דניאל 1 מתחיל בהתערבותו של נבוכדנצר נגד ירושלים. הסיפור מדגיש: ״ויתן אדני בידו את יהויקים מלך יהודה, ו…
דניאל 1 מתחיל בהתערבותו של נבוכדנצר נגד ירושלים.
הסיפור מדגיש:
״ויתן אדני בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלהים.״ (דָּנִיֵּאל 1.2)
אזכור זה עשוי להיראות משני.
אך אין הדבר כך.
הכלים הקדושים מציגים כבר בפסוקים הראשונים שאלה שתחזור ותופיע כמה פרקים מאוחר יותר: מה פירוש נוכחותם בבבל של נכסים השייכים למקדש אלוהי ישראל?
הפסוק אינו אומר רק שנבוכדנצר השתלט על הכלים.
הוא מתחיל בקביעה:
״ויתן אדני בידו ...״
הניצחון הבבלי מוצב אפוא מיד תחת פרשנות תיאולוגית.
נבוכדנצר פועל באמת.
צבאותיו שולטים ביהודה.
אך המספר אינו מייחס לו את השליטה העליונה באירוע.
קביעה זו מונעת לקרוא את העברת הכלים כהוכחה לכך שאלוהי ישראל הובס בידי אלי בבל.
דָּנִיֵּאל 1.2 מדגיש שמדובר במקצת כלי בית האלוהים.
הטקסט אינו מתאר אפוא כאן את שוד המקדש כולו.
הדגשה זו מתאימה למסגרת תחילת השלטון הבבלי, השונה מן החורבן הסופי של ירושלים והמקדש בשנת 586 לפנה״ס.
אין אפוא לבלבל בין דניאל 1 לבין סיפור החורבן המלא המובא בסוף ממלכת יהודה (2 מְלָכִים 25.8-17).
ספרי ההיסטוריה מראים שנכסי ירושלים לא נלקחו כולם בבת אחת.
דניאל 1 מזכיר העברה ראשונה של מקצת הכלים הקדושים.
בעת כיבוש ירושלים בימי יהויכין בשנת 597 לפנה״ס נלקחו שוב אוצרות בית ובית המלך (2 מְלָכִים 24.10-13).
בשנת 586 לפנה״ס, בעת חורבן המקדש, הובאו לבבל כלים נוספים ופריטי פולחן (2 מְלָכִים 25.13-17).
יש אפוא להבחין בין השלבים השונים של שלילת נכסי המקדש.
דָּנִיֵּאל 1.2 מדגיש שנבוכדנצר מוביל את הכלים:
״אל ארץ שנער בית אלהיו״.
למונח ״שנער״ עומק מקראי מיוחד.
הוא מופיע בעיקר בסיפור בבל:
״ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם.״ (בְּרֵאשִׁית 11.2)
בלי לזהות מכנית בין שני הסיפורים, השימוש במונח משבץ את בבל ברקע מקראי עתיק הקשור לריכוז הכוח האנושי.
דָּנִיֵּאל 1.2 מוסיף:
״ואת הכלים הביא בית אוצר אלהיו.״
בעולם העתיק, הנחת הכלים הקדושים של עם מנוצח במקדש המנצח יכלה להבליט את ניצחונו המדיני והדתי.
לצופה מבחוץ, הסצנה יכלה אפוא לרמוז שאל בבל ניצח את אלוהי יהודה.
אך דניאל דוחה פרשנות זו מן ההתחלה בקביעה שאדוני עצמו נתן את הכלים בידי נבוכדנצר.
הבחנה זו יסודית לכל הספר.
ירושלים יכולה להיות מנוצחת.
המקדש יכול להיות מרוקן מנכסיו.
הכלים הקדושים יכולים להיות מובאים לבבל.
דניאל וחבריו יכולים להיות מוגלים.
אף אחד מן האירועים הללו אינו אומר, בתיאולוגיה של הסיפור, שאלוהי ישראל חדל להיות ריבון.
דָּנִיֵּאל 1.2 הופך כך את מה שנראה כתבוסה אלוהית להתגלות של משפט שאלוהים התיר.
אחרי דָּנִיֵּאל 1.2 הכלים אינם ממלאים עוד תפקיד ישיר במשך כמה פרקים.
הסיפור מתרכז בדניאל, בחבריו ובשליטים הבבליים.
הקורא כמעט עלול לשכוח את הכלים האלה המופקדים באוצרות בבל.
ובכל זאת הם מופיעים שוב ברגע מכריע: הלילה האחרון של בלשאצר.
דניאל 5 מספר על משתה גדול שערך בלשאצר לגדוליו (דָּנִיֵּאל 5.1).
