עיון קפדני בתשובתו של פטרוס בפני ה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.8-12) מגלה שיש בה דמיון רב לדרך שבה ישוע עצמו השיב לרשויות הדת. ככל הנראה אין זה צירוף מקרים בלבד. פטרוס חי שנים אחדות לצד רבו, ותורתו ודרך דיבורו הותירו בו רושם עמוק.
והנה כמה קווים מקבילים בולטים.
-
תשובה רגועה וישירה
כמו ישוע בפני ה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.57-68), פטרוס אינו נבהל מיוקרתם של בני שיחו. הוא משיב בכבוד, אך בלי שום כניעה עבדותית:
«שרי העם וזקני ישראל» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.8).
כאן אנו מוצאים את הביטחון שישוע הבטיח לתלמידיו:
«מה שתדברו יינתן לכם באותה שעה» (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 10.19-20).
לוקס אף מדגיש:
«אז פטרוס, מלא רוח הקודש, אמר להם…» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.8).
-
הנס הופך לנקודת מוצא להכרזה על ישוע
חברי ה שואלים שאלה מעשית:
«באיזה כוח או בשם מי עשיתם זאת?» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.7).
כמו ישוע, פטרוס חורג מן השאלה המיידית ומחזיר את כל הדיון אל האדם שבמרכזו:
«בשם ישוע המשיח הנצרי» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.10).
ישוע עצמו השתמש לא פעם בשאלות או בנסיבות כדי להוביל את שומעיו אל אמיתות עמוקות יותר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 22.41-46; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 5.19-47).
-
האשמה המוחזרת אל המאשימים
פטרוס מצהיר:
«ישוע המשיח הנצרי, אשר אתם צלבתם אותו ואשר אלוהים הקים אותו מן המתים» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.10).
ניסוח זה מזכיר את העימותים הרבים של ישוע עם ראשי הדת, כאשר חשף את אחריותם הרוחנית (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 21.33-46; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 23.13-36).
כמו רבו, פטרוס אינו מבקש להגן על עצמו. הוא מעמיד את שופטיו מול אחריותם שלהם.
-
פנייה לכתובים
פטרוס מצטט:
«האבן אשר מאסו הבונים היתה לראש פנה» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.11).
הכוונה היא לתְהִלִּים 118.22.
והנה ישוע עצמו יישם קטע זה על עצמו בפני אותם מנהיגים:
«האם מעולם לא קראתם בכתובים: האבן אשר מאסו הבונים היתה לראש פינה?» (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 21.42).
קשה שלא לראות כאן זיכרון ישיר של דברי הרב.
-
קביעה בלעדית בדבר הישועה
פטרוס מסיים:
«אין ישועה באיש אחר» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.12).
בלעדיות זו מזכירה את דברי ישוע:
«אני הדרך והאמת והחיים» (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.6).
«אני הדלת» (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.9).
לב מסרו של פטרוס נשאר בדיוק כלב מסרו של ישוע.
-
אותם יריבים
ההקבלה בולטת עוד יותר כשמבחינים שפטרוס פונה כנראה לכמה אנשים שהשתתפו במשפטו של ישוע:
- חנן (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.13);
- קיפא (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.57);
- הזקנים והסופרים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.59).
שבועות אחדים קודם לכן, פטרוס הלך אחרי ישוע מרחוק והתכחש לו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.69-75). עתה הוא חוזר, בפני אותם אנשים, על טיעוני רבו עצמם.
סיכום
אם כן, יש דמיון עמוק בין הגנתו של פטרוס להגנתו של ישוע. מבנה טיעונו, פנייתו לכתובים, דרכו להחזיר את המאשימים אל אחריותם, ובעיקר המקום המרכזי שהוא נותן לאישיותו של המשיח, מזכירים מאוד את תורתו של ישוע עצמו. נוצר ממש הרושם שפטרוס הפנים את דרך החשיבה והעדות של רבו.
דמיון זה הוא אולי אחד ההגשמות הראשונות של הבטחת ישוע:
«אין תלמיד גדול מרבו, אך כל תלמיד שהושלם יהיה כרבו» (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 6.40).
כך, מאחורי דברי פטרוס, קולו של רבו ממשיך, כביכול, להישמע בפני ה, בפעולת רוח הקודש (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.26; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.8).