לוקס מספר עתה שלושה אירועים הבאים באופן טבעי זה אחר זה. תחילה פטרוס ויוחנן מדווחים על הופעתם לפני ה; אחר כך כלל המאמינים הנוכחים מרימים תפילה לאלוהים; לבסוף האסיפה חווה פעולה חדשה של רוח הקודש (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.23-31).
סביר שהאחים והאחיות שהתכנסו כבר ידעו על מעצרם של פטרוס ויוחנן. ההופעה לפני ה הייתה עלולה לעורר חשש מעונשים חמורים, במיוחד משום שאותן רשויות השיגו את הרשעת ישוע המשיח כמה שבועות קודם לכן (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.66-71 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.15-16). שחרורם הבלתי צפוי של שני השליחים לא יכול היה אפוא אלא לעורר תמיהה והכרת תודה.
פטרוס ויוחנן מוסרים אז לאסיפה «את כל אשר אמרו להם ראשי הכוהנים והזקנים» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.23). עדותם היא המחשה חדשה לעזרת רוח הקודש שהבטיח ישוע לתלמידיו כשיובלו לפני הרשויות (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 10.19-20 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 12.11-12). חברי ה, אף שבראשם עמדו חנן וקיפא, לא יכלו לערער על ולא להפריך את טיעוני השליחים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.14).
למאמינים הראשונים, הצלה זו מגלה שהעוצמה האלוהית שליוותה את שירות האדון ממשיכה לפעול בקהילתו. היא מאשרת גם שמותו של ישוע לא היה תוצאה של תבוסה, אלא שהשתלב בתכנית הריבונית של אלוהים לישועת בני האדם (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 10.45 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.23 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.27-28).
2- קהילה מאוחדת בתפילה
למשמע עדותם של פטרוס ויוחנן, האסיפה מגיבה מיד בתפילה. לוקס מדגיש שכולם «הרימו קול אל אלוהים בלב אחד» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.24). אחדות זו בתפילה מזכירה את זו שאפיינה את התלמידים עוד לפני חג השבועות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.14) ושנותרה אחד מסימני הקהילה הצעירה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.42).
הטקסט שלוקס מוסר אינו כנראה נוסחה שנאמרה במקהלה אחת, אלא סיכום נאמן של תוכנה העיקרי של התפילה הקהילתית הזאת. המבשר אינו מתאר את מהלכם המדויק של רגעי השתתפות אלה, אך ברור שהמאמינים מביעים יחד את תודותיהם ואת תחנוניהם לפני אלוהים.
3- תפילה הנשענת על ריבונות אלוהים
התפילה נפתחת בהצהרה על הריבונות האלוהית: אלוהים הוא בורא השמים, הארץ והים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.24). האירועים האחרונים אינם מפורשים כנסיבות אנושיות בלבד; הם ממוקמים במסגרת הרחבה יותר של התוכנית האלוהית שנגלתה בכתבי הקודש.
המאמינים מצטטים אפוא את תְהִלִּים 2.1-2, שאותו הם מחילים על ההתנגדויות שנתקל בהן ישוע ועל אלה שהם עצמם מתמודדים עמן (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.25-28). צליבת המשיח ועוינות הרשויות אינן נחשבות אפוא לכישלונות, אלא לאירועים שאלוהים התיר בריבונותו.
4- בקשה יוצאת דופן
ראוי לציון במיוחד שהתלמידים אינם מבקשים לא את היעלמות יריביהם, לא את סוף הרדיפות ואף לא את ביטחונם שלהם. בקשתם היחידה היא לקבל את הביטחון הדרוש כדי להמשיך להכריז בנאמנות את דבר אלוהים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.29).
הם מבקשים גם שאלוהים ימשיך לאשר את מסר הבשורה בריפויים, בניסים ובמופתים הנעשים בשם ישוע (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.30).
דאגתם הראשונה אינה אפוא שמירתם האישית, אלא התקדמות מפעל אלוהים.
5- פעולה חדשה של רוח הקודש
המאמינים אינם מחפשים חוויה יוצאת דופן לשמה. רצונם הוא בראש ובראשונה להישאר עדים נאמנים למשיח ולמלא את השליחות שהפקיד בידיהם ישוע (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8). מודעים לחולשתם מול ההתנגדות הגוברת, הם נותנים את בטחונם בעזרת אלוהים.
תשובת אלוהים אינה מאחרת לבוא. לוקס מספר ש«המקום שבו נאספו רעש» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.31), אות גלוי לנוכחות אלוהים ולהסכמתו, המזכיר כמה התגלויות בתנ״ך (שְׁמֹות 19.18 ; יְשַׁעְיָהוּ 6.4).
המבשר מוסיף אחר כך: «כולם התמלאו ברוח הקודש» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.31). אין זה חג שבועות חדש, שכן המאמינים האלה קיבלו כבר את הרוח (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.1-4). לוקס מתאר דווקא פעולה מחודשת של רוח הקודש, המעניקה לתלמידים את הכוח הדרוש להמשיך בשליחותם.
בניגוד לאירועי חג השבועות, לא מוזכרת שום תופעה דומה לדיבור בלשונות. הביטוי החיוני של ההתמלאות החדשה הזאת מתגלה בתוצאותיה: «הם הכריזו את דבר אלוהים בביטחון» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.31). האומץ וחופש הדיבור הם אפוא התשובה הישירה לתפילה שנאמרה רגעים ספורים קודם.
6- קהילה שהרוח שינתה
לבסוף לוקס מציין שהחסד הזה אינו נוגע רק לפטרוס וליוחנן. כל אלה שהיו מתאספים משתתפים במעשה רוח הקודש הזה. כבר בימיה הראשונים הקהילה מופיעה כך כמי שמאוחדת בתפילה, נתמכת בעוצמה אלוהית ומוקדשת כולה להכרזת הבשורה חרף התנגדות העולם.
כמה שבועות קודם לכן היו התלמידים מפוזרים ופוחדים בעת מעצר ישוע (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.50). עתה, בפעולת רוח הקודש, הם מתייצבים בביטחון מול אותן רשויות שהרשיעו את רבם.
שינוי מרשים זה הוא אחד הנושאים הגדולים של הפרקים הראשונים בספר מעשי השליחים, ומכין את הקורא להתפתחות המהירה של הקהילה חרף ההתנגדויות הגוברות.