בהשפעת היין מצווה המלך:
״להביא את כלי הזהב והכסף אשר הוציא נבוכדנצר אביו מן ההיכל אשר בירושלים״ (דָּנִיֵּאל 5.2).
הקשר עם דניאל 1 מפורש.
הכלים שנלקחו בראשית השלטון הבבלי מובאים כעת אל הסצנה שקודמת מיד לנפילתו.
דניאל 1 מציין שנבוכדנצר מניח את הכלים בבית אוצר אלוהיו (דָּנִיֵּאל 1.2).
דניאל 5 מתאר שלב אחר.
בלשאצר משתמש בכלים הקדושים לשתות בהם במשתהו (דָּנִיֵּאל 5.2-3).
ההבדל חשוב.
הסיפור אינו מציג עוד רק כלים השמורים כשלל מלחמה.
הם משמשים כעת בהקשר של משתה מלכותי.
דניאל 5 מוסיף:
״שתו יין, ושבחו לאלהי הזהב והכסף, הנחושת, הברזל, העץ והאבן.״ (דָּנִיֵּאל 5.4)
השימוש בכלי המקדש קשור אפוא במישרין בהלל לאלילי בבל.
הניגוד חזק במיוחד.
כלים מן המקדש של אלוהי ישראל משמשים בשעה שהמסובים מהללים אלים שנעשו מחומרים.
הסיפור ממשיך:
״בשעה ההיא יצאו אצבעות יד אדם וכתבו ... על סיד קיר היכל המלך.״ (דָּנִיֵּאל 5.5)
הסמיכות בסיפור משמעותית.
חילול הכלים.
שבח לאלילים.
הופעת הכתב.
משפט המלך.
הטקסט בונה כך קשר הדוק בין מעשהו של בלשאצר לבין הכרזת דינו.
כשדניאל נקרא, הוא אינו מסתפק בפירוש המילים הכתובות על הקיר.
הוא חושף את חטא בלשאצר.
אחרי שהזכיר את חוויית נבוכדנצר הוא מכריז:
״ואתה בלשאצר בנו לא השפלת את לבבך, אף כי ידעת את כל זאת. ועל אדון השמים התרוממת, וכלי ביתו הובאו לפניך.״ (דָּנִיֵּאל 5.22-23)
השימוש בכלים שייך אפוא במפורש לכתב האישום נגד המלך.
דניאל ממשיך:
״... ושתיתם בהם יין, אתה ורברבניך, נשיך ופילגשיך; ולאלהי כסף וזהב, נחושת, ברזל, עץ ואבן שבחת, אשר לא יראו ולא ישמעו ולא ידעו, ולאלוה אשר נשמתך בידו וכל דרכיך לו לא כיבדת.״ (דָּנִיֵּאל 5.23)
לחטא אפוא כמה ממדים.
בלשאצר משתמש בכלים הקדושים.
הוא מהלל את האלילים.
הוא מתרומם נגד ״אדון השמים״.
הוא מסרב להכיר באלוהים שחייו תלויים בו.
ניתן לסכם את ההשוואה:
דניאל 1: כלי המקדש נכנסים לבבל.
דניאל 5: כלי המקדש מופיעים בלילה האחרון של המלכות הבבלית.
להקבלה זו תפקיד ספרותי חזק.
הכלים מלווים באופן סמלי את תולדות השלטון הבבלי מראשיתו בספר ועד התמוטטותו.
אך יש להימנע מלבלבל בין התנהגויותיהם.
דניאל 1 מייחס לנבוכדנצר את העברת הכלים.
אך דניאל 5 מדגיש במיוחד את השימוש שבלשאצר עושה בהם.
האשמה נגד בלשאצר אינה אפוא רק בכך שהוא מחזיק בכלים שכבש קודמו.
היא נוגעת לשימושו המכוון בהם במשתה שבו שיבחו את האלילים.
דניאל מדגיש שבלשאצר ידע מה אירע לנבוכדנצר (דָּנִיֵּאל 5.22).
נבוכדנצר למד שעליון שליט במלכות אדם (דָּנִיֵּאל 4.17; דָּנִיֵּאל 4.25; דָּנִיֵּאל 4.32).
בלשאצר היה אפוא צריך להבין את גבולות כוחו של המלך.
התנהגותו בכלי המקדש מגלה להפך את סירובו להשפיל את עצמו.
בדניאל 1 נוכחותם בבבל עשויה להתפרש כסמל לניצחון האימפריה.
בדניאל 5 אותם כלים נקשרים בעקיפין למשפט על אותה אימפריה.
המשמעות הנראית לעין של נוכחותם מתהפכת אפוא.
