה לבדה עם ישוע, אלא מוקפת בכל משפחתה, לרבות ילדיה האחרים (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 6.3).

כך, אף שהבשורות אינן מזכירות במפורש את נוכחות האחים והאחיות בפסח האחרון, כמה גורמים מתכנסים:

• נאמנות המשפחה לעליות לרגל (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 2.41);
• השתתפות האחים המעידה על עצמה בחגים אחרים בירושלים (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.2-10);
• קיומה של אחווה גדולה של אחים ואחיות (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 6.3).

לפיכך ניתן לראות כסביר מאוד שאחיו ואחיותיו של ישוע נכחו בירושלים בחגים הגדולים, לרבות בפסח האחרון. עם זאת, בהיעדר אזכור מפורש בתיאורי הייסורים, זהו שחזור עקבי, אך לא ודאות טקסטואלית.

אנו מבחינים שמחברי הבשורות על פי מתי, מרקוס, ובמידה מסוימת לוקס, מגלים איפוק מסוים בפירוט פרטים סיפוריים מסוימים. היבט זה נבחן לעיל (פרק 1: הבשורות). עם זאת, יש להציב מאפיין זה בהקשר ההיסטורי והפוליטי של המאה הראשונה.

לאחר צליבת המשיח ישוע רואות הרשויות הדתיות שהתנועה שייסד אינה נעלמת, בניגוד לציפיותיהן, אלא נוטה דווקא להתפתח (השוו מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.36-37). תופעה זו משתלבת בהקשר רחב יותר, שבו כבר צמחו כמה תנועות משיחיות או נבואיות ונעלמו לאחר מות מנהיגן, מה שמסביר את הערנות המוגברת של השלטונות.

העשורים הראשונים של הנצרות אכן מסומנים בשורת מעצרים שכוונו כלפי השליחים וקרוביהם:

• מעצר פטרוס ויוחנן (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.1-3)
• מעצר קבוצתי של השליחים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.17-18)
• מעצר חוזר והתייצבות לדין (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.26-40)
• מעצר סטפנוס (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.8-15)
• מעצר פטרוס בידי הורדוס (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.1-5)

למעצרים אלה מתווספות אלימות קיצונית יותר: סטפנוס מומת בסקילה — הצג את ההגדרה של INF373 (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.54-60) ויעקב, אחי יוחנן, מוצא להורג (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.1-2). אקלים רדיפות זה מסייע ליצור עבור התלמידים סביבה של חוסר ביטחון מתמשך.

הבשורות עצמן מעידות על הפחד שאחז בתלמידים לאחר מות ישוע: הם מתכנסים בדלתיים סגורות "מפחד" (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.19; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.26), ואילו תיאורי הייסורים מזכירים גם את פיזורם (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.56; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.50). נתונים אלה מרמזים על מצב שבו הזהירות לא רק הייתה מובנת, אלא הכרחית.

בהקשר זה סביר שכתיבת עדויות הבשורות הושפעה מצורה של איפוק מכוון. מתי, מרקוס, ואפילו לוקס — אף שהוא מאוחר יותר — ייתכן שנמנעו מלהזכיר שמות מסוימים, מקומות מדויקים או קשרי משפחה, כדי שלא לחשוף שלא לצורך את חברי הקהילות הנוצריות הראשונות לפעולות תגמול אפשריות.

השערה זו מתחזקת בכך שהקהילות הראשונות התכנסו לעיתים קרובות בבתים פרטיים (השוו מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12), דבר שכבר חייב דיסקרטיות מסוימת בארגונן. נוסף על כך, השימוש בניסוחים כלליים או עקיפים לעיתים בתיאורים יכול להתפרש כאסטרטגיית הגנה.

לבסוף, נראה שהבשורה על פי יוחנן, המתוארכת בדרך כלל לסוף המאה הראשונה, משקפת הקשר שונה. המרחק בזמן מן האירועים, וכן היעלמותם הסבירה של עדי ראייה רבים, עשויים להסביר חופש רב יותר בהזכרת פרטים מסוימים.

מנקודת מבט זו אין זה בלתי סביר שהרשויות הדתיות ביקשו לזהות את קרוביו של ישוע ואת החברים המשפיעים בתנועה, כדי לבלום את התקדמותה. כוונה כזו תתאים לרצונן הברור להעלים לצמיתות את פועלו של המשיח ישוע.

כך ניתן להבין את הדיסקרטיות היחסית שנצפית בקטעי בשורה מסוימים לא כחסר, אלא כהשתקפות של הקשר היסטורי המסומן בזהירות ובצורך להגן על המאמינים.