חקר הפרקים הראשונים של ספר מעשי השליחים מראה שעדי ישוע נתקלו מוקדם מאוד במציאות של הרדיפה. מצב זה השפיע כנראה השפעה מכרעת על לידתם של הכתבים הנוצריים הראשונים. אף שיחס סיבה ותוצאה זה אינו מנוסח במפורש בברית החדשה, כמה רמזים היסטוריים וספרותיים מאפשרים לחשוב שהשליחים הבינו מוקדם מאוד את הצורך לשמר את עדותם לפני שתיעלם יחד איתם.
כבר בימיה הראשונים של הכנסייה מגלים השליחים תבונה יוצאת דופן. היעלמותו של יהודה איש קריות אינה מובילה אותם לגישה פטליסטית. להפך, הם רואים כהכרחי לשמור על חבורת השליחים שלמה ובוחרים במתתיהו כדי שיהיה, יחד איתם, “עד לתחייתו” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.22). החלטה זו מגלה דאגה יסודית: להבטיח את המשכיות העדות שהופקדה בידי השנים עשר ואת שימורה.
האירועים שבאו אחר כך לא יכלו אלא לחזק את המודעות הזאת. פטרוס ויוחנן נעצרים בפעם הראשונה ומובאים לפני ה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.1-3). זמן קצר אחר כך נכלאים בתורם כל השנים עשר (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.17-18). השליחים מולקים ומאוימים במוות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.40). הם מגלים אז ששליחותם חושפת אותם ישירות לאלימות הרשויות הדתיות.
מותו של סטפנוס מהווה שלב חדש. לראשונה מוצא להורג חבר בולט בכנסייה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.54-60). אחרי הטרגדיה הזאת באה רדיפה גדולה שמפזרת את המאמינים אל מחוץ לירושלים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 8.1-4). כמה שנים מאוחר יותר הופך יעקב בן זבדי לראשון מבין השנים עשר שמת מות קדושים בפקודת הורדוס אגריפס הראשון (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.1-2). אף פטרוס עצמו נמלט בקושי מהוצאה להורג שנראתה כבר מוחלטת (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.3-11).
האירועים האלה ודאי השפיעו עמוקות על השליחים. הם הבינו עתה שהיעלמותם אינה אפשרות רחוקה בלבד אלא איום ממשי מאוד. ישוע עצמו הזהיר אותם:
“אם רדפו אותי, גם אתכם ירדפו” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.20).
האדון גם הודיע להם שחלק מהם יומתו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 10.16-23; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.2). התלמידים ידעו אפוא שהעדות שלהם בעל פה לא תהיה .
אולם שליחותם העיקרית לא הייתה לבנות מוסד, אלא להיות עדים לאירועים שראו ושמעו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8). הם היו מופקדים על זיכרון ייחודי, זיכרון דבריו, נסיו, מותו ותחייתו של ישוע המשיח. אילו נעלמו העדים האלה, היה חשש שעדותם תשתנה או תאבד.
בנסיבות אלה קשה לדמיין שהשליחים המתינו עשרות שנים לפני שחשבו להעלות על הכתב את מה שמסרו בעל פה. עמדה כזאת הייתה מנוגדת לפרגמטיות שכבר גילו בהחלפת יהודה. כשם שהבטיחו את המשכיות העדות השליחית על ידי מינויו של מתתיהו, כך כנראה ביקשו לשמר את העדות עצמה בהפקידם אותה בכתב.
בין השנים עשר נראה מתי כמועמד הטבעי ביותר למשימה כזאת. כמוכס לשעבר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 9.9), היה לו ככל הנראה רקע מנהלי ותרגול סדיר בכתיבה. מקצועו דרש ניהול חשבונות, ניסוח מסמכים ושליטה מסוימת בשפות שבהן השתמשו בארץ ישראל של המאה הראשונה. לעומת זאת, כמה שליחים באו מסביבת הדייגים הגליליים, והרשויות ראו בהם אנשים “בלתי מלומדים” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.13), ואין הכוונה שהיו אנאלפביתים, אלא שלא קיבלו את ההכשרה של הסופרים והרבנים.
לפיכך אפשר בהחלט שמתי מילא את תפקיד הכותב או המזכיר של חבורת השליחים. מנקודת מבט זו, כתיבתה של עדות קדומה לא הייתה מפעלו הבודד של אדם אחד, אלא פרי מהלך משותף שנועד לשמר את זיכרון עדי הראייה.
השערה זו מוצאת הד מרשים בעדויות של הסופרים הנוצרים הקדומים. בתחילת המאה השנייה מוסר פפיאס:
“מתי אסף את דברי האדון בלשון עברית, וכל אחד תרגם אותם כמיטב יכולתו.”
אמירה זו נראית כמתייחסת למסמך קדום שנכתב בשפה שמית ונועד לשמר את תורתו של ישוע. מאוחר יותר קובע אירניאוס מליון שמתי פרסם את בשורתו בעוד פטרוס ופאולוס היו עדיין בחיים. המסורת הקדומה של הכנסייה קשרה אפוא תמיד את מתי לכתיבה מוקדמת במיוחד.
פתיחת הבשורה של לוקס מספקת רמז חשוב נוסף. בפנותו אל תיאופילוס מצהיר המבשר:
“הואיל ורבים ניסו לערוך תיאור של האירועים שהתקיימו בקרבנו” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1).
הערה זו מראה שעוד לפני כתיבת חיבורו שלו כבר הסתובבו בכנסיות כמה תיאורים כתובים. קיומם של כתבים קדומים מוקדמים היה אפוא ידוע ללוקס, והוא ראה בכך דבר טבעי לחלוטין.
חורבן ירושלים בשנת 70 הוא גם טיעון שמעלים לעתים קרובות. אף על פי שישוע מנבא את חורבן המקדש (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.1-2), הבשורה על פי מתי אינה רומזת לעולם במפורש להגשמת הנבואה הזאת. מחבר שכותב אחרי אסון כה עצום היה כנראה מתפתה להדגיש את התגשמותה. את השתיקה הזאת אפשר לפרש כרמז לטובת כתיבה מוקדמת יותר.
כך, המעצרים החוזרים של השליחים, מותו של סטפנוס כמרטיר, פיזור המאמינים, מותו של יעקב והאיומים התלויים ללא הרף על עדי ישוע תרמו כנראה להיווצרות מוקדמת מאוד של הצורך לשמר את עדותם. הופעתם של הכתבים הנוצריים הראשונים אינה אפוא תוצאה של התפתחות מאוחרת, אלא התוצאה הטבעית של מצב היסטורי שבו היעלמותם של העדים הפכה לאפשרות ממשית יותר ויותר.
מנקודת מבט זו, מופיעה לא כהשערה שולית אלא כתגובה פרגמטית של השליחים לסכנות שניצבו מולם. מתוך מודעות לשבריריותם ולקוצר חייהם, הם ביקשו להבטיח את מסירתה הנאמנה של עדותם, כדי שהדורות הבאים יוכלו להמשיך להכיר בוודאות את האירועים שסימנו את תולדות הישועה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1-4).