אין הם מעידים שבבל את אלוהי ישראל.
הם מלווים להפך סיפור שבו אלוהי ישראל שופט לבסוף את מלך בבל.
דניאל מפרש את הכתובת:
״מנא: אלוהים מנה את מלכותך והשלימה.״ (דָּנִיֵּאל 5.26)
ואחר כך:
״תקל: נשקלת במאזניים ונמצאת חסר.״ (דָּנִיֵּאל 5.27)
לבסוף:
״פרס: מלכותך נפרסה ונתנה למדי ולפרסים.״ (דָּנִיֵּאל 5.28)
הכוח שנשא את כלי ירושלים נמצא כעת בעצמו נתון למשפט.
הסיפור מסתיים בפתאומיות:
״בלילה ההוא נהרג בלשאצר מלך הכשדים.״ (דָּנִיֵּאל 5.30)
מהירות ההתגשמות מחזקת את המבנה הסיפורי.
המשתה שהיה אמור להפגין את עוצמת חצר בבל וביטחונה נעשה זירת ההודעה על היעלמה.
ניתן להציג את המבנה כך:
| דניאל 1 | דניאל 5 |
|---|---|
| ירושלים נכנעת | בבל נשפטת |
| כלי המקדש נלקחים | כלי המקדש משמשים במשתה |
| נבוכדנצר נראה מנצח | בלשאצר נדון |
| הכלים נכנסים לעולם הבבלי | חילולם מלווה את קץ המלכות |
| בבל מתחילה את שלטונה על דניאל | דניאל מכריז את קץ השלטון הבבלי |
הקבלה זו אינה מחייבת להניח מבנה ספרותי מורכב באופן מלאכותי.
ההתאמות ניתנות ישירות בסיפורים עצמם.
ההיסטוריה המקראית של כלי המקדש אינה נעצרת עם נפילת בבל.
עזרא מספר:
״והמלך כורש הוציא את כלי בית אשר הוציא נבוכדנצר מירושלים ויתנם בבית אלהיו.״ (עֶזְרָא 1.7)
כורש מוסר אותם לששבצר כדי שיובאו חזרה במסגרת שיבת הגולים (עֶזְרָא 1.8-11).
נתון זה משלים את התנועה שהחלה בדניאל 1.
ניתן לסכם את הכול בשלושה שלבים עיקריים:
דניאל 1: ירושלים ← בבל.
הכלים נלקחים בהקשר של השלטון הבבלי.
דניאל 5: בבל תחת משפט.
הכלים מחוללים במשתה בלשאצר.
עזרא 1: בבל ← ירושלים.
כורש מחזיר את הכלים כדי שילוו את שיקום הפולחן.
תנועה זו מספקת חוט מנחה מרשים בין גלות, משפט על בבל ושיקום.
יש עדיין צורך בזהירות מסוימת.
דניאל 1 מדבר על ״מקצת״ הכלים.
כלים אחרים נלקחו במסעות מאוחרים יותר (2 מְלָכִים 24.13; 2 מְלָכִים 25.13-17).
דניאל 5 ועזרא 1 מדברים באופן רחב יותר על הכלים שמקורם במקדש.
אי אפשר אפוא לשחזר את ההיסטוריה הפרטנית של כל כלי וכלי.
הקשר נוגע לכלל הכלים הקדושים שהועברו מירושלים לבבל, ולא לזיהוי החומרי של כל פריט.
הכלים קדושים בשל השתייכותם למקדש ותפקידם הפולחני.
אך דניאל אינו מציג אותם לעולם כבעלי עוצמה עצמאית.
הם אינם מגינים על ירושלים מפני הפלישה.
הם אינם משמידים בעצמם את בלשאצר.
המשפט בא מאלוהים.
הבחנה זו מונעת להפוך את הכלים הקדושים לקמעות.
חומרת מעשהו של בלשאצר אינה נובעת אפוא מתכונה קסומה של המתכת.
דָּנִיֵּאל 5.23 מסביר זאת בבירור: המלך התרומם ״על אדון השמים״.
חילול הכלים חמור משום שהוא מבטא בוז לאלוהים שאליו הוקדשו.
מרכז התיאולוגיה נשאר אלוהים עצמו.
דניאל 1 עשוי לעורר שאלה:
אם כלי בית אלוהים נמצאים בהיכל של אל בבלי, מי משני האלים שולט באמת בהיסטוריה?
הספר משיב בהדרגה.
נבוכדנצר נאלץ להכיר בריבונות העליון.
בלשאצר נשפט.
בבל נופלת.
כורש מתיר את שיבת הגולים וכלי המקדש.
