השאלה היא אם הסעודה בבית שמעון המצורע התקיימה שישה ימים לפני הפסח, כפי שמציין יוחנן 12.1, או יומיים לפני כן, כפי שכותבים מרקוס 14.1 ומתי 26.2.
שלושת המבשרים מספרים על אותו אירוע, אך הציוּנים הזמניים שלהם אינם מתיישבים, והדבר מראה שהם אינם יוצאים מאותה נקודת מוצא.
יוחנן נותן את ציר הזמן האמיתי: המשיח ישוע מגיע לבית עניה שישה ימים לפני הפסח, ובמסגרת זו מתרחשת המשיחה. מרקוס ומתי, לעומת זאת, אינם מתארכים את המשיחה אלא את מזימת השלטונות.
מתי 26.1 5 מאשר בדיוק את נקודת המבט של מרקוס: המשיח ישוע מסיים את דבריו, מבשר על סבלו הקרב, ואחר כך מספר מתי שהראשים מתכנסים לזמום "יומיים לפני הפסח".
כמו מרקוס, מתי מציב אחר כך את המשיחה בסיפור משובץ, ללא תאריך משלו, בין המזימה לבין בגידתו של יהודה. שני הסינופטיים משתמשים אפוא באותה טכניקה סיפורית: הם אינם מבקשים למקם את המשיחה בזמן אלא להציב אותה ספרותית בין שנאת הראשים לבגידת התלמיד כדי ליצור ניגוד תאולוגי.
הציון "יומיים לפני הפסח" נוגע למזימה, לא לסעודה אצל שמעון. לכן ייתכן היטב שהסעודה התקיימה כמה ימים קודם לכן, כפי שיוחנן מספר, אך מרקוס ומתי מקדימים אותה ומזיזים אותה כדי להגביר את המתח הדרמטי.
חופש עריכה זה מוסבר גם על ידי ההקשר: אם מרקוס כותב מוקדם מאוד, בין 46 ל-50, בתקופת רדיפות, הוא משאיר את האישה בעילום שם כדי לא לחשוף נוצרייה שעדיין חיה, ומתי, העוקב אחר אותה מסורת, עושה כמוהו. יוחנן, הכותב הרבה יותר מאוחר, בסוף המאה הראשונה, בהקשר שבו העדים כבר מתו, יכול לנקוב בשם מרים מבית עניה ולשחזר את ציר הזמן המדויק.
כך שלושת המבשרים מדברים על אותו אירוע, אך מרקוס ומתי ממקמים אותו ספרותית כדי להדגיש את הניגוד בין האהבה המכבדת את ישוע לבין השנאה המסגירה אותו, ואילו יוחנן נותן את התארוך ההיסטורי ואת זהותה המדויקת של האישה. הפער לכאורה בין ציוני הזמן נעלם משעה שמבינים שמרקוס ומתי מתארכים את המזימה, ואילו יוחנן מתארך את הסעודה.