המאמר מנתח את מסורת תצוגת האבוס בחג המולד ומשווה בין הסיפורים ההיסטוריים לייצוג התרבותי המודרני. הוא נשען על בשורת לוקס, המתארת את הלידה באבוס, ועוסק במשמעות המסורת במרחב החילוני הצרפתי.
ניתן לעיין ב:
מסורת תצוגת האבוס בחג המולד, אף שהיא נפוצה ואהובה, סוטה בכמה נקודות מן המציאות ההיסטורית. בפרובאנס הפך מנהג זה למוסד תרבותי החורג מאמונות דתיות.
לכן אין זה נדיר לראות תצוגות אבוס המוצבות מתחת ל־ בבתים, בלי קשר לאמונת הדיירים.
מנהג זה קיים גם בכמה רשויות מקומיות בצרפת, מדינה המוקירה את החילוניות. אולם הצבת תצוגות אבוס במקומות ציבוריים מעוררת לעיתים מחלוקת, בעיקר בקרב אזרחים אתאיסטים.
מאמר זה מבקש לשוב ולבחון את תולדות תצוגת האבוס ואת התפתחותה, ולחקור את מקורותיה ואת השפעתה התרבותית.
בירור מקום לידת ישוע המשיח פשוט למדי, שכן רק בשורת לוקס מזכירה אירוע זה במפורש. מתי, מרקוס ויוחנן אינם עוסקים בסיפוריהם בפרטי לידת ישוע והאבוס.
מתי מתמקד בהיבטים אחרים של לידת ישוע ונעוריו, ואילו מרקוס פותח את סיפורו בשירות ישוע.
בשורת יוחנן נוקטת גישה תאולוגית יותר ואינה נכנסת לפרטי לידת ישוע. לכן המקור המקראי היחיד המספק מידע מפורט על לידת ישוע באבוס הוא בשורת לוקס.
לוקס מזכיר בסיפורו את ביקור הרועים לרגל לידת ישוע המשיח. הוא משתמש שוב במילה ״אבוס״ כדי לציין היכן הונח ישוע, בלי לפרט מעבר לכך.
מתי מתאר את ביקור חכמי המזרח אך אינו מזכיר את האבוס. להפך, סיפורו ממקם את משפחת ישוע בבית.
נראה אפוא שיוסף, מרים וישוע הילד עזבו את מקום הלידה הראשון, המתואר בדרך כלל כאורווה או כמערה ובה אבוס, כדי להתגורר במקום מתאים יותר, בבית, כפי שמספר מתי.
הבדל זה בין סיפורי לוקס ומתי מדגיש את השלבים השונים שלאחר לידת ישוע.
ראינו שמשפחת ישוע עברה ממקום שיועד בתחילה לבעלי חיים אל בית. בניתוח המידע על לידת ישוע בבשורות מתברר שאין אזכור מפורש לבעלי חיים שנכחו בלידתו.
גם חכמי המזרח, שמילאו תפקיד חשוב בסיפור הלידה, הגיעו רק מאוחר יותר ואינם נזכרים בהקשר המיידי של לידת ישוע. התיאור היחיד של המקום הוא המונח ״אבוס״, או ״crèche״ בכמה תרגומים, שמקורו בלטינית ״crispia״, שפירושה ״אבוס״.
יוסף ומרים הגיעו לבית לחם בתקופה עמוסה כנראה, בשל חגיגת והמפקד שעליו הורה קוויריניוס.
משהתקשו למצוא מקום לינה, נאלצו להסתגל ולמצוא מחסה מתאים, אולי מערה המשמשת בדרך כלל להחזקת בעלי חיים, כפי שמרמז המונח ״אבוס״ אצל לוקס.
הרועים, שהמלאכים הודיעו להם, באו לבקר את ישוע במקום הצנוע. חכמי המזרח הגיעו כעבור שבועות אחדים, כשהמשפחה כבר התגוררה בבית שהתפנה לאחר החגיגות.
רצף אירועים זה הוא הסיפור ההיסטורי של לידת ישוע לפי הבשורות.
תצוגת האבוס כיום היא ייצוג תרבותי חשוב, בייחוד לנוצרים, המסמל את לידת המושיע. רק כארבע מאות שנה לאחר לידת ישוע החלו להופיע ייצוגים אמנותיים שלה בציורים. במאה השישית הופיעו פסלים המתארים את סצנת הלידה.
רק במאה השתים עשרה נוספו לסצנת האבוס דמויות חכמי המזרח, שכבר הוכרו כמלכים. מפנה חשוב חל בשנת 1223, כשפרנציסקוס הקדוש מאסיזי ארגן בכפר גרצ׳ו שבאיטליה את מה שנחשב לתצוגת האבוס החיה הראשונה. בכך החלה התפשטות המסורת של תצוגות חיות, עם שחקנים ובעלי חיים אמיתיים, באיטליה ובפרובאנס.
הגרסה המודרנית, ובה פסלונים של הדמויות השונות, החלה להתפתח במאה השש עשרה. בשנת 1775 חידשה תצוגת אבוס במרסיי באמצעות בובות הלבושות בתלבושות מקומיות.
במהפכה הצרפתית ירד המנהג זמנית למחתרת, ושב לבתים הקתוליים לאחר סיום התקופה המהפכנית. יש לציין שמשפחות פרוטסטנטיות לא אימצו מסורת זו.
תצוגת האבוס נעשתה למנהג עולמי, וכל ארץ מוסיפה לו גוון תרבותי משלה. לפי המסורת הקתולית מציבים אותה בדרך כלל ביום ניקולאוס הקדוש או ביום ראשון הראשון של תקופת הציפייה, בתחילת דצמבר, ומסירים אותה לאחר הצגת ישוע במקדש, ב־2 בפברואר. לפי ניתוחינו, תאריכים אלה אינם תואמים את המציאות ההיסטורית.
כך אזכור פשוט אצל לוקס בבשורות הפך לייצוג תיאטרלי מוכר בעולם כולו, החורג ממקורו בכתובים.
התפתחות אמנותית ותרבותית זו מרחיקה אותנו מאוד מן המציאות ההיסטורית הפשוטה המתוארת בכתובים. לכן חיוני לחזור אליהם כדי להבין את אמיתות האירוע.
ההוספה ההדרגתית של פרטים אגדיים סביב לידת ישוע המשיח הביאה אחדים לראות באירוע מיתוס. אולם האמת המקראית מאופקת הרבה יותר: ישוע, הנחשב באמונה הנוצרית לאלוהים שהתגלם בבשר, נולד ככל ילד אנושי. לידתו נטולת הראווה הניעה אנשים במשך הזמן להעשיר את הסיפור בפרטים נוספים, לרוב דמיוניים, כדי להעניק לו הדר רב יותר.
קישוטים אלה, אף שיש להם משמעות תרבותית, אינם צריכים להסתיר את מהות המסר המקראי: בוא ישוע לעולם, אמת היסטורית יסודית לאמונה הנוצרית, המאופיינת בפשטות לעומת מורכבות המסורות שהתפתחו בהמשך.