הסיפור הופך אפוא את הפרשנות שהניצחון הראשוני עלול היה לכפות.
קריאה זו אינה אומרת שאסון יהודה חסר חשיבות.
דָּנִיֵּאל 1.2 מציג אכן את כניעת יהויקים ואת העברת הכלים כמציאות.
דניאל 9 יכיר במפורש בעוונות העם ובצדקת המשפט שנגזר עליו (דָּנִיֵּאל 9.5-14).
ריבונות אלוהים אינה מבטלת אפוא את מציאות המשפט.
פירושה שגם משפט זה אינו מוציא את ההיסטוריה מסמכותו.
שיבת הכלים בימי כורש אינה אומרת גם שישראל כבשה מחדש את בבל בכוחה שלה.
מלך פרסי הוא שמתיר את השבתם (עֶזְרָא 1.7-11).
כמו בדניאל 1, ההיסטוריה מתקדמת באמצעות שליטים זרים.
התיאולוגיה המקראית יכולה אפוא להכיר בהחלטותיהם ובה בעת לייחס לאלוהים את ההכוונה העליונה של האירועים (עֶזְרָא 1.1).
כלי המקדש מאפשרים לבסוף לעקוב אחר אחת התנועות הפשוטות והעוצמתיות ביותר בתולדות הגלות:
המקדש נשדד;
הכלים מובלים לבבל;
בבל שומרת אותם;
בלשאצר מחלל אותם;
בבל נשפטת;
כורש מחזיר אותם;
השיבה לירושלים נעשית אפשרית.
תנועה זו מעניקה עומק מיוחד לאזכור הקצר לכאורה של דָּנִיֵּאל 1.2.
בְּרֵאשִׁית 11.2 ; 2 מְלָכִים 24.10-13 ; 2 מְלָכִים 24.13 ; 2 מְלָכִים 25.8-17 ; 2 מְלָכִים 25.13-17 ; עֶזְרָא 1.1 ; עֶזְרָא 1.7 ; עֶזְרָא 1.7-11 ; עֶזְרָא 1.8-11 ; דָּנִיֵּאל 1.2 ; דָּנִיֵּאל 4.17 ; דָּנִיֵּאל 4.25 ; דָּנִיֵּאל 4.32 ; דָּנִיֵּאל 5.1 ; דָּנִיֵּאל 5.2 ; דָּנִיֵּאל 5.2-3 ; דָּנִיֵּאל 5.4 ; דָּנִיֵּאל 5.5 ; דָּנִיֵּאל 5.22 ; דָּנִיֵּאל 5.22-23 ; דָּנִיֵּאל 5.23 ; דָּנִיֵּאל 5.26 ; דָּנִיֵּאל 5.27 ; דָּנִיֵּאל 5.28 ; דָּנִיֵּאל 5.30 ; דָּנִיֵּאל 9.5-14.
כלי המקדש אינם פרט משני בדניאל 1.
העברתם לבבל פותחת מוטיב שמוצא את התפתחותו המכרעת בדניאל 5 ואת המשכו ההיסטורי בעזרא 1.
בראשית, נוכחותם באוצר אלוהי נבוכדנצר עשויה להיראות כמעידה על ניצחונה הדתי של בבל.
אך דָּנִיֵּאל 1.2 אוסר מיד פרשנות זו: האדון הוא הנותן את יהויקים ומקצת הכלים בידי נבוכדנצר.
כמה עשורים אחר כך בלשאצר מביא את הכלים במשתהו. הוא שותה בהם עם נכבדיו ומהלל את אלהי הזהב, הכסף, הנחושת, הברזל, העץ והאבן.
דניאל מפרש במפורש מעשה זה כהתרוממות ״על אדון השמים״ (דָּנִיֵּאל 5.23).
המלכות נמנית אז, נשקלת ונמסרת לכוחות אחרים.
מסלול הכלים מלווה אפוא את מסלול בבל:
הם נכנסים לבבל כשהאימפריה שולטת ביהודה; הם מופיעים שוב כשהאימפריה הזו עומדת להיעלם.
עזרא 1 משלים לבסוף את התנועה כשכורש מחזיר את הכלים כדי שיוכלו לשוב לירושלים.
המסלול משמעותי אפוא במיוחד:
ירושלים ← בבל ← משפט על בבל ← שיבה לירושלים.
דרך מוטיב חומרי זה הסיפור מבטא אחד הנושאים היסודיים של ספר דניאל: התבוסה הגלויה של עם אלוהים אינה תבוסה של אלוהים עצמו. אימפריות יכולות לתפוס את כלי מקדשו; הן אינן תופסות לעולם את ריבונותו.